משטרת שבתאי - פרק ד'

  משטרת שבתאי

הקדמה  פרק א'  פרק ב' פרק ג'

פרק ד'

"אני רוצה לעצור אותו."

"באיזו אשמה?"

"הוא עבריין שסוחט בעלי עסקים. וסוחר בסמים."

"מזעזע. תגיש עדות במשטרה והם יעשו את מיטב המאמצים לתפוס את הפושע המסוכן."

"לא. אני רוצה לעצור אותו בעצמי."

דן וג'סי ישבו בחצר הפנימית מול המזרקה. ג'סי נהג לשעשע את עצמו בתהייה אם האור החודר מבעד לתקרת הזכוכית העצומה שמעל לחצר הוא אור שמש. הוא אמנם חשב שהוא רואה שמיים מעליה, אך הייתה קיימת סבירות שמדובר בלא יותר מהדמייה מתקדמת. האפשרות השנייה תאמה יותר לאופי הלבנה.

            דן הרים גבה לשמע רצונו של ג'סי.

"אילולא הכרתי אותך מספיק, הייתי חושב שאתה נוטר טינה."

"בוא נאמר שאני רואה זאת כמחוייבות אישית, לקחת חלק בהובלת הממזר הזה אל עונשו."

"בהצלחה עם זה. נראה איך תשכנע את רד לאשר את המעצר."

"אני אעצור אותו לבד אם אצטרך!"

דן נתן את דעתו על העקשנות שלו. למה הוא הקנה לעניין חשיבות רבה כל כך?

            "גם אם היית יכול לעשות את זה לבד, אתה לא יכול לעצור אותו בלי צו מסודר."

            "הלבנה מוכשרת לבצע מעצרים מנהליים."

            "אתה עדיין צריך לקבל את אישורו של רד."

ג'סי רקע ברגלו באי-נוחות. הוא ניסה לחשוב.

            "מה אם אני אוכיח שהוא קשור לפרה"ד? שהוא עושה איתם עסקים או משהו? זה הגיוני, זה בטח אפשרי!"

            "נניח. אבל אז בכל זאת תצטרך לשכנע אותו שלעצור את החבר שלך הוא ניצול טוב יותר של זמנך מהתייצבות למשימות שלו."

            "אני אמצא כבר טיעון משכנע מספיק לתפוס אותו ולגרור אותו לפה, ואסביר את זה לרד לאחר מעשה."

            "אתה בטוח שזה הרעיון הכי טוב עכשיו? כשאתה בתקופת מבחן?"

            "זה חייב לקרות עכשיו, דן."

הטון של ג'סי העיד על רצינותו. אם זה חשוב לו כל כך, החליט דן, אין טעם לנסות לשנות את דעתו.

            "אני אעזור לך."

            "מה?"

            "אני אעזור לך לבצע את זה. אם גם אני מעורב, הוא יקל בעונש שלך."

            "באמת? אם תעזור לי זה יהיה נהדר. אבל אני לא רוצה שתיענש בגללי."

            "אתה השותף שלי עכשיו, מה שאומר שיהיו לבחירה שלך השלכות, גם אם לא אעשה שום דבר. חוץ מזה, יש לי סיבות משלי לעזור לך."

            "סיבות משלך? זה נשמע מעניין."

ג'סי ניסה לחשוב למה דן מתכוון. לפי הטון שלו לא היה לו שום עניין ברדיפה אחרי 'עבריינים קטנים'. אולי הוא רוצה להיות בעל חוב שלו? כדי שיוכל לגבות את החוב לכשיצטרך אותו?

            "שום דבר שקשור אליך, אל תדאג."

השיחות של המפכ"ל עם שר ההגנה היו תכופות. לאורך שנות קיומה של הלבנה, רד נדרש לתת דין וחשבון בפני שרים רבים ושונים שמונו למשרד. חלקם היו מוכשרים יותר, חלקם פחות. קׅין היה אחד הטובים ביניהם; מבחינתו של רד, הוא היה אפילו הטוב ביותר, כי רוב הזמן שיתף איתו פעולה או הניח לו לנפשו. להיכרות האישית הארוכה שלהם היה בכך משקל, כמובן. רד נהג לקרוא לו "הלוחם הותיק", והם הצליחו לשמור על כבוד הדדי על אף המתח שיצרה ההיררכיה בתפקידיהם.

            "שר הפנים הביא לידיעתי סיפור משונה."

            "ואתה מספר אותו לי כי אתה יודע כמה אני אוהב סיפורים כאלה." לגלג רד.

            "הוא אמר שהמשטרה עצרה לאחרונה ארבעה אזרחי דרקרינו בגֵלֶנִיוֹס." המשיך קין מתוך המסך מול שולחן המפכ"ל, מבלי להתייחס להערה שלו. "הם החזיקו באשרות שהייה מזוייפות."

            "אוקיי. למה הוא לא שלח אותם לחקירה בלבנה?"

            "הבעיה היא שאשרות השהייה לא היו מזוייפות מספיק. למעשה, לא ניתן היה להבדיל ביניהן לבין אשרות מקוריות. אבל הן לא היו רשומות במאגר של משרד הפנים. מכאן המשטרה הניחה שמדובר בזיוף."

            "אז זה אומר שפרה"ד שכללה את שיטות הזיוף שלה לרמה שעוד לא נראתה עד כה. ידיעה מדאיגה."

            "לא, שר הפנים סבור כי הסיכוי לכך זניח. אין להם את הכלים והידע הנדרש. הוא חושב שזו עבודה שלך."

            "שלי?!" נראה כאילו רד נעלב מהטחת האשמה. "אולי הוא יאשים אותי גם בשריפה הגדולה של רומא?"

            "רק לרשויות הבטחון יש גישה לידע של משרד הפנים. ואחרי בדיקה מקיפה במשטרה, לא נמצא מידע על העצורים. למידע שלכם למנגנוני הביקורת אין גישה, כמובן, אז הם לא יכולים לבדוק."

            "אז הוא מאשים אותי בעקיפת סמכויות של המשרד שלו."

            "אתה לא פעם תקפת בחריפות את הביורוקטיה במשרד."

            "משרד הפנים מאשים אותי בטעויות הביורוקרטיות שלו. הפקידים שלו שכחו לעדכן את הרשומות שלהם, ומייד מדמיינים להם קנוניה מבית היוצר של היחידה ללוחמה בפשיעה מדינית. זו רדיפה פוליטית, קולונל קין."

הקולונל לשעבר נאנח. "אם לא תתקבל אינדיקציה מהיכן הגיעו אשרות השהייה, האנשים האלה יגורשו, כמו גם כל נתין זר נוסף שיתפס עם אשרות דומות."

            "אני לא אצא להגנתם של שוהים בלתי-חוקיים. שמשרד הפנים יקבל את ההחלטות שבסמכותו ואני אתעסק בענייני הלבנה."

קין שילב את ידיו על חזהו.

            "ג'טקינס, אני... אני לא יכול לסנגר עליך 24-7. אני שר בממשלה, ממשלה שלצערי היא לא בראשותי."

קין היה היחיד שנהג לקרוא לרד בשמו המקורי, מאחר והכיר אותו עוד בתקופה כשהשם שימש אותו. פנייה זו תמיד נועדה להזכיר לרד את הקשר הארוך והמיוחד ביניהם.

            "אתה בחרת להכנס לממשלה הכושלת הזו."

            "אני נכנסתי לממשלה הזו כדי למזער את הנזק שהיא גורמת, כפוי טובה שכמותך! הייתי מצפה שבתמורה היית משתף אותי קצת יותר בהחלטות שאתה מקבל."

רד שמר על קור רוח. הוא הצביע בהפגנתיות על דגל איחוד הרפובליקות שהיה תלוי על הקיר מאחורי גבו.

            "אני שומר בטחון הציבור. אתה שר הממונה על תחום הבטחון. זו אחריותך להבהיר לשאר הפוליטיקאים שההתערבות שלהם בעבודה שלי פוגעת בבטחון הציבור, לא משפרת אותו."

            "אני אעביר את הדברים שלך לשר הפנים. שיהיה לך יום טוב, ג'טקינס."

השיחה התנתקה. קין לא מרוצה, בלשון המעטה, חשב רד. ניחא; אין זה מעלה או מוריד משהו. הוא ישאר הפטרון שלו בממשלה, שרואה עין בעין איתו. זו הפוליטיקה שעיוותה את נקודת המבט שלו; הוא מסתכל על הכל מגבוה עכשיו, והולך בתלם, משחק את המשחק הפוליטי לפי הכללים.

            על פי הכללים? בכפוף לכללים יש ביכולתו להעלות להצבעה את צמצום העצמאות המוסדית של הלבנה. הוא לא יעשה זאת; זה מנוגד לקו בו דוגלת מפלגתו, שעד כה התנגדה בעקביות להצעות חוק בנושא שיזמה פַּרטְנֵרשָפְט, מפלגת השלטון. עובדה זו איננה ערבות לכך שקין לא יעז לפגוע בו מתוך נקמנות אישית גרידא. יש לו את הכוח וההשפעה לעשות זאת. זו תהיה, כמובן, בגידה בעקרונות שלו בשם הרצון לבסס את כוחו הפוליטי; אולם רבים וטובים ממנו עשו זאת. כאב לו לראות כיצד הפוליטיקה הפכה את איש הצבא הקשוח לקונפורמיסט סמכותני.

            בשבוע האחרון פרה"ד ירדו למחתרת. בניגוד לציפיותיו של רד, הארועים האלימים ביוזמתם נפסקו. השקט היה בלתי נסבל עבורו אפילו יותר מהאלימות; הוא לא ידע למה לצפות. הם מנתחים את הטעויות שלהם ומתארגנים מחדש, זה החלק הברור. ייתכן שהם גם מנסים להנמיך פרופיל.

פריסילה אג'ה תצטרך לעבוד קשה כפליים כשתופיע בפרלמנט. מעמדה כפרסונה נון גרטה בקרב חוגים רבים התחזק.

החקירה של העצורים מתקיפות מחסני התורמלין התקדמה בזריזות המירבית. רוב הפרטים שהם יצליחו להשיג ישארו בלבנה, וחלקים מסויימים מהם הוא ידליף לתקשורת, לצורכי תעמולה. במאבק התמידי  נגד שקרים ושחיתות חברתית יש לעשות שימוש בכלים מגוונים.

פרופסור גלוב היה במעבדה שלו כהרגלו כאשר דן הגיע לחפש אותו. גלוב נראה מרוצה מהביקור הפתאומי, וקידם את פניו בחיוך רחב. מצב רוחו היה מרומם.

            "דן! כל כך שמח לראות אותך. מה שלומך? איך מתקדם התרגיל על אנרגיה פיצולית?"

דן לחץ את ידו. "בסדר. אני עדיין לא מבין לגמרי את משפט לוּגִ'ינַה. צריך לעבור על ההוכחות שלו עוד כמה פעמים."

            "הו, זה לא מסובך כמו שזה נדמה בהתחלה. יש לי זמן פנוי עכשיו; אם אתה רוצה, אני אסביר לך אותן." 

            "האמת היא שהגעתי לכאן בעניין אחר. תואיל בטובך להגיד לי איפה אפשר למצוא את דרבי?"

            "הוא בשליחות קצרה, אני בוחן את העצמאות שלו. עד כה הביצועים יוצאים מן הכלל, אבל אני ממשיך להצמיד לו מלווה ליתר בטחון."

            "האם יש אפשרות לקבל את עזרתו במשימה הלילה?"

            "לא עודכנתי לגבי זה, אבל בעיקרון לא מתוכנן שום דבר עבורו אחרי שישוב."

            "גם אני צוותי לפני שעתיים בלבד. אתה יודע איך דברים מתנהלים פה."

גלוב הנהן וצחק. "הו, כן, כן. ממש לא כמו באוניברסיטה. אני אשלח את דרבי אליך ברגע שהוא יחזור."

            "אני באמת אסיר תודה. העזרה שלו היא תרומה משמעותית ונראה שהפוטנציאל שלו עצום."

            "טוב לשמוע את זה. אני חושב שהוא עולה על הציפיות. אני אגיד יותר מזה." גלוב נשען לעברו והוסיף כמעט בלחש, כממתיק סוד: "הוא יותר מרובוט. יש לו אופי. אתה מבין למה אני מתכוון?"

            "הוא בהחלט יוצר רושם של בן-שיח... כמעט אנושי."

עיניו של הפרופסור ברקו לשמע ההערה. הוא תפס אותה כמחמאה.

            "דרבי מעדיף שיתייחסו אליו כאל חבר. כלומר... הוא מתוכנן כך."

המנחת של הלבנה היה פעיל בכל שעות היממה. כלים המריאו ממנו ונחתו בו כל הזמן. ממרחק מסויים, המראה מבחוץ הזכיר במשהו כוורת של דבורים, הצמ"תים, כמו חרקים, נכנסים או יוצאים דרך הגג הכיפתי.

            השעה הייתה שעת אמצע הלילה כאשר ג'סי חיכה בפינה חשוכה של המנחת. הספקות נגסו בו. יכול להיות שהמעצר הוא בכל זאת לא רעיון טוב? אהרון "החבר" היה גנגסטר קטן, וייתכן שלהפחיד אותו קצת יהיה מספיק; יש להניח כי אוכל-אשפתות כמותו יסוג בבהלה כשילמד שיש לו עסק עם הלבנה. יחד עם זאת, הוא לא רצה להסתכן. מי יודע איך הוא יגיב? ג'סי והחברים שלו יהיו בטוחים רק כשהוא יושב מאחורי כמה מנעולים. כמובן שהתגובה של רד, שלא תאחר לבוא, יכולה להחזיר את ג'סי עצמו לשבת מאחורי מנעולים.

 בין הפטיש לסדן, המיקום הקבוע של ג'יוסרן סטור, בו הוא חי מאז שהוא זוכר את עצמו. אפילו עכשיו, אפילו עכשיו. הוא צחקק. אבל מה זה משנה בעצם? אם להאמין למפכ"ל, הם כולם חיים בין הפטיש לסדן. כל הכוכב הארור הזה. אולי אפילו כל האנושות כולה. מי הוא שישפוט?

יד הונחה על כתפו מאחור. נשימתו נעתקה והוא הסתובב, רק כדי לראות את דן מאחוריו, עם הבעת פנים משועשעת.

"לילה יפה לצאת לטיול."

"אתה בטוח שאתה רוצה להיות מעורב בזה?"

"אני לא מרבה להתחרט ברגע שקיבלתי החלטה. שכנעתי חבר נוסף לעזור לנו."

"מה? מי בדיוק?"

דן הצביע על דמות עטויית גלימה לצידו. ג'סי החוויר כשהבחין בו. הוא רכן אל דן ולחש:

            "למה הבאת אותו? עכשיו באמת נחטוף!"

            "אל תדאג. הסברתי לו את המצב והוא הסכים לעזור. הוא לא ידבר."

ג'סי בהה ברובוט בחשש. "אבל הוא מתוכנת לציית למפכ"ל!"

            "זה אכן מה שהמפכ"ל חושב." ענה דרבי מבלי לזוז. "אבל האמת היא שמנגנון קבלת ההחלטות שלי קצת מתוחכם יותר מזה."

            "אתה קבעת שאנחנו צוות מנצח." אמר דן. "אין סיבה שלא נמשיך לעבוד יחד."

ג'סי העביר את מבטו מדן לדרבי. הוא לא הצליח להבין את ההגיון שלהם. דרבי לא מציית למפכ"ל? אז למי הוא כן מציית? איך אפשר לסמוך עליו?

            "זה מוזר מדי." הוא מלמל, כמעט לעצמו.

            "בשבילך? לא חשבתי שקיים משהו מוזר מדי בעולם שלך."

נראה היה שלג'סי נגמרו הטענות. "בואו נצא מפה כבר."

דן הנחית את הצמ"ת בזהירות על הגג של המבנה רב-הקומות העגול בו התגורר המבוקש. בית הדירות היה חדש יחסית, אך לא בלט בעיצובו. בשונה ממבנים חדישים מסוגו, הוא לא היה מצוייד במנחת מסודר בקומה האחרונה שלו, מאחר ונבנה בתוך שכונה ישנה וצפופה, במקום שבו המראות ונחיתות היו מסוכנות מדי. הגגות בשכונות אלו לא תוכננו לאפשר נחיתות, ואלה היו בדרך כלל אסורות.

            דן וג'סי חבשו קסדות שהסתירו את פניהם ואפשרו ראיית לילה. על גבי חליפות הקרב שלהם הוצמד ציוד נוגד-כבידה. הם הביטו מהגג למטה, מתכננים את מסלול הגלישה אל תוך הדירה, מבעד לאחד החלונות שלה.

            "דרבי, הישאר כאן ותצפת. דווח לנו על כל תנועה חשודה מתוך הבניין או סביבו." פקד דן.

            "אוקיי."

הם גלשו לאט, באמצעות נוגדי-הכבידה, במורד קיר הבניין עד שהגיעו לקומה הנכונה. חלון גדול הפריד בינם לבין חדר מגורים.

            "זכוכית חזקה." אמר ג'סי.

            "חסינת כדורים. מזל שיש לנו כלי פריצה." דן תלש מרגלו מה שנראה כמו שעון-כיס קטן עם רגלי עכביש והצמיד אותו לזכוכית. הוא סובב חוגה על המכשיר ולחץ על שני מתגים בו. משסיים, סימן לג'סי להתרחק.

            בתוך כמה שניות המכשיר הופעל, חותך בקלות חרך מעגלי בתוך הזכוכית העבה. כשהחיתוך הושלם, דן דחף את הזכוכית והחליק פנימה דרך הפתח שנוצר, עם ג'סי בעקבותיו. כשהם עומדים בחדר המגורים החשוך, הוא סימן לו לחפות על גבו. הם פסעו בזהירות, גב אל גב, סורקים כל פינה בחדר, שהתברר כגדול מכפי שנראה מבחוץ.

            עיצוב הדירה היה סר טעם בעיניו של דן. ריהוט מכוסה במה שנראה כמו פרוות, שטיחים צבעוניים מדי, נורות שדימו כוכבים בגובה התקרה, ותמונות בעלות תכנים ארוטיים על הקירות. זה גרם לו לתהות על קנקנו של האיש שהתגורר כאן, אישיות אפסוסית בהחלט.

            ג'סי הצביע על גרם מדרגות שהוביל לקומה שנייה. דן הוביל, כשהם חצו את החדר ועלו באטיות במדרגות. בסופן הם גילו מסדרון, ובמרחק קטן מהם, ספה שעליה היה שרוע אדם, נוחר בקול רם. כשהוא רומז לג'סי בתנועות ידיים לחסום את פיו של הישן, הוא שלף אזיקון טבעתי. בן-רגע האיש, שלא הספיק להתנגד, היה מושתק וקשור בידיו וברגליו. כוחו של הבחור, שכנראה היה מאבטח עלוב במיוחד, לא הספיק כדי להשתחרר מהאחיזה, שהייתה בעלת התנגדות אשר כוח אנושי לא יכל לה. אחרי שהפנים את חוסר האונים שלו, הוא יכל רק לבהות בהם במבט זועף.

            השניים המשיכו אל תוך המסדרון. ארבע דלתות סגורות; מאחורי אחת מהן יכל להסתתר המבוקש. הם פתחו את האחת אחרי השניה, בוחנים בזריזות את החדרים שמאחוריהן. שני חדרי שינה בעלי מיטות מהודרות מדי, וחדר רחצה שהכיל אמבטיה עצומה. הדלת האחרונה הובילה לחדר השינה המרכזי. דן זיהה זאת בו משום שהוא היה מעוצב בטעם הרע ביותר. ראשים תלויים של חיות מיקדו את מבטן הריקני על מיטה עגולה במרכז החדר. אולם גם חדר זה, למורת רוחו של ג'סי, התברר כריק.

            "זה לא יתכן! איפה הוא?" פלט ג'סי.

            "דרבי, האם זיהית תנועה מהבניין?" - דיבר דן, קולו עובר בקשר.

            "שלילי, הכל שקט מסביב." - נשמעה התשובה מתוך הקסדות.

מבלי לחכות לדן, ג'סי יצא מהחדר בסערה, ובן-רגע היה שוב ליד השבוי שלהם. הוא הוריד את מחסום הפה שלו וכיוון אליו את אקדחו.

            "איפה הוא? איפה אהרון?"

השבוי השתעל וירק. "לא כאן, כפי שאתה רואה."

            "חתיכת חלאה, שאלתי אותך איפה הוא!"

ג'סי הרים את אגרופו, מתכונן להכות בו. אך דן תפס את היד שלו לפני שהספיק להנחית מהלומה.

            "עזוב אותו. נתחקר אותו כבר במפקדה. לא היה לנו מזל היום."

            "חייבים למצוא אותו!" צעק ג'סי בייאוש.

            "אל תדאג. המשטרה כבר תמצא אותו. הם ישמחו לעשות זאת אחרי שנעביר להם את האוצר הזה." דן זרק לו תיק קטן שהוציא מהחדר. בתוכו ג'סי גילה כתריסר מארזים של גלולות זהובות, שאת ההשפעה שלהן הוא הכיר טוב מדי.

מסיבת העיתונאים שכינסה פריסילה אג'ה געשה. נציגים של כל כלי תקשורת שהיה לו ולו מעמד כלשהו בשבתאי, דחפו וצעקו וזרקו הערות עוקצניות אחד כלפי השני. אג'ה, אולי האישיות הפרובוקטיבית ביותר בכוכב, אילצה אותם לחכות.

            היא נהגה לאחר לארועים מהסוג הזה; איפשרה לרוחות להתלהט, ואז הגיבה למתקפות שהוטחו בה בקור רוח שרק היא הייתה מסוגלת לשמר. הפעם היא נכנסה לאולם, רגועה כתמיד, דמותה הגבוהה והדקיקה לבושה בשמלה צמודה בצבע כחול, כאילו לא צעדה, אלא ריחפה אל הבמה בנעלי העקב שלה. המאבטחים שלה פילסו לה דרך בתוך קהל העיתונאים; אבל אין ספק שבטחונה לא היה נפגע כלל אפילו אם הייתה נאלצת לפלס לעצמה את הדרך.

            כשהיא נעמדה על דוכן הנואמים, ההתרגשות הגיעה לשיאה. האורחים ניסו לגבור אחד על השני בצעקותיהם. העיניים השחורות לא הראו סימני עייפות או דאגה. היא קידמה את פני אורחיה בחיוך כובש. משנרגעו הצעקות, היא פתחה בדבריה. קולה היה רם וסמכותי.

            "אני כאן כדי להביע את מורת רוחי מהאירועים האחרונים. אני מזועזעת מהמחשבה כי אזרחי הפדרציה בוחרים לעשות שימוש באלימות כאמצעי להשגת מטרות פוליטיות. זו איננה הדרך של שבתאי, ותנועת 'פריצת דרך' מאוחדת בהתנגדותה לפעולות פסולות שכאלה.

            "יחד עם זאת, אני מעוניינת להבהיר כי הטענות, שנשמעות, למרבה הצער, פעמים רבות לאחרונה, כי לתנועת פרה"ד קשר כלשהו לפעולות פשיעה וטרור אלו, הן מופרכות; ואין לי ספק, שכמו בפעמים הקודמות, ימצא כי אין בהן אף קמצוץ אמת. התנועה, ואני בראשה, נמצאת תחת מסכת מתקפות אכזרית וחסרת תקדים מצד רשויות החוק."

מספר קריאות מחאה נשמעו מכיוון הקהל, אך לא השפיעו כלל על ההבעה של אג'ה.   

            "אין לי ספק שקסנופוביה היא הסיבה האמיתית להאשמות אלו. המאמצים הרבים שלנו לקרב בין שבתאי ודרקרינו, שתי מדינות שהיו יריבות זמן ממושך מדי, לא מוצאים חן בעיני מי שלא מעוניין בהסדר על בסיס שוויון, כזה שישאיר בעבר הגבלים דרקוניים, בלתי-צודקים, שהוטלו על העם הדרקירי אחרי המלחמה. הקהילה הדרקירית בשבתאי שואפת לשלום אמיתי בין הכוכבים, אך הייאוש מחוסר שינוי, מהיחסים הקרים ומהחשדנות ההדדית גורם להם סבל. כאשר קהילה שלמה נדרשת להתייצב ולבחור בין נאמנות לצד אחד או למשנהו, היא נקרעת, הזהות שלה מתערפלת, הקיום שלה נעשה כעלה נידף."  

            "מה התגובה שלך לממצאים שפורסמו ב"לווין" שמוכיחים כי הארגון שלך מקבל מימון חשאי מדרקרינו?" התפרץ אחד הכתבים.

            "פרסומים שקריים ונבזיים לא ראויים לתגובה. התנועה ממומנת מכספי תרומות ואנו מקפידים על שקיפות מלאה בעניין זה. איננו מקבלים מימון ממשלתי כלשהו, לא משבתאי ולא מדרקרינו כי זה מנוגד לעקרונות התנועה. אבל גם אילו היינו מקבלים, אין בכך עבירה על החוק."

היא המשיכה בנאומה בשלווה, כאילו לא נקטעה באמצע.

            "האלימות שפוקדת אותנו גוררת אותנו לצומת דרכים, ובה עלינו לקבל סוף-סוף את ההחלטה על עתיד הכוכב שלנו – האם אנחנו, פדרציה דמוקרטית, יכולים לראות באופק שינוי אמיתי באופי היחסים החברתיים בינינו, האם נצליח להשאיר מאחור איבה מיותרת ולהגיע לדרך חשיבה אחרת; גם כדי לבסס קשרי אמון בתוך החברה שלנו, וגם כדי לסלול נתיבים חדשים, חזקים ואמיצים יותר, בינינו לשאר העולמות המיושבים."

ההמולה התחדשה כשהיא סיימה לדבר.

            "איך את מכחישה מעורבות גורמים דרקיריים בפעילות חבלנית?"

            "מה דעתך בעניין פרוייקט ה-4VP?"

            "הלבנה טוענת שאתם ערוץ ההברחות הגדול ביותר בכוכב!"

            "איך בדיוק אתם עוזרים לשפר את מעמד הקהילה הדרקירית? גוֹרוֹם יוּבְּרַאמֵר אמר שאתם מסבים לה נזק!"

אג'ה ענתה לשאלות בלי להתבלבל או להתרגש. היא הצליחה לתפוס כל אחת מהן וירתה חזרה תשובות בקלות, כאילו הכינה אותן מראש.

            "כל ההאשמות הנבזיות שהושמעו נגדנו נמצאו כוזבות, וכך יהיה גם בהמשך.

            "אינני מביעה דעה בדרך כלל על פוליטיקה פנים-דרקירית. אבל חשוב לי להדגיש שדרקרינו נשאר מבודד ומוקצה ממשפחת העמים לאחר המלחמה, מה שמנע ממנו להשתקם ויצר תחושת רדיפה וחוסר בטחון בקרב אזרחיו. זה רק טבעי שמדינה כזו תחשוש לריבונותה ותשקיע באמצעים להגנה עצמית.

            "הלבנה היא מוסד בלתי-דמוקרטי שרודף אותנו בצורה אובססיבית.

            "מר יובראמר יכול לומר כל מה שירצה. אני לא חושבת שדבריו ראויים לתגובה."

לאחר כשלושים דקות בלבד מאחורי דוכן הנואמים, אג'ה התנצלה ואמרה שלא נותר לה זמן לענות על שאלות נוספות. היא ירדה מהבמה ועזבה בהליכה זקופה ומלאת-בטחון, בדיוק כפי שהגיעה. הכתבים הוסיפו לתקוף אותה בשאלות, אך היא התעלמה מהם לחלוטין. מאבטחיה דחפו הצידה את אלו מהם שהיו חצופים מספיק לנסות לחסום את דרכה.

             

"קראת לי, רד?"

"כן, דן. תשב כאן דקה."

דן נכנס למשרד והתיישב מול שולחנו של רד. המפכ"ל סיים להקליד דוחות, וכמה דקות נוספות נדרשו לו כדי להשלים מטלות אחרות שלא סבלו דיחוי, לפני שהתפנה להקדיש את תשומת לבו לדן. משסיים, מבטו התמקד בו, וכרגע קט הם הביטו אחד בעיניו של השני בשתיקה, כאילו כל אחד חיכה שהשני יפתח בדברים. המבט של רד הביע תוכחה. דן הביט חזרה במבט שלו.

            "למה אתה מתעקש להקשות עלי?"

            "כי אתה מזלזל בי."

            "והתגובה שלך לכך היא שימוש במשאבים של הלבנה ובציוד שלה לפעילות בלתי-חוקית, אפילו בלי להתייעץ איתי. או שמא אתה תטען שסטור שכנע אותך לעשות את זה?"

            "לא, אני בדרגה גבוהה ממנו ואני אחראי לזה. הוא רק נתן לי את הרעיון."

            "זה לא מתאים לך לעשות דברים כאלה. אני לא אחשוש להדיח אותך אם תמשיך כך."

            "אתה לא תדיח אותי." הגיב דן בקור-רוח. "אני סוכן מוכשר מדי. אתה צריך אותי."

רד קם ממקומו. הוא הקיף את השולחן וישב בכיסא מצדו השני, קרוב יותר לדן. כעת השולחן לא הפריד עוד ביניהם. זו הייתה מחווה מוכרת מדי לדן; הוא עזב את כיסא המפכ"ל. כעת זו הייתה שיחה אישית.

            "תחזור לאקדמיה, דן. אני לא יכול לראות עוד איך במקום לממש את הפוטנציאל שלך כסטודנט מצטיין, עם השכל החד שלך, אתה מתבזבז כאן, בתפקיד השוחק והלא-מתגמל ביותר שקיים."

            "אתה עשית את הבחירה שלך, ואני עשיתי את שלי. אני אשוב לאקדמיה כשארגיש שאתה לא צריך עוד את עזרתי פה."

            "אתה חושב שבמקרה שלי, זו הייתה בחירה?" הוא העביר את ידו על פניו המצולקות. "איך אתה חושב שהעולם נראה דרך עיניים מלאכותיות?" ההבעה שלו השתנתה. כעת הפנים שלו הביעו צער. אצבעותיו החלו לרעוד; הוא שילב את כפות ידיו משהבחין בכך. "אני לא יותר מתוצר של המלחמה! הם הפכו אותי למה שאני. לא הייתה לי אפשרות אחרת."

            "לכל אחד יש יכולת בחירה. גם לך הייתה אפשרות אחרת."

            "אתה לא היית במצב שלי. אתה לא רואה את העולם ואת הגורל שלך בו באותה הצורה."

            "אני לא מתיימר לטעון את זה..."

            "אני לא רוצה שתהיה כמוני!" רד קטע אותו בקול תקיף. "תסתכל עלי, דן! תביט בי! מה אתה רואה? אתה חושב שאתה רואה אדם מאושר? אדם שמסוגל אפילו להבין אושר? אדם בריא?"

דן שתק. הוא ידע ששום דבר שהוא יאמר לא ישנה לרד עכשיו. הוא מקובע מדי.

            "מספיק, דן! אני מבין בדיוק מה אתה חושב. וזה מפחיד אותי. יושב מולך אדם שמוזן על ידי שנאה. אדם מרוסק, שלא מסוגל להקים משפחה, שלא מסוגל אפילו להיות במערכת יחסים. אדם שאין לו פנאי, ולא יכול להיות לו פנאי. אני קורא אותך יותר מדי בקלות. אתה לא מנסה להיות סוכן לבנה; אתה מנסה להיות אני. שמע בקולי. אל תעשה את זה."

יכול להיות שהיה משהו בדברים שלו, חשב דן. אבל לא, הוא לא רד, זה לא נכון; הוא חופשי.

            "אני אדם בוגר עכשיו; אתה לא יכול יותר להגיד לי איך לחיות את חיי."

            "כן, דן. ויחד עם זאת, אני עדיין דואג לך."

            "לכן אתה צריך להבין יותר טוב מכולם למה המקום הזה הוא הבית שלי." דן דיבר לאט, בטון שקול ומלא כנות. "ולמה אני לא מסוגל לנטוש אותו; למה אני לא יכול לנטוש אותך." 

רד נאנח. הוא הנהן. הוא הבין את הדברים של דן; את האמת שלו. תחושה מוזרה הציפה אותו, שלא חש כבר מזמן. האם זו הייתה גאווה? הוא לא רצה לחוש זאת, זה לא הרגיש נכון.

            "חשבתי שאני מגדל ילד עם שכל. אבל במקום זה קיבלתי שוטה שבוחר גבורה על פני הצלחה. כמה אפשר להתווכח איתך יותר? את כל מה שיכולתי להגיד כבר אמרתי. אתה תקבל את היחס שמגיע לך, בהתאם לכשרון ולהישגים שלך כאן. זאת אני יכול להבטיח."   

       

פרק ה' ==> 

משטרת שבתאי - פרק ג'

  משטרת שבתאי

הקדמה  פרק א'  פרק ב'

 פרק ג'

 

שלושה פיגועים במרכזים המוניים ביומיים היו נקודת שפל אפילו בתקופה המתוחה של השנים האחרונות. כוחות המשטרה התפזרו ברחובות, בשרשרת מעצרים חסרת תקדים. כמחצית מהעוברים-ושבים נעלמו מהרחובות המרכזיים בעיר הגדולה ביותר, סקטוסק. הממשלה הכריזה שתמצה את הדין עם המפגעים ודנה באפשרות לפרוס כוחות צבא במוקדים מרכזיים.

            רד זימן את ראשי האגפים שלו לישיבה דחופה. הבלבול והפאניקה איימו להשתלט, וכשזה קורה, אנשים מתחילים לעשות טעויות. זה היה הזמן הגרוע ביותר לעשות טעויות.

            "אני מדגיש שכל מה שיאמר כאן נתון תחת סיווג של סודיות דרגה 6. המידע בשום פנים ואופן לא יכול לצאת משערי הלבנה. כידוע לכם, הפרת כללי הסיווג הבטחוני גוררת ענישה בהתאם לחומרת העבירה, מהדחה לעונשי מאסר."

רד לא ציפה שהדברים שהוא ישא יפתיעו מישהו. הם נועדו רק להבהיר ולעדכן את מה שרובם כבר שמעו מדיווחים בתקשורת, או שמא הגיעו למסקנה כבר בעצמם.

            "העדויות שאספנו בשנים האחרונות מצביעות באופן שלא משתמע לשתי פנים על כך שדרקרינו משקיע בפיתוח סוג חדש של נשק להשמדה המונית. חלק הארי במאמצי כריית המשאבים והניסויים מתבצע במושבות הדרקיריות ולא על הכוכב, מה שמאפשר את הסתרת המחקר הסודי מעיני משקיפים בינלאומיים ומדליפים למיניהם. במסגרת התהליך הזה דרקרינו מחלק לוסאלים שלו, סניפי פרה"ד, משימות המקצרות את דרכו לטכנולוגיה הקטלנית החדשה שלו." 

            "הכוונה היא למה שמכונה ה-VP4?" שאל אחד הקצינים.

            "נכון. זה שם הקוד שניתן לטכנולוגיה."

            "כמה אנחנו יודעים עליה?"

            "מעט מדי. המדענים שלנו לא מנוסים מספיק בתחום הזה. המחקר הדרקירי סודי וחלוצי. העולמות המיושבים לא נתנו את דעתם לתחום עד כה. נודע לי שהנשיא לֵטֶרוֹג השקיע סכום המשתווה לחמישים מליארד יחידות שבתאי במחקר."

הבעות הפנים הראו אי-נוחות בקרב הקצינים לשמע הסכום. בשבתאי לא היה ולו פרוייקט מדעי אחד שזכה למימון ממשלתי בהיקף הסכום שנקב בו רד; לא היה כזה שאפילו התקרב אליו.

            "ישנם מספר דברים שעלי להבהיר כאן, ואלה הם הדגשים שעליכם להפנים. השבוע נערכה ישיבת ממשלה שדנה בצעדים הנדרשים מצד הפדרציה כדי לסכל או לעכב את המאמצים של דרקרינו בפרוייקט שלו. נכחתי בישיבה יחד עם ראש שירות המודיעין הפדרלי. שנינו הגשנו את המלצותינו לדיון בממשלה. למורת רוחי, הממשלה אימצה את המלצות שירות המודיעין, אך דחתה חלק ניכר מהמלצותי. ברגע זה אני סבור שהממשלה לא קיבלה את ההחלטות הנכונות שנדרשות כדי להתמודד עם הסכנות הנשקפות לנו.

            "כשיצאתי מהישיבה הגעתי למסקנה שבמסגרת האחריות הייחודית של הלבנה אין לנו ברירה אלא לפעול באופן עצמאי. בכל הקשור להתמודדות עם פעולות פרה"ד בכוכב, מרגע זה אני פועל על פי שיקול הדעת שלי. אני מאפשר לכם לתת את דעתכם ולשקול בכובד ראש את ההשלכות של החלטה זו שלי על פי צו מצפונכם. זכרו שבחרתי את כולכם לא רק על פי כישוריכם אלא גם על בסיס המחויבות שלכם למוסד הלבנה ולמטרות שלה. לכן אני מקווה שתעמדו לצידי בשעת מבחן זו."

ראשי המחלקות החליפו מבטים רבי-משמעות. נראה כאילו לכולם היו דברים לומר, אך הם היססו לדבר.

אשה מבוגרת בעלת עצמות לחיים בולטות וסנטר מחודד החליטה לענות בשם כולם.

            "רד, אנחנו נמצאים כאן שנים רבות מספיק כדי להיות מודעים לאופן קבלת ההחלטות שלך. אינני חושבת שלמי מכאן נותרו עוד לבטים מצפוניים בשלב הזה. אתה הבהרת לנו מספיק פעמים כיצד עלינו לתפוס את תפקידנו - אנחנו לא משרתים בלבנה; אנחנו הלבנה."

השאר הנהנו בהסכמה; רד הרשה לעצמו לחייך. חיוך זהיר וקצר, כדרכו.

            "אתם הצוות שלי. היו זמינים, ערניים וקפדנים יותר עכשיו מאי פעם. אתם העיניים והמוח של הארגון הזה."

חדרי ההדמייה אפשרו לסוכנים בלבנה להתאמן בסיטואציות מגוונות אשר נדרשו לדעת להתמודד איתן. דן היה בעיצומו של אימון שדימה קרב-יריות בשטח עירוני. בין מטחי הירי הוא עבר ממחסה אחד לאחר, משיב ירי מפעם לפעם ברובה-הסער ששימש אותו בהדמיה. הוא התגונן כנגד מספר רב של יריבים, וצמצם את מספריהם בזהירות, מבלי לחשוף את עצמו לאש צולבת. המשטח הדינמי המתוחכם בחדר דימה במדוייק את הסביבה הוירטואלית, הציב מכשולים בהתאם לה, ואפשר תנועה חופשית של השחקן; באותו הזמן הוא גם התאים את תזוזותיו לתנועות השחקן, ובכך השאיר אותו למעשה באותו המקום. ההדמייה הייתה מערכת חדשנית, מורכבת ביותר, שדרשה תחזוקה שוטפת, ומכאן הייתה גם השקעה יקרה. עם זאת, מאחר ולא היו שיטות אימונים שהשתוו לה ביעילותן, הלבנה לא חסכה בהוצאות.

            "אתה לא חושב שהגיע הזמן לחזור למציאות?" - נשמע קול מחוץ להדמיה.

            "המשחק הזה הוא המציאות. או לפחות קרוב אליה יותר מעיסוקים אחרים שאנשים בוחרים להם, ומדמיינים כי הם חווים את המציאות."

דן דיבר מבלי שדעתו תוסח מההדמיה והמשיך בשלו, מבלי לתת דעתו מהיכן הגיע הקול שהתערב בענייניו.

            "אתה נמצא כאן מהבוקר. שמונה שעות ברצף. זה לא נורמלי, דן. אתה מתיש את עצמך."

            "רד מסרב לתת לי משימות. אני לא מוכן להניח לגוף ולמוח שלי להתבטל בזמן שבחוץ העולם משתגע."

            "הוא לא מצרף אותך למשימות משום שכבר שלושה שבועות לא יצאת מכותלי המפקדה, מלבד לצורכי פעילות מבצעית. תבקר באקדמיה מדי פעם. תפגוש אנשים. העולם כמנהגו נוהג. אתה זה שעלול לאבד את השפיות שלך."

            "תחזרי לרד ותגידי לו שאני רוצה לצאת לשטח. אני מוכרח. הוא לא יכול לעשות לי את זה."

"רד לא שלח אותי. אני פה משום שאני דואגת לך."

בלחיצה ארוכה דן כיבה את מערכת ההדמיה והוריד מעצמו את הקסדה ששימשה אותו במשחק.

הוא הספיק לקחת נשימה אחת לפני שכאב עז שיתק אותו והוא צנח על המשטח הדינמי שלרגליו.

            באוזניו נשמע רעש לבן וגלים הופיעו מול עיניו. הכאב בראשו היה בלתי-נסבל. הוא התפתל, מנסה להתאושש מההתקף הפתאומי, בעוד קלייר, האורחת הלא-קרואה, מיהרה אליו מבוהלת וניסתה לתמוך בו.

            כעבור רגע ההתקף העז הסתיים. ראייתו של דן שבה אליו והוא קם בזהירות, בעזרתה של קלייר.

            "דן, אתה לא יכול להתנתק ככה מהמכשיר! האיזון ההורמונלי..."

            "לא, לא... זאת המחלה הארורה. אני אהיה בסדר, כנראה שמשהו גירה את החלק ההוא במוח..."

            "אל תדבר, תנוח." – העירה קלייר כשהבחינה בקשיי הנשימה שלו.

            "אני חייב... לחזור לשטח. חייב... לחזור לפעילות."

המידע שהגיע ממקורות מהימנים יכל היה להסתכם גם במילה אחת: תוּרְמֵלִין. רד היה מרוכז בבחינת המפות הכלכליות. תורמלין הייתה סגסוגת ייחודית לשבתאי וסוד הייצור שלה נשמר על ידי שמונה חברות. התוצר שלהן נאגר בעשרים נקודות ברחבי הכוכב.

            דרקרינו רוצה כמות מסחרית ממנו אבל לא יכול לרכוש כמות כזו בשום צורה; חוקית או אחרת. האפשרות היחידה שנותרת לו היא לגנוב אותו. כאן היה המלכוד; שוד תורמלין הוא יוזמה לא פשוטה בכלל. המחסנים שבו אוחסן חבויים ונמצאים תחת אבטחה כבדה ביום ובלילה. נדרש לכך מבצע נועז.

            ההנהגה המחתרתית מחזיקה במושכות כעת. לא עוד פעולות ספורדיות, יוזמות מקומיות של כנופיות קטנות. הם גייסו את כלל הכוחות כדי להוציא לפועל מבצעים פרה-צבאיים. הפיגועים הם הסחות-דעת, כמובן, הם נועדו לרכז את כוחות הביטחון בתוך הערים ולהרחיקם מהמוקדים התעשייתיים.  

            לשאלה אחת לא הייתה עוד תשובה – היכן הם מתכוונים להכות?

"מה חוות הדעת המקצועית שלך, בורדר?"
סגנו של רד הניד בראשו כמסרב לקבל את דבריו.

            "אני לא חושב שהם יעזו. הם יצטרכו סדר גודל של פלוגה, עם כוח אש כבד. זו לא שיטת הפעולה שלהם."

            "אתה יודע בדיוק כמה כוח אדם וכוח אש יש להם."

            "הם יסכנו יותר מדי אם ינסו את זה. הפעילות ההסברתית..."

            "כללי המשחק השתנו. תענה על השאלה שלי. הבעיה הזו היא דדוקטיבית. עלי להגיע למספר מצומצם של אופציות שאחת מהן לפחות היא הנכונה."

"ובכן... בסדר. נתייחס לאפשרויות בהנחה שלך. כאן נמצא המתקן הגדול ביותר. הוא מאובטח בהתאם. לכן אני מניח שהסיכוי למתקפה כאן זניח. סיכויי ההצלחה שלה נמוכים, וזו תהיה צפויה מדי."

"מה אם זה בדיוק מה שהם רוצים שנחשוב?"

"טוב, גם זה אפשרי. נכניס את האופציה לחשבון. המתקן השני בנפח החומר השמור בו הוא זה. רמת אבטחה המשתווה לזו של הראשון."

"אבל הוא מרוחק יותר, מה שמאפשר נתיב בריחה עדיף."  

"אז גם כאן נחזק את האבטחה ורמת הכוננות."

"הבאים בתור הם אלו. נפח חומר נמוך משמעותית ונמצאים שניהם באזורים נידחים."

"אלה מתקנים סודיים."

"לא מספיק. לא לדרקרינו."

"אתה יכול לעבור ככה על כל העשרים." מחה בורדר. "כל אחד מהם הוא יעד בסיכון גבוה מבחינתך."

"הוצאתי עשרה מהרשימה כיעדים לא אטרקטיביים."

"אילו בדיוק?"

רד מנה עשרה מחסנים שמסת התורמלין בהם לא הצדיקה נסיון פריצה. בורדר הנהן בהסכמה. הדיון התעמק בפרטים הרלוונטיים לכל אחד מהנותרים. סיכויי הימלטות, מקומות מסתור פוטנציאליים לסחורה הגנובה, נקודות תורפה באבטחה, זמני תגובה של כוחות משטרה. במשוואה שהתקבלה היו משתנים רבים מדי. בורדר הניד בראשו, משטח את הסתייגויותיו הכנות בפני המפכ"ל.

            "הדדוקציה שלנו לא תהיה שווה הרבה עד שתדע את התשובה לשאלה הבסיסית ביותר: מתי בדיוק אתה חושב שהם יוציאו לפועל את המזימה שלהם?" שאל הסגן.  

            "לטובת העניין תניח שאני כבר יודע זאת."

בורדר הרגיש את הכעס משתלט עליו. אם הוא יודע, למה הוא לא משתף אותו? חמש שנים הוא משמש בתפקידו, ונדמה כאילו עם הזמן, רד רק מקפיד יותר ויותר שזרם המידע הארגוני לא יעבור דרכו.

            "אוקיי, נניח שאתה יודע זאת. ברגע שתוריד את ההוראה למשטרה לחזק משמעותית את כוחות האבטחה, יריבינו יבחינו במתרחש וידחו את התוכנית. הסבלנות של עמיתינו במדים הכחולים היא לא אינסופית. ברגע שיחזירו את הכוחות לשגרה, הכל ירד לטמיון. פרה"ד ישארו צעד אחד לפנינו."

            "בורדר, לעיתים נדמה לי שאתה ממעיט ביכולות שלי."

            "אתה בהחלט לא מפסיק להפתיע. אפילו את הסגן שלך."

ההערה העוקצנית במובהק לא גררה תגובה. למרבה המזל, לא היה במשרד אף אחד מלבדם, שכן האווירה המתוחה ששררה בו הייתה גורמת אי-נוחות לכל מי ששם את מבטחו בפיקוד הבכיר של הלבנה.

האורות והצלילים של המועדון נראו כעת לג'סי כמו מופע פרטי שהוכן במיוחד עבורו, כאשר הוא התפרש על הספה בפינה, עייף ושיכור מכדי להמשיך לרקוד עם שתי הבחורות שבילה עמן. הן סרבו לשבת איתו ונטשו אותו, ממשיכות לרקוד במרכז הרחבה. חלקו האחד רצה לחזור אליהן; השני העדיף להישאר על הספה, שקוע בתחושת האופוריה. הערב היה חלש; או שהוא עייף מדי. בכל אופן, זה כבר לא הרגיש כמו פעם. יכול להיות שהפעילות בלבנה סחטה ממנו יותר מדי אדרנלין. הוא שקל לגשת לבר ולהזמין חומר מעורר. כשעצם את עיניו לרגע הרגיש את הצריבה של התשישות. הוא השאיר אותן סגורות, חש את השיכר מסחרר אותו. פתאום נדמה היה לו ששמע מישהו קורא בשמו.

            "ג'סי!"

לא נדמה לו. פנים מהעבר הופיעו מולו כשפתח את עיניו. כאשר המוח שלו חיבר שם לפרצוף הוא כמעט סינן קללה בין שיניו.

לא הוא. לא עכשיו.

            "מצטער, אני... לא מצליח להיזכר."

            "סובל מבעיות זיכרון פתאום? לא חשבתי שאני אראה את האף שלך פה."

            "אני... קיבלתי חופשה."

            "חופשה? נהדר. אני חושב שיש אדון מסויים שמאוד ישמח לראות אותך היום, אם כבר קפצת לביקור. זה לא יפה לשכוח ככה את החברים שלך."

            "תשמע, קצת מאוחר היום. אני לא רוצה להפריע לו. וגם לא יודע אם זה ממש מכובד, שאני אבוא אליו ככה בלי להודיע מראש..."

            "אם אספר לו שהיית פה ולא באת לומר לו שלום, הוא ממש יעלב."

חברו הותיק התיישב על הספה לצידו והניח את ידו על כתפיו של ג'סי, בספק-חיבוק, ספק אחיזת חנק.

            "תבוא, ג'סי. אל תגרום לו לחכות."

ההשפעה של השיכר כאילו נמוגה. החיבוק העז של ידידו המגודל גרם לו יותר מאי-נעימות.

            "טוב... בסדר."

"ג'סי סטור! את מי אני רואה כאן! שמעתי שיצאת מהכלא. מזל טוב. לא הייתה סיבה לחשוש שטיפוס חלקלק כמוך לא ימצא דרך לחמוק משם."

האדון שג'סי הוזמן לבקרו בבניין סמוך למועדון היה גבר בעל שיער בצבע כחול, לבוש בחליפה בצבע חום. הוא מיהר ללחוץ את ידו של ג'סי ולחבקו.

"כן, אַהֲרוֹן, אני... התחייבתי לפתוח דף חדש."

האדון בחליפה פרץ בצחוק מתגלגל.

            "אתה? דף חדש? איפה מצאת שוטרים תמימים כל כך? כמובן שמבחינתי רק להתחייבות אחת שלך יש משמעות. והתחייבויות צריך לקיים."

            "אני לא ממש בטוח למה אתה מתכוון." שיקר ג'סי.

            "כבר הספקת לשכוח?" אהרון הזדעף. "החוב, ג'סי. חמישים אלף יחידות שבתאי."

            "אה. כמובן שלא שכחתי! פשוט... אין לי את הכסף כרגע. אתה הרי יודע שהתכוונתי להחזיר לך אותו אחרי הפעולה ש... התפקששה שלא באשמתי."

            "יקירי, אתה לא יכול לומר שאינני מתחשב בנסיבות. החוב לא צבר ריבית בזמן שבילית בכלא."

            "תודה רבה, אבל אני אצטרך זמן-מה להשיג את הכסף."

            "הו, הייתי שמח לתת לך את כל הזמן שבעולם, אבל התקופה קצת קשה לעסקים שלי." הוא זייף הבעה עצובה. "עברה כבר שנה וחצי מאז שקניתי צמ"ת חדש. מצער, נכון? אני צריך חזרה את הכסף, ידידי. יש לך שבועיים."

כשאמר את המילה האחרונה, סימן לשני הבריונים שעמדו מאחורי גבו של ג'סי. השניים הוציאו אותו מהחדר וגררו אותו החוצה מהבניין. לפני שהוציאו אותו, הם אחזו בו והיכו אותו נמרצות.

שיכור ועייף מכדי להתנגד, הוא ספג את המכות לפני שאיבד את השליטה על קיבתו. משהצליח שוב לעמוד על רגליו ולהתחיל לדדות בחיפוש אחר מקום מתאים לזמן בו מונית, הוא הבין שכבר זמן רב לא חש מושפל כל כך. בחייו הקודמים, היה רגיל לחטוף מכות מגנגסטרים; אולי אפילו הגיע לו. אבל עכשיו הוא אדם אחר. הם עוד ישלמו על זה. הם לא פגעו היום בג'סי סטור; הם פגעו בנציג שלטון החוק.

טייסת הצמ"תים של הלבנה, בתגבור של צמ"תי משטרה פוזרה סביב חמישה יעדים פוטנציאליים לתקיפה של פרה"ד. הקושי בתכנון מארב אווירי היה הקלות שבזיהויו על ידי האויב. לכן הפקודה הייתה לעשות שימוש בכלים אזרחיים בלי סימנים מזהים ולקרקע אותם עד תחילת הפריצה.

            "מריחה את הסכנה באוויר, קלייר?"

בעוד השמש שקעה מעבר לאופק, המתיחות בקרב הסוכנים הגיעה לשיאה. השקט סביב מיקד את תשומת הלב שלהם במכשיר הקשר, בציפייה לדיווחים על המתרחש.

            "אני פשוט לא יכולה לסבול יותר את ההתרגשות." – ענתה לשותפה בנימה עוקצנית.

            "מזכיר לך את הימים שלך באיירונהיל?"

            "קשה לומר. באיירונהיל הייתי צעירה, יפה ותמימה יותר, רוג'ר."

שותפה של קלייר צחק. היא חייכה לעצמה.

            "רד אמר שהם יהיו חמושים עד השיניים. צמ"תים משוריינים, מטולי רקטות וכל השאר."

            "אולי היית צריך להישאר בבית עם האשה והילדים היום."

            "אם הממזרים יגמרו אותי, את מבטיחה לומר למשפחה שלי שכל מה שעשיתי היה בשבילם?"

            "לא, כי זה שקר. אתה נמצא פה בגלל הכסף והכבוד, כמו כל הגברים מהציבור שלכם. חוץ מזה, אם אתה הולך, אתה תלך ביחד איתי. וזה לא יקרה. הכנופיות של איירונהיל לא הצליחו לגבור עלי, אז אין מה לדבר על טרוריסטים שבתאים שבקושי מסוגלים לאחוז בנשק."

"עשרים ושש משקנאי, עבור."

רוג'ר ענה למכשיר הקשר שקול סמכותי נשמע ממנו.

            "שקנאי, כאן עשרים ושש, רות עבור."

            "עשרים ושש, דווח מוכנות ותקינות כלי."

            "במוכנות, כל המערכות תקינות."

            "רות, להיות בהאזנה לפקודות."

רעש המפעלים נשמע מרחוק. המכונות בהם עבדו במרץ. תהליך הייצור לא נפסק אף פעם, גם בימי המלחמה. התוצרת, שיוצאה לכלל העולמות המיושבים, הניעה את גלגלי הצמיחה האנושית. היא הזינה את המושבות, בנתה ספינות חדשות שהובילו בני אדם מרחק שנות אור בשניות בודדות, אפשרה גילויים, המצאות, התפתחות. התוצרת אפשרה טרנספורמציה של כוכבי לכת שונים מאוד מכוכב ארץ ואת התאמתם לקיום חיים אנושיים. שאון הייצור היה קול החיים עצמם.

הבעיה התחילה בכך שרבים מדי בכוכב לא הצליחו למצוא משמעות בחייהם.

            "תחנות שקנאי, קבלו תנועה של ארבעה כלים חשודים לעבר יעד 2. להישאר במיקומכם. אני חוזר, להישאר במקומכם עד קבלת פקודות נוספות."

            "הנה זה מתחיל." אמר רוג'ר.

קלייר הנהנה.

            "הי, קלייר. מה משנה את המראה שלו כל בוקר, יורה לכל הכיוונים ולא פוגע בשום דבר?"

            "אני לא מתכוונת לענות על זה."

            "אשה שנתנו לה רובה."

            "כשאני אלך, אני אקח אותך איתי." היא מלמלה בקול עייף. "אדאג לחורר את הראש החלול שלך בעצמי."

            "תחנות שקנאי, קבלו אש על יעד 2." דיווח המכשיר. "אני חוזר, אש על יעד 2. כלים בלתי מזוהים פתחו במתקפה. שמונה עד חמש עשרה, החלו בסגר אווירי על המתקן. כל שאר הכוחות, הישארו במקומותיכם."

            "הם תוקפים! למה הוא מחכה?" רוג'ר אחז בהגאים, מתכונן להמראה. "שמונה כלים לא מספיקים לסגר אווירי הדוק!"

            "אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו פזיזות."

            "אנחנו לא יכולים להרשות להם להימלט!"

מכשיר הקשר געש בקולות ודיווחים על הקרב שהתפתח במתקן 2. הכניסה אליו נחשפה בירי מהאוויר, והצמ"תים הבלתי-מזוהים המשיכו בהצנחת כשלושים מחבלים לבושי חליפות חסינות-כדורים, אשר פרצו בקלות פנימה. כוחות האבטחה נסוגו לנקודות מחסה בתוך המחסן, מאפשרים לפורצים להתקדם כמעט בלי התנגדות.

            "שקנאי מתשע, עבור!" – זעק הקשר. "קבל אש לעברי! האם להשיב באש?"

            "שלילי, תשע! שמור על המערך ופתח בתמרוני התחמקות."

            "שקנאי, נפגעתי! קבל..." הקול בקשר נקטע. החמ"ל ניסה לחדש את הקשר עם הכוח הפגוע, אבל נכשל.

            "נראה שהם לא מתכוונים לאפשר לנו להתקין סגר סביבם בקלות." מלמלה קלייר.

            "המנוולים האלה התכוננו לקרב! הם חייבים תגבורת!" רוג'ר לחץ על כפתור הקשר. "שקנאי מעשרים ושש! קבל תנועה שלי לתגבר את מתקן 2." הוא משך בהגה והצמ"ת נסק לאוויר.

            "שלילי, עשרים ושש! הישאר במקומך!"

            "הוא לא שפוי." קרא רוג'ר, כשהוא מגרד את שפמו. "אנחנו מאבדים אנשים!"

            "אנחנו רחוקים מדי בכל מקרה. לא נספיק להגיע לשם מהר מספיק. צריכים להישאר בגזרה שלנו." אמרה קלייר.

            "איך את מצליחה להישאר אדישה למה שקורה פה?"

            "משמעת, רוג'ר. אל תשכח שאני בדרגה בכירה יותר."

הוא שקע במושב שלו, שותק אך עצבני.

הכוחות שהוקצו למתקן 2 דיווחו על התמקמות לצורך הסגר. צמ"ת האויב שהפיל את תשע יורט לאחר שניסה לתקוף כוחות נוספים. שלושת האחרים נמנעו מעימות ורק חגו מעל המתקן.

"תחנות שקנאי, קבלו חמישה כלים בלתי מזוהים נוספים הנעים לעבר יעד 5. עשרים וחמש עד שלושים וחמש, החלו בסגר רחב. להקפיד על עימות מינימלי! אנחנו צריכים כמה שיותר עצורים חיים."

"תקיפה נוספת?" נדהם רוג'ר.

"אני חוששת שזו רק ההתחלה. הם לא משחקים הפעם. אני לוקחת את ההגה עכשיו."

צמ"ת עשרים ושש, כלי קטן וזריז, ריחף לעבר יעדו בקלילות מעל מרחבים תעשייתיים עצומים. הצמ"תים האזרחיים היו מצויידים בתחמושת קלה בלבד, מאחר ולא אפשרו נשיאת תחמושת כבדה או מרובה. גם בלעדיה, הם היו כבדים מהרגיל, בעיקר בגלל מערכת עיכוב התנועה שהותקנה בהם ושימשה בביצוע של מעצרים אוויריים. המערכת אפשרה לקבוצת צמ"תים להאט תנועה של מטרה עד כדי עצירה מוחלטת שלה, באמצעות כיתורה. המשקל העודף הפך את הכלים לאיטיים יותר, מה שפגע בפוטנציאל שלהם במרדפים.

            הם התמקמו בנקודה שנקבעה עבורם בלי התקלויות. בזמן שלקח להם להגיע, הקשר דיווח על הפצצת יעד 5. מספר פצצות רבות-עצמה פרצו את גג המתקן הממוגן. זו הייתה עליית מדרגה בלתי צפויה בהערכת הנזק. לא ניתן היה להתעלם יותר מאווירת הפאניקה שהשרו הדיווחים בקשר.

בתגובה, אחרי התלבטות מסויימת, שקנאי אישר את יירוט המפציץ. אולם הלה פתח בנסיגה מיד אחרי הטלת הפצצות, כשכוחות הסגר לא הספיקו עוד להגיע קרוב מספיק.

            "עשרים ושש משקנאי, עבור!"

            "רות, עבור." ענה רוג'ר.

            "קבלו כלי אויב כבד נע לכיוונכם במגמת מילוט. עצרו אותו בכל מחיר! יירטו אותו אם זה ידרש."

"כאן עשרים ושש, הישר."

השניים איתרו את המטרה שלהם ברדאר ופתחו במרדף. קלייר דחפה את הצמ"ת לשיא מהירותו. רוג'ר לא הוריד את עיניו מהרדאר, מחכה לרגע בו יתקרבו אליו לטווח ירי. הוא בדק את מערכות הנשק ומצא שהן תקינות.

            "בני בליעל! הוא צולל למטה."

קלייר הסתכלה על האינדיקציה של מיקום המטרה. הגובה שלה מהקרקע הלך והצטמצם. המשמעות הייתה שהצמ"ת הבחין בכך שהם עמדו להשיגו, וניסה כעת לחמוק באמצעות מרדף בגובה מזערי.

הצלילה שלו לגובה הבניינים הפכה את המרדף לקשה יותר, לא רק בגלל הקושי לתמרן ביניהם אלא גם בגלל שהגובה והמיקום הפך יירוט לאפשרות שלא באה בחשבון.

            "הנה הוא!" רוג'ר הצביע על הכלי שטס במהירות בינונית בין מבני התעשיה. "צריך להישאר מעליו."

            "זו האופציה הכי טובה. יש לך הברקות בשאלה איך עוצרים אותו?"

            "נחכה עד שהוא יצא למרחב פתוח. או יתרסק על משהו."

הדיווחים בקשר נמשכו בלי הפסקה. הכוחות המשותפים של הלבנה והמשטרה השלימו את הסגר על שני היעדים, כששלושה צמ"תי אויב יורטו ושניים נוספים מהכוחות המשותפים נפגעו. הסתערות הפורצים בתוך המתקנים נבלמה, אך מספר הפצועים בקרב המאבטחים היה רב. בתוך יעד 5 הקרב עדיין נמשך, כשהפורצים סירבו לוותר. בינתיים הקשר דיווח על פריצה למתקן שלישי. כוחות תגבור משטרתיים זומנו אליו, ומצב חירום הוכרז בכלל תדרי הקשר של כוחות הביטחון. נדמה היה שאפילו שקנאי בחמ"ל הלבנה מאבד את סבלנותו.

            "אני מדליק את המע"ת."

            "זה לא יעבוד. הוא כבד מדי. המערכת לא תזיז לו. וגם אם כן, זה מסוכן מדי. הוא יאבד שליטה ואז נצטרך לשאת באחריות לנזקים."

בעוד קלייר מדברת, צמ"ת האוייב לפתע נסק. בתמרון יוצא דופן הוא האט, הסתובב על צירו, הצליח ללכוד אותם בכוונת שלו, ושיגר טיל לעברם.

            "לַשְׁאוֹל איתך!" זעק רוג'ר, כשצפצוף רם נתן אינדיקציה לפגיעה קרבה. הוא הפעיל אופציית מיגון שנועדה להסיט את הטיל ממסלולו, בזמן שקלייר ביצעה תמרון התחמקות. הטיל פספס אותם אך במעט.

            בפרץ עצבים רוג'ר פתח באש. קלייר לא ניסתה עוד לעצור בעדו. כלי האויב הספיק לספוג מספר פגיעות לפני שהפעיל את המיגון שלו. הפגיעות לא היו קשות, אך נראה היה שיכולת ההיגוי שלו נפגעה. הוא החל להתנודד באוויר, נטה על צידו, איבד גובה, וכעבור מספר שניות ריסק את כנפו בהתנגשות עם גשר בתוך מעבר צר. רגע קט לאחר מכן כבר שכב מרוסק על הקרקע, כשהוא עולה באש.

            "שקנאי מעשרים ושש, קבל המטרה שלי הושמדה."

            "רות, עשרים ושש. חזור לתגבר את יעד 5."

  

"איך בדיוק זה נשמע לך הגיוני?"

אדם גבוה ורזה ואיש נמוך ושרירי ממנו עמדו פנים אל פנים בחדר רחב המעוטר ברובים וחרבות. כלי נשק פשוטים ששימשו במלחמות לפני עידנים רבים עיטרו גם הם את הקירות . כרונולוגיה כזו של כלי הרג הייתה בחירה בלתי-רגילה לעיצוב של חדר ואילצה לבהות, לבחון, ולתהות על קנקנו של האיש שתכנן את העיצוב שלו. עיניו של הנמוך ירו גיצים, בזעם גלוי. שפת הגוף שלו הזכירה התנהגות של חיית פרא זועפת שהתכוננה לפרץ של אלימות.

"אני רוצה שתסביר לי" הוא סינן בין שיניו, "בתור קצין המבצעים, איך זה ייתכן, שמבצע שתוכנן לפרטי-פרטים במשך חודשים, נכשל כישלון בזוי ומביש כל כך."

הגבוה שמר על שלוותו ולא הראה סימנים לאובדן בטחון לאור עצבנותו של השני.

            "הם היו מוכנים לזה."

הנמוך אגרף את ידיו, בקושי מצליח להכיל את זעמו.

            "המזל שלך הוא שיש לך יותר שכל מחוצפה. אבל בקצב הזה המאזן עלול להתהפך. תפסיק לנסות אותי. חמישים וארבעה עצורים! תגיד לי איך, חכם בלילה, הם היו מוכנים לזה?"

            "אני לא יודע."

            "אין לך מושג, הא?"

            "אם אתה יודע, סוֹלַר, אולי כדאי שתשתף אותי במקום לשאול שאלות מיותרות."

            "חפרפרות, סׅילְבֵר! הן שורצות בכל מקום. ואתה לא מוצא אותן."
            "מצאנו שלושה בחודשיים האחרונים. רק למעטים כאן היה ידע מדוייק על המבצע. והם כולם נאמנים לנו בלי יוצאים מן הכלל. כולם הוכיחו את נאמנותם."

            "אז איך זה שאנחנו לא מוצאים את החפרפרות הגדולות, הא?"

            "אם יש לך תוכנית שתעזור לאתר את מי שמכר אותנו, אני ארצה לשמוע אותה."

"מאוחר מדי בשביל זה. כעת נעשה דברים בדרך שלי. מאחר ואתה נושא באחריות לכישלון, אני מצפה ממך לשיתוף פעולה מלא."

"אתה שותף בכישלון לא פחות..."
            "שלא תעיז!" סולר קטע אותו והצביע עליו בתנועה מאיימת. סילבר השתתק לרגע.

"מקובל. מה אתה מציע?"

סולר בהה בסילבר במבט כועס רגע נוסף לפני שחזר לדבר. "נראה שהבוגדים שורצים כאן בינינו בלי פחד. ישנה שיטה שהייתה נהוגה בעולם העתיק וסייעה לצמצם את הנזק שבוגדים כאלו גרמו."

"אתה ודאי לא מתכוון ל..."

"דצימציה, אֵנתוֹנִי. אתה תאסוף את כל מי שהייתה לו גישה לפרטים מדוייקים ותיפטר מכל עשירי."

"אתה מודע לכך שמדובר בעשירית מהאנשים המקצועיים ביותר שלנו?"

סולר פרש את ידיו לצדדים והיטה את ראשו הצידה בשוויון נפש מובהק.

"אין אדם שאין לו תחליף. תבחר את המוכשרים פחות ביניהם אם תרצה. זה המחיר שעלינו לשלם בעבור נאמנות."

סילבר שילב את ידיו על חזהו. "נעשה דברים בדרך שלך... ונקווה שזה יעבוד."  

פרק ד' ==>