זורבה היווני / ניקוס קאזאנצאקיס
ביקורת (והמלצה)

 

אינטלקטואל יווני צעיר נודד לאי כרתים בשנות ה-30 של המאה הקודמת כדי לנהל את העבודה במכרה פחם שרכש. בדרך הוא פוגש את אלכסיס זורבה, פועל פשוט והרפתקן והם מתגוררים ועובדים יחד על יד כפר נידח, כשזורבה משתף אותו בחוויותיו וסיפוריו הרבים. 

זהו סיכום קצרצר של עלילת הרומאן "זורבה היווני" של ניקוס קאזאנצאקיס. לאחר קריאת הרומאן, לא נותר לי אלא לומר שגאונותו של הרומאן מתבטאת בדיוק בזה: שהעלילה של הרומן, אחד הרומנים הטובים שנכתבו במאה ה-20, היא שולית ופשטנית, וכי מהותו של הספר היא בהגות שהמחבר מבטא בו, בהגיגיו של המספר ובדיאלוגים שלו עם זורבה, האיש הבלתי-רגיל שעל שמו קרוי הספר. 

אינני נוהג לכתוב ביקורות על ספרים. אבל זה מקרה יוצא דופן, משום שזורבה היווני הוא ספר כה חשוב, כה רלוונטי במסר שלו, כה נהדר. וכזה שאני מתחבר אליו בצורה יוצאת דופן. לכל אומן יש את הרגע שבו הוא נחשף ליצירת אמנות שהוא כה מתחבר אליה, שהוא אומר לעצמו, וואו! איך אני לא ציירתי את זה? איך אני לא כתבתי את זה? בזמן שקראתי את זורבה היווני הרגשתי שקאזאנצאקיס הצליח לבטא במילים כל כך הרבה מהמחשבות שלי, כל כך הרבה שאלות, שלא רק אני שאלתי, אלא אנשים רבים אחרים.

אני חושב שלא כולם מסוגלים להבין את זורבה היווני, או פשוט לא להתרשם מהמסרים שבו כמו שאני התרשמתי. זורבה היווני הוא ספר פילוסופי. דעתי היא שהפילוסופיה של קאזאנצאקיס מזכה אותו במקום לצד הפילוסופים הגדולים של יוון. וכעת אתאר את העלילה של הספר בצורה שטחית קצת פחות:

אינטלקטואל יווני צעיר נודד לאי כרתים בשנות ה-30 של המאה הקודמת כדי לחפש את משמעות החיים. בדרך הוא פוגש את אלכסיס זורבה, פועל פשוט והרפתקן, ומחליט לנסות להבין את ראיית העולם שלו, אדם חסר השכלה, שנותן ליצריו לשלוט בו, ולמרות זאת מלא שמחת חיים; אשר בשישים שנות חייו גיבש לעצמו מסקנות שונות לגמרי משלו על העולם והאנושות. באמצעות לימוד מעמיק של פילוסופיה מערבית ומזרחית, המספר מנסה להבין את משמעות החיים ולא מצליח, וזה מסב לו סבל רב. 

בשנת 1964 סרט צולם על פי עלילת הספר. הסרט, שהפך להצלחה קולנועית, מציג את המספר כסופר אנגלי מופנם שמחליט לנדוד ליוון בתקווה למצוא השראה לספריו. הרפתקאותיו עם זורבה עוזרות לו לראות את העולם לא רק מדפי ספר ולמצוא את שמחת החיים. למרות שהסרט מציג את העלילה היטב והשינוי הבולט היחיד בו, לכאורה, הוא שהמספר הופך מיווני לאנגלי, הוא מפספס היבט מרכזי בספר: המספר הוא לא סופר, אלא פילוסוף. לאורך העלילה המספר לא נאבק בחוסר השראה אלא בבודהה, שהפילוסופיה שלו משמשת למספר כעדשה שדרכה הוא מנסה להבין את משמעות החיים, ובדנטה, שמנסה גם הוא להבין את האלוהות. כמו-כן הסופר איננו מופנם, אלא מנסה, במאמצים רבים, לנתק את עצמו מכל מה שאנושי כדי להבין את העולם טוב יותר. לפי תורתו של בודהה, הוא מנסה להתגבר על הנרטיבים האנושיים כדי להגיע למשמעות עמוקה יותר. בחיפוש אחר האמת, הוא מתרחק מהנאות חומריות, מסתפק באוכל פשוט בלבד, לא רואה חשיבות ביחסים עם נשים, ומסרב להצעותיו של זורבה ללמוד לרקוד. הוא חולם להקים קהילה ניאו-אפלטונית של אינטלקטואלים, שיחיו יחד וינסו להבין יחד את העולם ומשמעות החיים בו. 

החשיבות של דמותו של זורבה היא בכך שהוא למעשה ההיפך הגמור מהמספר. זורבה לא מחפש את משמעות החיים, או מתכנן את עתידו. חייו הם רצף צבעוני של מסעות, עבודת פרך, מלחמות, ריקודים ואהבה. בניגוד למספר, המנסה לנתח את העולם, זורבה רואה את העולם כרצף של ניסים ונפלאות, ומגבש את ראיית העולם שלו לא מספרים והרצאות אלא מנסיון החיים האישי שלו. בעוד שהמספר מונע על ידי הרציונל, זורבה מונע על ידי הרגש. המספר, המלומד בפילוסופיה, מקבל את הטוב ואת הרע בהבנה, כמעט באדישות. זורבה, לאורך הסיפור, מתרגש ומתעצב ממה שנקרה בדרכו ומרעיונותיו שלו, כועס ושמח, צוחק ובוכה. הוא נותן את כולו כמו בעבודה, כך גם בחגיגה ובאהבה. הוא שופט את בני האדם על פי הסטנדרטים האישיים שלו, ולא לפי מה שמכתיבה לו החברה, המדינה, או הדת. כאשר המספר משתף את זורבה ברעיונו להקים קהילה של אינטלקטואלים, בדומה לנזירים, זורבה מבקש ממנו להיות השומר בכניסה למנזר שלו, כדי שיוכל מדי-פעם להבריח פנימה אוכל טוב ונשים, כך שהמשכילים לא ישקעו מדי בהגותם. 

המסקנה שניתן להסיק היא שהמספר לא מצליח להבין את בני האדם משום שהוא מביט בהם ממרום מגדל השן. עד הרגע שבו הוא מוכן לרדת ממגדל השנהב של הפילוסוף, הוא לא מצליח לשמוח בשמחתם של בני הכפר שבו הוא שוהה, או לבטא רגש כלשהו ביחס אליהם. לפי דבריו, דת עבורו הפכה לאמנות- הוא מכבד אותה, אולם אינו מסוגל להתחבר אליה. בשיחותיו עם זורבה, הוא מדבר על כל נושא אפשרי: לאומיות, מלחמה, דת ואמונה, חיים אחרי המוות, נשים ואהבה, סודות הטבע. בעוד שהמחבר מודה שאיננו יודע אם יש או אין אלוהים, זורבה משוכנע שאלוהים והשטן הם היינו הך, וטוען שהחטא היחיד עבורו הוא להניח לאשה להיות עצובה. ככל שהוא מבלה יותר זמן עם זורבה, הוא מגיע למסקנה שבודהה הוא האדם האחרון: האדם שכלום ושום דבר הוא בר-משמעות בעיניו, ומכאן שהוא האדם הבודד בעולם. 

באמצעות זורבה, המספר מצליח לזכות מחדש באנושיותו. הוא מבין שהחיפוש אחר משמעות החיים גרם לו להתנתק מבני האדם ומהמציאות, וכי הוא חייב לקחת חלק בחיים כדי להיות מאושר. הוא לא מצליח להבין את זורבה, אבל הוא מחליט לבסוף ללמוד ממנו. ובכך הוא נוטש את בודהה ומבקש ממנו שילמד אותו לרקוד. 

הספר מומלץ ביותר לכל מי שרואה את עצמו כאינטלקטואל, ולכל מי שמוכן לפתוח את הראש.