זהוב מהתפוח

הו, כמה מלהיבים הם החיים, כמה לא צפויים ומרגשים הם, כיצד זה צעד אחד פותח את האופק לנוספים, והמשאלה היא זו שפותחת את הדרך. מעשה בתפוח זהב שמישהו השאיר לבריות לחפש ולחלום, מעשה במשאלה המובילה למעשה, ומעשה המוביל למשאלה, מעשה בהרפתקה ובכמיהה ובהפתעה ובגילוי ובאהבה, אהבה שהיא חשובה יותר מזהב ושמובילה את הבריות לראות משהו גדול יותר מעצמם, כזו שלא יודעת מנוחה ומקרינה על הכל, ומשנה את הכל.

כל הרפתקה מתחילה בצעד קטן, וממנו עושים צעד נוסף ועוד צעד. אין הרפתקה בלי אתגרים, והאתגר מתבקש, כך קובעים כללי הספרות, כי בלעדיהם אין סיפור ככל וכלל; כך גם האהבה, כך גם החיים, וכוחם גדל, כמו להבה, משנחצה הגשר, משנבנה מחסה מהמטר.

אבל הארכתי בדברים כנראה, וקולו של הקורא נשמע בראשי, אנא, ספר כבר! אז בלי עוד השתהות אפתח בסיפור על אהבה וצמיחה.   

היה היה פעם בארץ רחוקה כפר קטן. בכפר גר לו גמד שכל היום היה מתקן כלי מטבח. מלאכה קשה היה תיקון הסירים והמחבתות, ורעש דפיקות הפטיש נשמע למרחקים. בכל ערב, הגמד היה מוחה את הזיעה ממצחו ויושב לנוח לו מול האח. הוא מזג לעצמו כוס תה ומרח פרוסת לחם בחמאה ונאנח. האם היה עוד מקום מעבר לכפרו, האם הייתה עוד מלאכה מלבד תיקון של כלי פלדה ונחושת? נחמד היה הכפר ושליו, אבל כל יום בו זהה לקודמו, ולא היה תושב בכפר שלא הכיר; אף אדון שלא שמע את בדיחותיו, אף גברת שלא שיתפה אותו בסיפוריה. סכינים הוא חידד לרוב, אבל רק באגדות שמע על חרבות. הו, אילו רק היה כאן משהו שונה!

          והנה, ערב אחד, בדיוק כאשר הגמד עמד להדליק את האש בתוך האח, נשמעו דפיקות בתוך הארובה. בום, פום, טראח! משהו נפל דרך הארובה ישר לתוך האפר שמתחתיה. ואז נשמע שיעול, והאפר עף לכל כיוון כשהמשהו התחיל לזוז.

          "מה זה?" נדהם הגמד, כשיצור גוץ וזעיר טיפס מתוך האפר.

          "מה קרה? אף פעם לא ראית פיה זקנה?" קרא היצור בקול צרוד.

          "לא." ענה הגמד. "אף פעם לא ראיתי פיה באופן כללי."

          "יופי, עכשיו ראית. אתה מתכוון להמשיך להסתכל עלי או שתעזור לי לצאת?"

          הגמד הושיט יד לפיה והיא קפצה מתוך האח. היא התנערה, ואז ניסתה ליישר את כנפיה.

          "אאוץ'! אוף!" צעקה הפיה.

          "את בסדר?"

          "לא, אני לא בסדר! אתה לא רואה שהכנף שלי שבורה?"

          "אוי." אמר הגמד.

          "תספיק לעמוד שם ותביא לי כוס מים!"

          "אה, כן. מצטער." הוא הרים את הפיה והושיב אותה על שולחנו, ומזג לה כוסית מים.

          "איך בדיוק הגעת לפה?" הוא שאל, אחרי שזו שתתה. 

          "אני אספר לך, הו כן, אני אספר, אבל זה סיפור ארוך, וכה מרגיז, כה מרגיז! שערותי סומרות מרוב כעס!"

          "זמן להקשיב יש לי. ובהתחשב בכך שהכנף שלך שבורה, אני לא חושב שאת במצב מתאים ללכת, כלומר לעוף לאן שהוא." הוא מזג כוס תה והתיישב לצדה. 

          "בסדר, אני אדבר! ואתה תקשיב, ואולי תלמד משהו, מי יודע? אתם הגמדים לא היצורים המשכילים ביותר, אבל אולי יש עוד תקווה..."

          "ספרי את הסיפור, פיה, לפני שאחזיר אותך לתוך האח."

          "הממ! כמה חצוף! הכל התחיל ביער הפיות. כבכל סוף שבוע, הייתי עסוקה באפיית עוגות אגוזים, כשהשכנה שלי נאדין התפרצה במפתיע והתחילה לברבר על הבת שלה, שהיא מצאה דג זהב והדג סיפר לה על אוצר חבוי שהוא ראה עמוק במצולות, מיני טבעות וכתרים והמון דברים נוצצים. אני אמרתי שהיא משקרת כמו תמיד, ובודה מעשיות, והבת שלה היא ילדה חולמנית שלא ממלאת את תפקידה ובמקום זה מחפשת צרות, כלומר, אוצרות באגמים. אבל היא בשלה! כל מה שצריך זה לצלול ולחפש את האוצר. וכיצד זה נצלול? שאלתיה. הרי לעיתים היא שוכחת, המסכנה, בזקנתה, כי פיות יער אנחנו, ולא פיות אגמים!"

          "וואו, לא ידעתי שיש כל כך הרבה סוגים שלכם."

          "אל תקטע אותי! עכשיו שכחתי איפה הייתי!"

          "החברה שלך שמחפשת אוצר."

          "היא לא החברה שלי! בכל אופן, מה אומרת ההיא? כל מה שאנחנו צריכים זה לשכנע את הטריטונים לעזור לנו! כאילו היא לא יודעת כמה הטריטונים מגעילים ובוגדניים. עמדתי לזרוק אותה מהמדרגות, ואז היא פלטה את זה."

          "פלטה את מה?"

          "תשתוק ותקשיב! דג הזהב ראה שם את התפוח."

          "איזה תפוח?"

          "תפוח הזהב האגדי כמובן! אתם הגמדים פשוט לא יודעים שום דבר, הא?"

          "איזה עניין יש לנו בתפוחי זהב? אי אפשר לאכול אותם, ואין שום טעם להשוויץ בהם ולעורר את קנאת השכנים."

          "לא יאומן! בור שכמוך! תפוח הזהב מגשים משאלות!"

          "מגשים משאלות? זה מעניין." הגמד הדליק את המקטרת שלו.

          "מעניין? זה מטריף! זה מספיק כדי להוציא צב בן מאתיים משריונו. כמובן שלא האמנתי מיד, תפוח זהב חבוי לו סתם על קרקעית של איזה אגם? גירשתי אותה ממני. והיא אמרה, עוד תחזרי! לא יעבור שבוע לפני שתחזרי אלי, פחדנית שכמותך!"

          "נו? וחזרת?"

          "שלושה ימים ניסיתי לשכוח ממנה. אבל בכל לילה, ראיתי את תפוח הזהב! הוא היה שם, הוא קרא לי! בבוקר היום השלישי לא יכולתי לשאת זאת יותר והלכתי אליה. בסדר, אמרתי, אעזור לך. אבל תפוח הזהב הוא אחד, ואילו אנחנו שתיים! ההיא אמרה, אינני מעוניינת בתפוח הזהב. קחי את התפוח, ואילו אני אקח את שאר האוצרות! לא, אני לא האמנתי לה שתוותר עליו מראש, אבל אם אכן ימצא התפוח, אזי אמצא כבר דרכים להערים עליה. וכך, יצאנו שתינו לאגם לחפש את הטריטונים. אוך, הטריטונים האלו! ירקרקים, חלקלקים, קולותיהם כקולות של צפרדע, וחושבים רק על דגים וסרטנים כל היום! כשהם יוצאים מהמים, זה רק כדי לצחוק על המעופפים והזוחלים שסביבם!"

          "אני חושש שאנחנו עדיין רחוקים מהחלק בסיפור שמסביר איך מצאת את עצמך כאן."

          "חשבתי שדווקא סבלנות יש לכם, הגמדים!"

          "לא כולנו מקשה אחת, פיה. את צריכה להפסיק לשפוט יצורים לפי דעות קדומות."

          "איפה הייתי? אה, כן, הטריטונים. לא היה קשה למצוא אחד מהם, ירוק ומגעיל במיוחד. רוב הפיות היו נרתעות מיד למראה הטריטונים, אבל לי הייתה תוכנית. שכן, אני ידעתי מה טריטונים אוהבים יותר מכל!"

          "פיות! הו לא, נתת לטריטון לאכול את השכנה שלך?"

          "לא לא לא! מי אתה חושב שאני? לא, הטריטונים אוהבים דגי זהב!"

          "הה! ידעתי! דג זהב בעבור תפוח זהב! פיה ערמומית שכמותך!"  

          "אני אולי זקנה, אבל לא טיפשה. אז הבטחתי לו דגי זהב, כמה שירצה, בתנאי שיחלץ את האוצרות עבורנו. אולם הבת של נאדין שמעה על התוכנית שלי, וידעה כמוני מה טריטונים אוהבים! אז היא מיהרה להזהיר את דג הזהב שלה. ברגע שהטריטון קפץ לאגם, דגי הזהב הפכו לציפורים והתפזרו, יחד עם תפוח הזהב שלי ושאר האוצרות! לא יכולתי לתת להן להיעלם, אז רדפתי אחריהן, אבל היה להן יותר כוח. עפנו ועפנו, מעל ההרים, ובמהרה התחלתי להתעייף. הבנתי שאין לי ברירה אלא לתקוף. הוצאתי את המחט מהתיק שלי ונסקתי אל זו שאחזה בתפוח, ודקרתי אותה ישר בבטן! היא צייצה בכעס, וחבטה בי בכנפה! מעוצמת המכה התחלתי ליפול בלי שליטה. הו כמה מרגיז! לא ידעתי איפה אני, הסתחררתי, וכנפי בקושי עזרו להאט את הנפילה! ואז..."

          "בום! ישר לתוך הארובה שלי."

          "בניחושים אתה לא רע, גמד."

"אז עכשיו את פה, בלי תפוח זהב ועם כנף שבורה. סיפור מצער בהחלט."

"הסיפור מצער, אבל הוא לא נגמר! את התפוח אני עוד אשיג."

"ואיך בדיוק תעשי זאת?"

"לפני שדג הציפור חמק ממני, הספקתי לרסס אותו בבושם שלי. את הבושם הזה אני יכולה להריח גם מהקצה השני של העולם! כל מה שעלי לעשות זה לעקוב אחרי הריח."

"נהדר! אבל את לא יכולה לזוז יותר מדי עם כנף שבורה."

"ביש מזל שכזה! לתסכול שלי אין קץ."

"דווקא חשבתי שאתן הפיות אמורות לתת מזל. לא נורא, הפעם המזל הוא שלך."

"על מה אתה מקשקש, גמד?"

"אני אעזור לך! אקח אותך איתי ויחד נמצא את אוצרך."

"טובות שכאלה! אתה מבקש לשים יד על אוצרי."

"אמרתי לך כבר שאין לי עניין בתפוחי זהב. התמורה היחידה שלי תהייה הרפתקאה." 

"הרפתקאה! כמה צנוע מצדך. הצעה שכזו דורשת מחשבה מעמיקה. כיצד עלי לנהוג? גמד ככל הגמדים. אין לי סיבה טובה לסמוך עליך. מצד שני, אין לי סיבה טובה לא לסמוך עליך. בסדר! נלך יחד. אני מקווה שלא אתחרט על זה."

החיים בהר הכחול, בה חיה המוזה, היו מתישים. בכל בוקר היא ירדה מההר לעמקים, ושם טיפחה את עצי ההשראה, עצי הדמיון, ועצי הגילויים. בכל שנה היא נדרשה לשתול מינים חדשים, שלפירותיהם טעמים שונים משהיו בעונות הקודמות. משימה זו הייתה קשה במיוחד, ולעיתים היא חשבה שלא תספיק לפתח מינים טובים מספיק עד עונת הזריעה. אבל איכשהו תמיד הצליחה, ושמחתה הייתה גדולה כשהיבול החדש נבט.
זו לא לגמרי הייתה בחירה להיות מוזה, ומוזות לא שאלו יותר מדי שאלות. היה להן תפקיד מוגדר שאותו היו חייבות למלא. בכל שנה, בעונת הקציר, נערך פסטיבל שחגג את היבול החדש, ובו ההר הכחול נהפך צבעוני. היא אהבה את הפסטיבל מאוד, וציפתה לו כל השנה. היצורים השונים התקבצו כדי לטעום ולקנות מפירות העצים, ובילו את זמנם בשירים ובריקודים על ההר. היתה זו חוויה מיוחדת לראות את כל האורחים מגיעים, והיא הרגישה כאילו כולם שם עבורה.

השנה, הפסטיבל יהיה שמח מתמיד, היא אמרה לעצמה.
היא סיימה לסדר את הפירות על העגלה שלה, ועמדה להוביל אותה מעלה, כאשר ציפור משונה נחתה בתוכה.

          "היי! קישטה, ציפור!" היא קראה, אבל הציפור סירבה לזוז.

          "זה לא הקן שלך פה! אלה הפירות שלי, זוזי!"

הציפור פתחה את מקורה והתחילה לדבר. "אם תעזרי לי, אני אגמול לך, מוזה נאווה."

          "את מדברת! מה בדיוק את רוצה ממני?"

          "החבאתי את תפוח הזהב בעגלה שלך. ישנם יצורים חמדנים אשר מעוניינים לגנוב אותו. אני יודע שאתן המוזות יודעות את חשיבותם של נפלאות כאלה ואת הסיבה למה יש להרחיקן ממי שרוצה לעשות בהם שימוש אנוכי. עזרי לי, אסור להם למצוא את התפוח!"

המוזה הנהנה. "טוב. איך לא אעזור לך? לבי נכמר. אסיע אותך לביתי, ושם תתחבא, עד שאמצא מקום טוב יותר."

          "אנא מהרי! הרודפים בעקבותי, וכוחי אזל. עלי לנוח, ואז אדע לגמול לך כראוי!"

      

בכפר הגמדים, בבוקר שלמחרת המפגש הלא-צפוי עם הפיה הזקנה, הגמד אסף דברים לדרך בתרמילו, תפס את מקל ההליכה שלו והיה מוכן לצאת. הפיה התיישבה בתוך תרמילו, לאחר שהתלוננה מעט על היותו לא נוח במיוחד.

          "איפה החרב שלך?" שאלה הפיה.

          "איננו נושאים חרבות כאן." ענה הגמד.

          "אז איך תתגונן בדרך?"

          "אני אהיה בסדר. יש לי אותך."

          "חנפנות לא תוביל אותך רחוק, גמד. ואשר למזל שאנחנו מביאות... ובכן, זה ככה רק בסיפורים."

          "תשדלי להיות מועילה בכל זאת, פיה, אחרת איאלץ למכור אותך בדרך."

שלושה ימים ושלושה לילות הם צעדו, הפיה הראתה את הדרך, והגמד זמזם שירי מסע עליזים. בבוקר היום הרביעי הפיה נראתה לחוצה מתמיד. היא רחרחה סביב והחלה למלמל.

"אוי אוי, אוי ואבוי... זה לא יכול להיות... אבל זה מריח כמו... הו לא..."

"מה קרה? מה את מריחה?"

"אנחנו צריכים למהר! זה מריח כמו צרות!"

"מה הריח שיש לצרות?"

"ביצתי ודוחה במיוחד! הו לא, לא הייתי צריכה להגיד את זה... פשוט תמהר! אנחנו כמעט שם."

הגמד גרד בפדחתו. "ואני כבר חששתי שההרפתקה הזו תהיה משעממת." הגמד התחיל לשיר. "אאאתגרים עוד לפנינו, והשביל מפה נמשך..."

השביל הוביל אל נחל, וגשר קטן חיבר את שתי גדותיו. באמצע הגשר עמד שומר עטוי שריון וחמוש בחנית. הגמד צעד הישר אליו.

"שלום!" קרא הגמד אל השומר, שנראה כאילו לא מבחין בו כלל.

          "אף אחד לא חוצה את הגשר!" הכריז השומר.

          "אבל... אנחנו צריכים לחצות אותו."

          "אף אחד לא חוצה את הגשר." הוא חזר באדישות.

          "המממ. אז איך חוצים את הגשר?"

          "לא חוצים אותו."

          "ובכן, זה די שולל את הסיבה לקיומו מלכתחילה."

          "אני מודע לאבסורדיות של המצב. יחד עם זאת, התשובה לשאלה נשארת אותה התשובה."

          "וכי תגיד שלא חוצים את הגשר?"

          "אף אחד לא חוצה את הגשר."

          "מה עם הציפור הזו?" הגמד הצביע למעלה.

          "אני מכיר את התרגיל הזה. אני אביט למעלה ובינתיים אתה תעקוף אותי ותחצה את הגשר."

          "אי אפשר להערים עליך."

          "זה לא ילך לך."

          הפיה עמדה לאבד את סבלנותה. "טוב, מספיק עם זה! תן לנו לעבור!"

          "מה זה? מי זו מדברת?" השומר נראה מבולבל.

          "אתה לא מזהה את הקול של אמא שלך?" קראה הפיה.

          "אמא? מה את עושה פה?"

          "אני בודקת איך אתה עושה את העבודה שלך. ואני רואה שאתה שוב מתחכם במקום להקשיב. תן לגמד הזה לעבור!"

          "אבל אמא! אמרו שאף אחד לא חוצה את הגשר!"

          "בלי אבל! רק שטויות הם אומרים לך!

כמה שעות אחרי שחצו את הגשר, ההתרגשות של הפיה הגיעה לשיאה.

          "הנה היא! היא שם! על ההר הכחול!" היא הצביעה על ההר שנגלה לעיניהם, שבניגוד להרים הירוקים סביבו בלט בצבעו הכחול, כצבע הים. "הו לא! ההר הכחול! לשם היא ברחה! לא יכול להיות מקום גרוע יותר!"

          "מה קרה? מה יש על ההר? ענקים? גובלינים? נשרים אוכלי-אדם?"

          "יותר גרוע! מוזות! היצורים שמפזרים רגש והשראה לשאר הבריות! אתה יודע מה יקרה אם הם ימצאו את התפוח?"

          הגמד משך בכתפיו. "לא יודע. מה את חושבת שיקרה?"

          "אני לא יודעת! מי אתה חושב שאני? אבל זה בטוח לא יהיה משהו טוב!"