משטרת שבתאי - פרק ח'

 משטרת שבתאי

הקדמה  פרק א'  פרק ב' פרק ג'  פרק ד' פרק ה' פרק ו' פרק ז' 

פרק ח'

אנדריאה סיימה להכין את הדו"ח שהתכוונה להגיש לרד כאשר התקבלה ממנו הודעה. היא עברה שוב על התרשימים ששרטטה על בסיס העדויות שאספה לפני שהתפנתה לבדוק את ההודעה. רד פקד עליה להגיע למשרדו ללא דיחוי. בדיוק בזמן, חשבה לעצמה, מנסה לנסח במילים את המסקנות שהגיעה אליהן והתכוונה לדווח. איפשהו במהלך החקירה היא מצאה את עצמה נסחפת בתוך נהר הביקורת הפנימית והבינה שאפילו הביטחון שלה במפכ"ל התערער קמעה. לרגע קט חלפה בראשה המחשבה שהגשת הדו"ח לרד יכולה להיות טעות.

            אולם היא גירשה מיד את המחשבות האלו מראשה. אלו מחשבות מרדניות, חוסר מקצועיות שעלולה לטלטל הכל למצב של אנדרלמוסיה. בבעיות צריך לטפל, שבירת הכלים לא באה בחשבון.

לכן היא אספה את הדו"ח ויצאה לעבר משרדו של המפכ"ל שבבניין הסמוך.

            רד קידם אותה בברכת שלום. הוא נראה ערני מתמיד, והחל לדבר מיד.

            "המדליף המסכן שלנו נתפס."

            "מה?" היא קראה בהפתעה. "מתי זה קרה?"

            "בצהריים. הוא הושם במעצר במטה בסקטוסק על ידי קַדִירִיל אַלפוֹׄנְסוֹ. פחות משעה לאחר מכן, הוא נמצא ללא רוח חיים. הוא לא הספיק לאמת את החשדות שלו בחקירה, אבל לכתו-בטרם-עת של הסוכן הכפול רומזת לנו שמצאנו קצה חוט, וכי מישהו מיהר מאוד לחתוך אותו לפני שנגלה לאן הוא מוביל."

            "האם יש לקדיריל הנחות מי יכול היה להיות המפעיל שלו?"

            "הסוכן הורעל באמצעות נוסחה ייחודית וקטלנית שקשה לזהות בדם. הקדיריל פתח בחקירה כדי לאתר את המרעיל. הוא סבור שהוא לא הרעיל את עצמו; אני מסכים איתו. כמובן שזה אומר שדברים נעשים מעניינים יותר."

            "אתה סומך על אלפונסו?"

            "אני לא סומך עליו יותר משאני סומך על כל שאר הקצינים שלי."

אנדריאה הנהנה. מפקד מטה סקטוסק צמח משורות הלבנה ושימש בתפקידו כשלוש שנים. הוא היה איש מופנם וסטואי שלא אהב שיחות נפש והיה ישיר וקשוח עם פקודיו. היא הייתה בטוחה שתכונות אלה תרמו למינויו לתפקיד מפקד המטה בעיר הבירה. הוא לא הזכיר שום דבר יוצא-דופן כשהיא שוחחה איתו.

            "עכשיו אמרי לי, אנדריאה, אילו חדשות הבאת לי? יכול להיות שהספקת בינתיים לאסוף עוד חלקים לתצרף שלנו."

            "אני חושבת שזה לכל הפחות... יעניין אותך."

היא העבירה לרד את השבב שהכיל את התרשים שהכינה. רד חיבר אותו ובמשך דקות ארוכות בחן את התרשים המסובך של נאמנויות חופפות, מבנה מורכב שאייר את שרשרת הפיקוד בלבנה על פי הנתונים שאנדריאה אספה במשך כמה שבועות. קשרים רבים היו מקווקוים וסימלו חוסר בהירות במבנה הפיקודי ובחלוקת האחריות. אנדריאה ניסתה לקרוא את תווי הפנים של רד, אבל זה היה בלתי-אפשרי.

            הוא היה איש ששום דבר לא הפתיע אותו. משסיים לנתח את התרשים הוא החזיר את מבטו לאנדריאה.

            "איך בדיוק את מתארת את מה שאת רואה ב... דיאגרמה הזו ששרטטת לי?"

            "אי סדר." היא אמרה, אחרי התלבטות מועטה. "זו המסקנה שלי. אני לא מצליחה להבין כיצד היחידה מתפקדת בתוך מבנה מבולבל כל כך."

            "מה שאת רואה כאן היא בגידה. אין צורך ללכת סחור-סחור בנסיון לפרש זאת אחרת או להדחיק את המציאות. זהו כאוס, כאוס שמטרתו לבלבל, להטעות, להטות את נאמנות האנשים שלי. לכאוס הזה יש יד מכוונת."

            "אינני בטוחה שניתן להסיק שהיד המכוונת היא רק אחת, לפי העדויות שלי..."

            "אני בוחר את האנשים שלי בעצמי." הכריז רד. "הם יודעים שהם צריכים להיות נאמנים אך ורק לי. אם שרשרת הפיקוד מתבלגנת... המסקנה חייבת להיות שמישהו מבלגן אותה."

            "אני מבינה. יחד עם זאת, העדויות של המפקדים רומזות לחוסר-שביעות רצון כללית מהמבנה ההיררכי ואופי הפקודות..."

            "ומישהו מנצל את חוסר שביעות הרצון הזו למטרותיו הזדוניות. האם שכחת כמה אני מדגיש את חשיבות הנאמנות והסדר ביחידה הזו? האם יכולות להיות לקצונה כאן ספקות כלשהן שאני לא אהסס להדיח את כל מי שנחשד בכפירה בסמכותי? לא, אנדריאה. מישהו עובד קשה כדי לטשטש את הסמכות שלי, למסמס את המבנה הפיקודי ביחידה. כך הוא יוצר מצב שבו המדליפים שלו יכולים לפעול בלי הפרעה."

            "התפיסה שלי היא ש... גם אם זה כך, אני זיהיתי ביקורת קשה שיש להתייחס אליה בכובד ראש. הקצונה הותיקה ביטאה באוזניי את הקשיים שלה, ויש שסבורים כי..."

            "שהלבנה תתנהל יותר טוב בלעדי. האם גם את חושבת כך?"

היא נרתעה מהשאלה הנוקבת. רד לא נראה כועס או נעלב. מה פשר השאלה הזו? היא לא ידעה אם הוא בוחן אותה וכיצד עליה לענות.

            "אמרי לי, האם את חושבת שאינני מכיר את המגרעות שלי? את החולשה שמכרסמת בי, את העצבנות הארורה שמפריעה לשיקול הדעת שלי? האם את חושבת שמישהו אחר היה מצליח לנהל את המקום הזה למעלה מעשרים שנה, מבלי לאבד את שפיותו?"

            "לא התכוונתי ש..."

"האם את מכירה מישהו אחר, שיכול לעמוד בפרץ, כשכולם מתאגדים כנגדו? צאי וקראי לכולם אז, שיגיעו לכאן ויאמרו זאת בפנים שלי – מי זה, איש הברזל, העשוי ללא חת, שמסוגל לשים את חייו, את שפיותו, ואת כל היקר לו על כף המאזניים ולהחליף אותי בתקופה הקשה ביותר ליחידה הזו מאז היווסדה?"

            "אני עדיין בוטחת בך, רד."

            "אם כך, את תעזרי לי לעצור את הסבוטז' הזה. ולתפוס את מי שעומד מאחוריו."

            "האם אתה בטוח שמי שמאחורי אי-הסדר הארגוני הוא אותו אדם שאחראי להדלפות?"
            "שום דבר אי אפשר לומר בביטחון מוחלט, יחד עם זה החשדות שהיו לי לפני-כן לא הופרכו. אני אקרא את הדו"ח המלא שלך ואעביר לך הוראות נוספות."

"דן, אמרתי לך כבר כמה אני חולה עליך, בנאדם?"

            "כן, ואתה לא צריך לחזור על זה עשר פעמים."

            "אני עדיין לא מאמין שזה היה קל כל כך עבורך להשיג כרטיסים!"

            "על לא דבר. תיהנה מהמשחק."

המשחק היה גרֵאוויטִי-בּוֹל, משחק קבוצתי שעשה שימוש במניפולציה של כוח המשיכה תוך כדי התמסרויות עם כדור במגרש. המשחק נתפס כמשונה ויקר מדי לבני כוכבים אחרים, אבל בשבתאי הוא נהנה מפופולריות יתרה. השחקנים הצטיידו בחליפות וכפפות מיוחדות שבאמצעותן מסרו או תפסו את הכדור, בנסיון להעבירו אל תוך גומה בצד המגרש השייך ליריב. שינויי הגראוויטציה התכופים דרשו מאמצים רבים ותכנון טקטי קפדני. הכדור היה כבד מאוד, וההדף שלו השליך את השחקנים שניסו לתפוס אותו למרחקים. הפציעות במשחק היו תכופות.

            המשחק שדן וג'סי צפו בו היה גמר גביע סימיונוב, וסוסי האש של גְרַנְדִיוֹס נאבקו במוסקיטרים מאַבּסוֹלוֹן. הם ישבו ביציע של סוסי האש, במקום מרכזי השמור לצופים מקרב כוחות הבטחון. ג'סי הריע ועודד את הקבוצה, בזמן שדן נשאר אדיש למדי למתרחש על המגרש.  

            "אני לא יודע מה קורה לך בזמן האחרון, דן, אבל עושה רושם כאילו פתאום הפכת לנסבל."

            "תהנה מזה כל עוד אתה יכול. למה אנשים מתלהבים מהמשחק הזה כל כך?"

            "זה הספורט הדינמי ביותר שקיים. הכל יכול לקרות. הוא דורש סיבולת, משמעת... אני לא מאמין שאני צריך להסביר את זה!"

דן צחק. "אף פעם לא התחברתי לספורט קבוצתי. כנראה שזה בגלל שאני אוהב לעשות הכל בעצמי."

            "אתה פשוט שונא בני אדם." הקניט אותו ג'סי. הוא קם מכסאו וצעק לעבר המגרש. "התקפה! התקפה! תפסיקו לעמוד שם כמו פסלים!" סוסי האש, במדיהם האדומים, מיקדו כמעט את כל כוחותיהם בחצי המגרש שלהם, בולמים מתקפות אגרסיביות של המוסקיטרים.

            "תגיד, ג'סי, אתה מאמין בייעוד?" אמר דן בהיסח הדעת, מתעלם מהמשחק.

            "מאמין במה? תזיזו את עצמכם כבר!" ג'סי התיישב שוב מבלי להסתובב אל חברו.

            "בייעוד."

            "אין לי מושג. אם יש לי ייעוד הוא בטח לא בכוכב הזה. קודם כל אני צריך לעמוד בתנאי השחרור שלי. אחר כך אני מתכוון לעשות הכל כדי להסתלק מפה."

            "אני שונא בני אדם... אתה שונא את שבתאי."

            "היי, אל תשווה אותי לעצמך. אני רואה דברים כמו שהם באמת. אתה מסרב לעשות את זה ומעמיד פנים שהכל מתקדם לפי איזושהי תוכנית... שאתה חלק מאותה תוכנית וכל מה שצריך לעשות זה להקדיש את כל כולך לאותה מטרה... ואתה יודע מה? זה בסדר. זו הבחירה שלך. אבל אתה יודע למה שמתי לב? אתה לא מרוצה. חצי מהזמן אתה מתנהג כאילו יש לך מוט ברזל בישבן, וחושב שאחרים לא רואים את זה."

            "אני פה איתך במשחק." אמר דן, כאילו מתגונן מהטענות שלו.

            "ומה אתה עושה? במקום להינות ממנו, אתה מציק לי בשאלות."

            "אתה צודק." הוא מלמל, משמצא כי הוא לא יכול לומר שום דבר אחר בתגובה. "אז אני לא שלם לגמרי עם הייעוד שלי, עם הבחירות שאני עושה. הספק הוא אנושי."

            "מה זה? לדן שיש לו את כל התשובות יש ספקות? אתה הורס את הרושם שיצרת אצלי!" הוא החזיר את הריכוז שלו למשחק. "לא, לא, לא! מה אתם עושים!!"

            ג'סי תפס את ראשו בידיו וקילל כאשר שלושה שחקנים מקרב המוסקיטרים פרצו את ההגנה של סוסי האש, תוך כדי התמסרות עם הכדור ודחיפת שחקני היריב הצידה. הם עקפו את מלכודות הגרוויטציה של ההגנה, והצליחו להבקיע אותו לגומה. היציע הנגדי הריע. ג'סי צנח לכיסאו בתסכול.

            "תגיד, דן, אפשר לשאול אותך שאלה אישית?"

            "תלוי עד כמה אישית."

            "איך זה שאתה כל כך קרוב לרד?"

            "הוא האב המאמץ שלי."

            "ידעתי! ידעתי שמשהו פה מוזר! ואתה שומר את זה בסוד מכולם?"

            "זה לא סוד. רוב הסוכנים יודעים. אני פשוט לא אוהב להזכיר את זה. אני לא זוכה ליחס מיוחד מרד ורוצה שאחרים יעריכו אותי בזכות ההשגים שלי בלבד."

            "ההורים האמיתיים שלך, הם..."

            "אני לא יודע."

ג'סי הרגיש לא בנוח וראה צורך לומר משהו.

            "גם אני... לא בקשר עם ההורים שלי... כבר הרבה זמן."

            "אבל לפחות אתה יודע מי אתה."

ג'סי בהה בדן במבוכה גלויה. הפנים של שותפו היו קרות. האם זה דן האמיתי? האם הוא חושף בפניו בפעם הראשונה את מה שהוא מרגיש באמת? הכל התחיל להסתדר בראשו פתאום.

            "זה לא באמת משנה מאיפה אתה בא בכל מקרה. הרי אתה בסופו של דבר מה שאתה מחליט להיות. ג'יוסרן סטור זה לא יותר משם בשבילי, שם מטופש שנתנו לי. זה לא מי שאני. עשיתי את הבחירות שלי בעצמי; על חלקן אני מתחרט, אבל הן עדיין שלי ולא של אף אחד אחר. אין לי איזשהו ייעוד שנולדתי אליו; אם כבר ההיפך הוא הנכון. כך גם אתה, הכל תלוי רק בך."

            "אני לא חופשי, ג'סי. אני לא רואה את הדברים כמוך. יש לי רק דרך אחת נכונה שאני יכול ללכת בה. אם אסטה ממנה, אני ארד מהפסים. אם אמשיך בה, היא תוביל אותי לאבדון."

            "תעשה מה שתעשה, אבל אתה חייב להירגע, בנאדם. להשלים עם מה שיהיה. אני בצד שלך כל הזמן. אני חייב לך, זוכר? הצלת את התחת שלי כבר פעם, אני אעשה אותו דבר בשבילך. דבר איתי. תשתף אותי." הוא הניח יד על כתפו של דן. דן הנהן.

            "היי, תראה, סוסי האש השיגו את הכדור."

הקהל ביציע שלהם צעק בהתלהבות כאשר הקבוצה במדים האדומים יצרה ראש חץ והתקדמה בצורה מתואמת לחצי המגרש של היריב. המוסקיטרים ניסו לשבור את המערך אך לא הצליחו; האדומים יצרו סביבם מגן שלא אפשר להם להתקרב מספיק לכדור.

            "סוף סוף!" ג'סי צעק. "אתה רואה? זה תכנון טקטי אמיתי! זו הסיבה שהכסף שחובבי הצפרדעים האלה מוציאים על שחקנים חדשים כל הזמן לא יעזור להם. הספורט הזה דורש גיבוש, עבודת צוות. הכוכבים של המוסקיטרים הם שחצנים שלא יודעים לעבוד יחד!"

החלוץ של סוסי האש זינק עם הכדור אל תוך החומה שיצרה ההגנה במאמץ לבלום אותו. ההגנה של המוסקיטרים נהדפה בעוצמה אשר הפילה את השחקנים מרגליהם ואפשרה לחלוץ להנחית את הכדור בתוך הגומה. ג'סי צעק בהתרגשות יחד עם שאר היציע, שתרועותיו היו מחרישות-אוזניים, ואפילו דן חייך ומחא כפיים.

אנדריאה חצתה את המסדרון הצר בדרכה לחדרה האישי כאשר היא שמעה מישהו מאחורי גבה קורא בשמה.

            "אנדריאה! בדיוק חשבתי לחפש אותך."
היא הסתובבה וראתה את דמותו הזקופה וזהובת-השיער של סגן המפכ"ל. הוא נראה מטופח כתמיד, אך עיניו נראה עייפות.

            "מה שלומך, מייקל?"

            "היה יכול להיות יותר טוב."

            "צר לי לשמוע את זה. איך אני יכולה לעזור?"

            "אני מתאר לעצמי שהגיעו אליך השמועות ש... המפכ"ל פתח לאחרונה במסע ציד ראשים?"

            "הממ... לא, האמת היא שלא שמעתי. למה אתה מתכוון?"

            "בשבוע האחרון הוא הדיח שלושה קצינים בכירים. לא שמעת על זה?"

            "לא. מי הם?"

            "ג'קי מייסון, ארנולד נוקר ואיגור פוחובסקי. לא אסביר לך כמה מופתע הייתי כשגיליתי, ולא מפיו של רד."

            "הוא לא דיווח לי את זה."

            "הוא לא טרח גם להתייעץ איתי. השורה התחתונה היא זו, אנדריאה: יש לי בסיס מוצק להניח שמתחיל כאן סבב טיהורים, ומנסיוני אני יכול לומר שאף אחד לא בטוח מפני זעמו של רד, גם הסוכנים הנאמנים ביותר שלו."

            "אני מבינה. תודה על האזהרה, מייקל."

            "אני לא כאן כדי להזהיר אותך."

אנדריאה מיצמצה. "דבר."

            "אנדריאה, את קצינה ותיקה פה. לא ייתכן שמה שמתרחש לא מטריד אותך."

            "זה לא מתפקידי להתערב במינויים או הדחות של המפכ"ל. זה התפקיד שלו בלבד."

            "את אחראית על המודיעין כאן. לא הבחנת בכך שדברים לא מתנהלים כשורה?"

אנדריאה נמנעה מלענות.

            "אני ויתרתי על הרבה בשביל התפקיד הזה. מתוך אמונה שאוכל לתרום כאן יותר משתרמתי בצי. עד שגיליתי שלא משנה כמה קשה אעבוד וכמה הישגים אביא למקום הזה, המפכ"ל ימשיך להתייחס אלי כערוץ להעברת פקודותיו ותו לא. הוא לא מאפשר לי ליזום ולא נשמע לעצותי. אני יכול לומר לך בביטחון שיש רק אדם אחד שאחראי לתקלות הארגוניות שהביאו לכישלונות האחרונים של הלבנה."

            "גם אם אתה צודק." היא מלמלה. "מה כבר אתה מתכוון לעשות כדי לשנות את זה?"

            "מה אנחנו מתכוונים לעשות. אני צריך את העזרה שלך."

היא הנהנה.

            "אני רוצה שתעזרי לי לאסוף מידע. כל מה שקשור לתפקוד הלקוי ולכשלונות שנגרמו כתוצאה מפקודותיו של רד."

            "ומה נעשה איתו?"

            "נמסור אותו לשר הביטחון קין."

            "קין ורד חברים מאז ששירתו יחד במלחמה. הוא הסנגור החזק ביותר של רד בפרלמנט."

בורדר הניד ראשו לשלילה. "קין ורד מסוכסכים מתמיד. אני שם את כל כספי על הסברה שהוא לא יהסס להעלות הצבעה להחלפתו אם נספק מספיק עדויות לשכנע אותו. אני יודע לומר זאת בין השאר על בסיס השיחות האישיות שלי עם השר."

            "מייקל... אני לא יכולה לשתף פעולה עם דבר כזה."

            "תסתכלי לי בעיניים ותגידי לי שאת לא מבחינה במה שמתרחש עם רד לאחרונה." הוא לחש בקול תקיף.

            "אתה מבין מה גודל הסיכון שאתה לוקח כאן." היא מלמלה.

            "אני יודע שאני עושה את מה שנכון."

            "אני צריכה לחשוב על זה."

            "עשי את ההחלטה הנכונה. עבור כולנו."

משסיים את דבריו, בלי מילות פרידה, הוא המשיך בדרכו על פניה בהליכה מהירה.

            כשהגיעה לחדרה היא ניסתה לעשות סדר בכל מה ששמעה. היא לא יכלה לומר בוודאות מה מתרחש; אך היה מה שהיה, זה התרחש מהר מדי.

היא הריצה בראשה את הנתונים היבשים. סֵסַנוֹל מייקל בורדר; סיים את שירותו בצי הפדרציה בדרגת קברניט-משנה. מחזיק באות הוקרה על הצלחתו בהסדרת משבר אלים במושבה אנַטוֹלִיה 8. נבחר על ידי רד לשמש כסגנו מתוך שישה מועמדים, שלושה מהם פנימיים. משמש בתפקידו הנוכחי חמש שנים. איש מבצעים מוכשר ומנוסה, סמכותי ביותר. על פי העדויות שאספה, הנוכחות שלו מורגשת בכל מקום בלבנה, בניגוד לרד שמנהל את היחידה ממרום משרדו הממוגן בקומה השלושים וחמש.

            בורדר לא צריך להוכיח את עצמו; הוא עשה זאת כבר. גם אם לא כולם מחבבים את האישיות שלו, ההצלחות שלו מדברות בעד עצמן. אבל האם זה ישנה לרד כשיתברר לו שהסגן שלו...

היא חשה צמרמורת עוברת בגופה כשהמחשבה עלתה בה. האם הוא כבר יודע? הדו"חות שלה לא הצביעו לכיוון ודאי, אבל ייתכן שרד יסתפק בניחוש מושכל.

            היא התקשרה לקצינת השלישות.

            "שלום, אן. אני רוצה לדעת אם יש בידיך מידע על שינויים אחרונים בהרכב הכוחות שלנו."

            "מה את רוצה לדעת בדיוק?"

            "הגיעו לאוזני שמועות ששלושה קצינים שוחררו מתפקידיהם בימים האחרונים."

            "נכון. נוקר, פוחובסקי ומייסון."

            "אני מעוניינת לראות את טפסי השחרור שלהם."

            "בסדר. אני אשלח לך אותם."

כשהטפסים התקבלו היא עברה עליהם ברפרוף. בכל שלושת הטפסים, בשדה "סיבת השחרור" הופיעה שורה אחת בלבד, זהה לחלוטין: "אי עמידה במחויבויות התפקיד, התרשלות בביצוע התפקיד." אנדריאה לא האמינה למראה עיניה; שלושה קצינים מעולים הודחו, בלי אפילו הסבר משכנע או פירוט של נסיבות. מבלי להתמהמה היא יצרה קשר עם המפכ"ל.

            "רד, הגיעו אלי שמועות שהשבוע הדחת שלושה קצינים מהיחידה."

            "זה נכון." הוא ענה בקצרה.

            "אפשר לדעת למה?"

            "הם לא פעלו על פי הפקודות שלי."

            "למה לא שיתפת אותי בהחלטה?"

            "את קצינת המודיעין, אנדריאה. שינויים בהרכב כוח האדם הם לא התחום שלך."

            "נתת לי תפקיד מרכזי במשימה הזו. חשבתי שלדעה שלי יש חשיבות בעיניך."

            "הדעה שלך בעלת חשיבות מכרעת. יחד עם זאת, אני מקבל החלטות גם על דעת עצמי. הסיבה לכך צריכה להיות ברורה לך, בהתחשב במידת החומרה של המצב בו אנו נמצאים."

            "כמובן."

כמובן. מובן שהסיבה ברורה לה. הוא שיקר. הוא לא בוטח בה. אפילו לא בה. לא לחלוטין, לפחות. היא ניסתה לחשוב על עובדה זו מהיבט מקצועי בלבד; אבל הבחינה שהיא לא מצליחה להתגבר על העלבון שחשה.

            "אני רוצה להודות לך שוב על הדו"ח שהכנת. הוא הבהיר דברים רבים."

            "אני שמחה שעזרתי, רד."

כשהשיחה התנתקה היא שקעה אל תוך עצמה. בורדר אמר את האמת. מה עליה לעשות? היא בשום אופן לא יכולה לראות את ההגיון מאחורי ההחלטה הפזיזה והבלתי-מוסברת הזו. אבל היא גם לא מסוגלת לשתף פעולה עם הפוטש שבורדר מתכנן, למרות שהיא סבורה שכוונותיו טהורות.

            זמן. היא צריכה זמן. כדי לחשוב על דברים לעומק. לרוע המזל, זה בדיוק מה שאין לה.

היא נשענה אחורה בכיסא שלה ועצמה את עיניה הכואבות.

האשה הצנומה ישבה על המרפסת במסעדה יקרה בלב סקטוסק, והביטה דרך משקפי שמש לא-נחוצים על הנוף המרהיב שנשקף ממנה. השעה הייתה שעת ערב מוקדמת, והשמיים מלאו צמ"תים של תושבי העיר החוזרים מעבודתם. הם רבים כמו זבובים, חשבה האשה. היא לגמה קפה לאט, ישובה לשולחן זוגי קטן.

            מתוך המסעדה יצא לעברה גבר מגונדר בצעדים קצרים, ועצר מולה, איתן כמו עמוד שיש שחור.

            "האם יורשה לי לשבת?"

            "איחרת, אנתוני. זה לא מכובד לגרום לאשה לחכות."

            "אבקש את סליחתך. עודף העבודה גרם לי לשכוח את ההמולה בשעות העומס בסקטוסק."
            "התחלתי לחשוב כבר שלא תגיע."

            "בחלומות לא הייתי מעז להבריז לך. זה יהיה מאוד לא מכובד מצדי."

            "שב כבר."

            "הזמנתי עבורנו את היין שלך."

            "נהדר."

האיפור של האשה הבליט את תווי הפנים שלה. השפתון האדום העז בלט על רקע העור הבהיר של פניה.

            "אני חייב לומר שבכל פעם שאני פוגש אותך, את נעשית יפה יותר, פריסילה."

            "חבל שאנחנו לא נפגשים לעיתים קרובות יותר. מי יודע כמה יפה יותר הייתי יכולה להיות."

            "אני בטוח שאת משתוקקת לשמוע ממני סיפורי גבורה ונפלאות. מה תרצי שאספר לך היום?"

            "מתי דרקרינו מתכוון להנחית את הפילים שלו באיירונהיל?"

            "אני מתרשם, דוכסית. את מודעת מאוד לאקטואליה של הכוכב שלי."

            "מתי זה הולך לקרות?"

            "לצערי אינני רשאי לענות על שאלה זו."

            "אם אתה לא תענה לי, אצטרך להשיג את התשובה בדרכים אחרות."

            "ואיך את יכולה להיות בטוחה לחלוטין שיש לי את התשובה?"

            "אני צריכה לדעת. יש לי את הזכות לדעת." היא דיברה בקול תקיף.

            "דרקרינו הוא שקובע מה הן הזכויות שיש לך במסגרת התפקיד שלך."

            "אנתוני!" היא פלטה בקול זועף. "מדובר כאן על ההשקעות שלי."

הגבר שתק לרגע, מסתיר את השעשוע שלו מהדאגה שנשמעה בקולה. ואז אמר את דבריו כמעט בלחש.

            "תמכרי אותן. כמה שיותר מהר, ולא בבת אחת. אנחנו לא רוצים לספק סימנים שיבססו עילה לתגובת-נגד."

פריסילה מזגה יין לעצמה ולאנתוני.

            "הבה נשתה לחיים." היא אמרה.

            "לחיי מה בדיוק?" הוא חייך.

            "לחיי סדר חדש."

הוא הרים את כוסו באוויר. "לחיי הסדר החדש. לחייך, דוכסית."

            "הו, עסקים, עסקים, כל הזמן." היא לגמה מהיין שלה והציתה סיגריה בתנועה עצבנית. "אני כל כך עייפה מכל זה."

            "כמובן. נשמה אריסטוקרטית כמו שלך לא נולדה לעבוד. אבל ראיתי אותך כשאת על הבמה. את מכורה לאור הזרקורים. נדמה לי כאילו זה מלהיב אותך יותר כשמקללים אותך מאשר כשמשבחים אותך. את חולת נפש."

            "וכי זה לא ברור מעצם הבחירה שלי לעבוד עבור הכוכב החולה שלך?"

            "לא חשבתי שאת עושה זאת מתוך תפיסה מוסרית עמוקה, קליאופטרה."

            "אני אינני קליאופטרה יותר משאתה מרק אנתוני. שניהם מצאו את עצמם בצד המפסיד של ההיסטוריה."

            "צודקת כתמיד, יפתי."

פרק ט' ==>

"האיש במצודה הרמה" - ביקורת אישית

המשותף לסדרת ההיסטוריה האלטרנטיבית "האיש במצודה הרמה" של אמאזון, ולרומן של פיליפ דיק שהיא "מבוססת" עליו הוא בעיקר העולם שהעלילה מתרחשת בו. וטוב שכך. 

כששמעתי בפעם הראשונה על הכוונה להפיק סדרה המבוססת על "האיש במצודה הרמה" של דיק הרמתי גבה. הסיבה לכך פשוטה: הרומן של דיק לא בדיוק מתאים למסך הגדול (או למסך באופן כללי). הסיבה היא ש"האיש במצודה הרמה"הוא רומן פילוסופי ביותר, שעוסק במשמעויות של תרבות, זהות, ואופי המציאות באופן כללי. במילים פשוטות: "האיש במצודה הרמה" הוא רומן קשה להבנה, שאין בו ממש עלילה במובן המקובל של המושג, עם סוף שהוא cliffhanger, וכן, לרוב הקוראים הרומן יצטייר כמשעמם. משעמם, משעמם, משעמם.

אז כן, לדעתי אפשר להגיד גם על ספר שזכה בפרס הוגו ונחשב ליצירת מופת שהוא משעמם. אינטלקטואלים יכולים לתקוף אותי על כך ולומר שפשוט לא הבנתי את הספר. והם יהיו צודקים לחלוטין - לא הבנתי את הספר, לכן הוא שיעמם אותי, ואני מתאר לעצמי שאני לא לבד.

יוצרי הסדרה החדשה של אמאזון, ביניהם הגאון הקולנועי רידלי סקוט ("הנוסע השמיני", בלייד ראנר") לעומת זאת, הבינו טוב מאוד את הבעייתיות שבנסיון לבסס סדרה על הרומן - אז הם לקחו רק את האלמנטים המעניינים שלו - בעיקר הרקע לסיפור - והמציאו לו עלילה שונה לחלוטין. הם הוסיפו דרמה, מתח, אקשן. וטוב שכך. חלק נכבד מהספר של דיק מוקדש להרהוריו של מוכר עתיקות אמריקאי בעל אובססיה לתרבות יפנית ולרגשות הנחיתות שלו תחת הכיבוש היפני. לא בדיוק משהו שהקהל הרחב ידע להעריך.

אז מה כן משותף לספר ולסדרה? המציאות שלהם: הסיפור מתרחש בשנות ה-60, בעולם שבו גרמניה הצליחה להשיג יתרון טכנולוגי על ארה"ב, פיתחה פצצת אטום לפניה, ועשתה בה שימוש כדי לנצח במלחמה. העלילה נפתחת בארה"ב שמחולקת תחת כיבוש גרמני ויפני, וברקע גסיסת הפיהרר (היטלר בסדרה, מרטין בורמן ברומן). המתיחות בין יפן וגרמניה מתחזקת לאור הכוונות של יורשי הפיהרר לחדש את המלחמה, הפעם כדי לאחד את העולם תחת שליטה גרמנית. הציבור האמריקני כבר התרגל למדי לחיים תחת שלטון הנאציזם והאימפריה היפנית, עד כי רבים כבר לא זוכרים איך פעם חיו אחרת. 

ברקע הזה - הגיבורים השונים של הסיפור נתקלים בספר (בסדרה - סרט) שנקרא "החגב עומד יציב", ספר היסטוריה אלטרנטיבית שבה בעלות הברית מנצחות במלחמה. הנאצים אוסרים את פרסום הספר. ברומן הספר מעורר את סקרנותם של הגיבורים לגלות עולם שנמצא מעבר להישג ידיהם. בסדרה הסרט מעורר בהם תקווה לשנות את העולם שלהם ולהתקומם נגד השלטון הטוטליטרי. כאן מתחיל ההבדל המהותי בין הרומן לסדרה: ברומן הספר מסמל שהמציאות היא נזילה ולא חד-משמעית. בסדרה הסרט הוא מפתח לשינוי המציאות.

הסדרה נגישה יותר, קלה יותר להבנה, וכן - במובנים רבים מותחת ומעניינת הרבה יותר מהרומן. אבל לא זה היופי בה לדעתי. הסדרה מציעה מבט אל תוך עולם אפל ומציאותי להחריד. הנאציזם והמיליטריזם היפני היו אמיתיים, והסדרה מציעה הצצה אל תוך העולם כפי שהוא היה יכול להיראות אם הם היו מנצחים. בסדרה, כמובן, יש את מאבק האיתנים ההוליוודי הקלאסי של הטוב ברע; אבל המאבק הזה מרגיש אמיתי מאוד, וחסר תקווה. 

ממליץ בחום לכל חובבי המתח והמדע הבדיוני.

משטרת שבתאי - פרק ז'

 משטרת שבתאי

הקדמה  פרק א'  פרק ב' פרק ג'  פרק ד' פרק ה' פרק ו'

פרק ז'

מבעד לחלון התצפית נגלה נוף מרהיב לשבתאי החדש. הכוכב נראה שליו, גווני הכחול-סגול שהשתקפו ממנו לכדו את העין והציתו את הדמיון. הזמן חלף מבלי להבחין אם הצופה הניח לנוף להפנט אותו; ואפילו סולר קר-הרוח לא נשאר אדיש למראהו, ראשו מוצף בהבזקי זכרונות, שברירי תמונות... אנשים, מקומות, צלילים, קולות. מציאות התערבבה עם הזיות, וכל זה גרר סערת רגשות שהשתקפה בעיניו. הכל הסתובב, הבהב, רעש דמיוני נשמע באוזניו; זכרונות של ריחות מתוקים, חריפים, מרים באפו. הוא היה מנותק מהזמן והמקום, והרגיש במספר מקומות בעת ובעונה אחת. אך הפנים שלו נשארו קרות; הוא לא הרשה לרגשות לשנות את ההבעה שלו. זו הייתה יכולת שימושית ביותר שהביא לכדי שלמות לאורך חייו.

            "קראת לי." קול מוכר נשמע מאחוריו. הדובר התנשא מעליו ממרום גובהו.

            "מה אתה רואה פה, סילבר?" הוא דיבר מבלי להסתובב אליו.

            "שבתאי החדש." ענה הדובר בקצרה. אחרי רגע של שקט, הוא הוסיף: "פדרציה של מדינות מתועשות. מתמחה בתעשיה כבדה. היריב שלנו מימים ימימה."

            "אתה אנציקלופדיה מהלכת, סילבר."

            "זו הסיבה שאני פה."

            "זו הסיבה שאתה לעולם לא תצליח לקחת את מקומי."

סילבר לא נרתע מההערה העוקצנית. "אינני מעוניין בו. המדינה מינתה את שנינו משום שאנחנו המתאימים ביותר לתפקידינו. אני צריך אותך בדיוק כפי שאתה צריך אותי."

            "אתה משקר מבלי להתאמץ ומבלי לחשוף שום סימן לחוסר הכנות שלך. אמן אמיתי. אתה מוכשר בזה כמעט כמוני. כמעט. וזו סיבה נוספת מדוע אני זה שאומר את המילה האחרונה. עכשיו תקשיב למה שאתה אמור לראות לפניך."

            "כולי אוזן."

            "אתה נושא מבטך אל כוכב מלא חיים. בכל בוקר, נשים, גברים, ילדים קמים בציפייה ליום הבא. הם עובדים, לומדים, נודדים ממקום למקום, נפגשים, נפרדים. הם אוהבים, הם שונאים, הם שמחים ובוכים. בכל לילה הם מתאספים או מתפזרים, הם ממהרים לרקוד מבלי לחשוב על יום המחר, או לתת מנוחה לגופם ולשכלם."

הוא דיבר לאט, מאפשר לבן-שיחו להתרשם מדבריו, לדמיין את מה שתיאר לו כמשורר המקריא את הליריקה שלו. "הם מספרים סיפורים ותוהים מה יביא המחר. הם חולמים. הו כן, חולמים להם את חלומותיהם... בדמיונם העשיר הם מניעים את עולמם, משממה אינסופית הם הופכים אותו לבית... זהו שבתאי שאתה רואה לפניך.

            "...ואנחנו, הדרקירים, זרים כאן. אנחנו ילדים אבודים שנולדו אל תוך עולם בלתי צודק, ונגזר עלינו לשרוד, פשוט לשרוד, בתוכו."

סילבר בלע את הרוק בפיו כאשר הוא סיים וחיכה לתגובה. הוא קיווה שהבעת פניו לא חשפה את הבוז העמוק שחש ביחס לקשקוש של סולר. הוא למד להתמודד עם חוסר האחריות שלו, ההתעלמות משיקולי תקציב וכוח אדם; אבל את ההרצאות המטופשות שלו הוא פשוט לא יכל לשאת.

            "אני איש מעשי." הוא מלמל. "כל הדיונים האלה על מהות, על גורל... הם לא בשבילי. אני לא אוהב להתעמק בכל זה."

            "אבל אתה צריך, ידידי." סולר הסתובב עם הפנים אליו, זורק בו מבט חודר. "אחרת הנאמנות שלך לא שווה אגורה שחוקה. אחרת אתה לא שונה מבני שבתאי."

            "אני דרקירי." הדגיש סילבר בקול תקיף. "תמיד הייתי, ותמיד אהיה."

חיוך קנטרני עלה על שפתיו של סולר. "האמנם? אם כן, תיזהר. נאמנות עיוורת היא הדרך לאבדון. אתה לא תשים לב כשיתקעו לך סכין בגב."

סילבר חש כיצד הדם עולה לראשו. הוא לא ידע גבולות, הממזר. הכנות שלו גבלה בבוגדנות. והוא הרשה זאת לעצמו כי היה בן-טיפוחו של הנשיא.

            "האם קיימים נושאים נוספים שאתה מעוניין לדון בהם כעת?"

            "ישיר כתמיד..." הוא כיווץ את מצחו בהבעה של אכזבה מזוייפת. "כמובן. הפרוייקט מצריך את התייחסותנו לנעשה באיירונהיל. ההתפתחויות האחרונות שם פותחות לנו הזדמנות להרחבת הפעילות העסקית והפקת רווחים יפים. הנשיא רואה קרקע פוריה לקידום הפרוייקט, אם יתקיימו התנאים שיפעלו לטובתנו."

            "אלה חדשות טובות, אבל הן רלוונטיות לזרוע באיירונהיל ולא לנו."

            "וכי אתה סבור שאוּלמַה רַצָ'ר יצליח להתמודד לבד עם ההתנגדות השבתאית הצפויה להרחבת הפעילות שלנו?"

            "התשובה שלי לא תשנה דבר כך או אחרת, אז כנראה שעדיף שלא אענה. אני מבין שיהיה עלינו להקצות לו תגבורת מכוחותינו."

            "אתה מסיק מסקנות יפה מאוד כשאתה לא מנסה להתחכם, אנתוני."

            "תן לי את הנתונים המלאים ואני אדאג להוציא את זה לפועל."

            "כמובן; הן זו המומחיות שלך, איש המספרים."

היריד של טוּקַלִי היה אירוע שנערך פעם בשנה ברפובליקה הקטנה ביותר בפדרציה, שבה קהילה של מתיישבים חרוצים ומסורים התעקשו לעסוק בחקלאות, על אף תנאים אטמוספריים שהפכו זאת לעסק כמעט בלתי-אפשרי. ההצלחה הצנועה שלהם נתפסה בעיניהם כעניין נסי-כמעט, והם חגגו אותה בפסטיבל חצי-דתי שבו הציגו בגאווה את גידוליהם, שעל פי אמות מידה ארציות היו עלובים למדי. מאחר ורוב השבתאים בזו לסטנדרטים של כוכב ארץ, הם למרות זאת נהרו ליריד בהמוניהם.

            דן התלווה לקלייר ליריד מעט בחוסר רצון. להזיז אותו מהמפקדה היה אתגר קשה כמעט כמו לגרור דוב מהמאורה שלו. אבל אם הייתה מי שידעה איך לעשות זאת, זו הייתה קלייר.

משפחות מכל שכבות הגיל הציפו את היריד, ואליהן התלוו אנשי בטחון, אשר נוכחותם התקבלה במורת רוח מסויימת מהמקומיים. הקהילות של טוקלי נודעו באומץ-לבן, ונדרש משא-מתן לפני שהסכימו לסידורי האבטחה שדרשו מהן הרשויות הפדרליות באירוע שמשך מבקרים מכל רחבי שבתאי. השנה מספר המאבטחים היה גבוה מהרגיל.

            "מטאור טוקלי! בואו לטעום מטאור טוקלי!" קרא אחד החקלאים, גבר חייכן בעל כובע רחב-שוליים. השניים ניגשו לדוכן שלו והוגש להם מה שנראה כקוביית כרוב סגול כבוש שהאיש הוציא מצנצנת. הם טעמו את הירק, הודו לחקלאי והחמיאו לו על הטעם והמרקם הייחודי. לאחר-מכן הם המשיכו לשוטט בין הדוכנים, טועמים ומאזינים לסיפורים.

            "מה אתה חושב על הכרוב הטוקלי הזה?"

            "בכנות, טעם של נעליים ישנות."

היא צחקה. "אתה נראה משועשע למדי. זה מפתיע."

            "האוויר הפתוח עושה לי טוב." ענה דן, בפרפרזה לדברי השכנוע שלה. קלייר חייכה. דן לא דיבר הרבה, ורוב הזמן בהה במשפחות הצעירות סביבו במבטים מהורהרים.

            "עכשיו כשאנחנו פה, אתה יכול כבר להסביר לי מה מטריד אותך?"

            "מה לא מטריד אותי בימים כאלה?"

            "מספיק עם התירוצים. יהיה מה שיהיה, זה מוציא לך את הנשמה. אולי אחרים לא מבחינים בכך, אבל אני כן."

            "זו לא הבעיה שלך, קלייר. אל תתני על זה את דעתך."

            "דבר. זה יקל עליך. אתה פוגע בעצמך כשאתה מנסה לשמור הכל בפנים. זו המחלה?"

            "כמובן. אבל לא רק היא." הוא מלמל.

            "דבר. תוציא את זה החוצה."

דן שתק. קלייר ניחשה כי בימים האחרונים הוא לא ישן כמעט כלל, מה שהיה יכול להיות הגיוני בעת תקופת המבחנים שלו באקדמיה; אולם משזו הסתיימה, הוא כמעט הביא את עצמו לאפיסת כוחות כשהעביר את הלילות בחדרי האימונים במקום לישון.
            "בואי נעלה לקרוסלה."

הקרוסלה הייתה מתקן שעשועים מהסוג שהייה פופולרי לפני מאות שנים בכוכב ארץ. היא הסתחררה מהר סביב הציר שלה, עם אורות מהבהבים ומנגינה, והלהיבה ילדים ומבוגרים כאחד. השניים עלו, התיישבו אחד מול השנייה וחגרו את חגורות הבטיחות. כשהקרוסלה החלה להסתובב במהירות הולכת וגדלה, דן חש שלא רק היריד, אלא כל העולם מסתובב סביבו. הוא הרגיש את לחץ הכוח הצנטריפוגלי שהלך והתחזק. המוזיקה הילדותית והתחושה בגופו לקחה אותו למקום אחר, לעידן אחר... לרגע הוא הרגיש אבוד, מנותק, והכאב המוכר החל להשתלט עליו.

            הוא אזר את כל כוחו כדי להתנער מזה, כדי לחזור למציאות. הוא עצם את עיניו, הסדיר את נשימותיו, ספר אותן והתרכז. ההתקף חלף מהר, אולם לדן כל רגע היה בלתי-נסבל והתלווה בתחושת חוסר אונים. כשחזר לעצמו הוא הבחין שהקרוסלה עצרה, שהוא נוטף זיעה, ושקלייר בוהה בו במבט מבוהל וקוראת בשמו.

            היא עזרה לדן לרדת. הוא התקשה לעמוד על רגליו והיא נאלצה לתמוך בו. יחד הם דידו לעבר דוכן קרוב שמכר משקאות. אחרי ששתה, דן התאושש והם עמדו בדממה. קלייר חשה חרטה על כך שניסתה ללחוץ עליו, ובכך אולי גרמה להתקף... הוא שלף שלוש גלולות מכיסו ובלע אותן מבלי לחשוב פעמיים. לאחר מכן הוא עבר לאיזור שקט שממנו הם יכלו לצפות במשפחות העליזות ובמארגני היריד בתלבושותיהם המסורתיות. הם רקדו לצלילי שירי-עם אשר ניגנו להקות מוכשרות בכלי נגינה עתיקים, כל אחת מהן שרה בשפה שונה, מהשפות שדוברו או עדיין מדוברות בכוכב המקורי שממנו התפזרה האנושות. הוא חש שעליו להדבק ברוח הטובה, בששון ששרר כאן; שעליו להצטרף בשירים ובריקודים; אך הוא לא היה מסוגל. כל זה היה זר לו מדי.

            "כוכב ארץ, קלייר. זה העניין."

            "מה אתה מצפה למצוא בכוכב ארץ?"

            "מי אני."

            "אתה יודע טוב מאוד מי אתה. איש צעיר ומוכשר. סוכן לבנה. סטודנט לאנרגטיקה. למדת להתמודד היטב עם מחלה כרונית קשה. אתה לא צריך לדעת יותר מזה. אין לך מה לחפש שם."

            "אני חייב לגלות את האמת."

            "אתה לא חייב לעשות שום דבר." היא תפסה אותו בכתפיים, מאלצת אותו להישיר אליה מבט. "למה שהיה שם אין השפעה על החיים שלך כאן. אתה מסכן את כל מה שיש לך עכשיו. את כל ההשגים שלך. תניח לזה."

            "מה את היית עושה במקומי?"

קלייר לא ענתה. דן מכיר אותה טוב מדי. הוא יודע שהיא לא תוכל לענות בכנות.

            "אני לא יכולה לשמש דוגמה לאף אחד. אבל אתה חכם יותר ממני. אתה יודע שהחיים שלך חשובים מכדי לצאת למסע הרס-עצמי."

            "מה שאני עלול למצוא יהפוך אותי לאדם אחר. אני לא יודע אם זה יהיה לאדם טוב יותר; אבל האדם הזה יהיה יותר אני משאני עכשיו, את מבינה?"

            "אבל המחלה, דן." היא לחשה בקול רועד.

דן הנהן. קלייר השתתקה. אחד מהילדים ביריד שחרר לאוויר בלון צהוב שהחזיק בידו. הבלון התרומם והתעופף לו, מעלה מעלה, נישא על גלי הרוח עד אשר הפך לנקודה באופק.

            "אני הולכת לקחת משהו לאכול. אתה בא?"

            "לא. תוכלי להביא גם לי? אני אחכה פה בינתיים."

אנדריאה פגשה את הסֵסַנוֹל ווֹלטֵר במזנון של המפקדה. הוא היה ריק למדי בשעת בין-הערביים והיא עשתה עצמה מופתעת לפגוש אותו שם. היא הציעה לו לשבת לאכול יחד ושאלה לשלומו. הקצין שריכז את פעילות הלבנה ברפובליקות הדרומיות הסכים ושיתף אותה במתרחש באזורים תחת אחריותו. הוא הקפיד על טון מקצועי ואובייקטיבי, ואנדריאה הקשיבה לו, כשהיא מביעה עניין בדבריו. השולחן שלהם היה מבודד, כך שאף אחד חוץ משניהם לא האזין לשיחה.

            "מה התחושה הכללית שלך, וולטר? על הלבנה? איך אנחנו מתמודדים עם מה שקורה מסביב?"

            "אנחנו עושים את מה שאנחנו יודעים לעשות. לצערי אנחנו רק לא יכולים להיות בכל מקום כל הזמן."

            "אתה חושב שהאנשים שלך לא מספיקים." היא ניחשה.

            "אני חושב שאנחנו נשחקים. שאנחנו מנותקים ורודפים אחרי הזנב שלנו."

אנדריאה הנהנה. "מה אתה חושב הסיבה לזה?"

            "ריכוז סמכויות. ההיררכיה כאן לא מאפשרת לפיקוד המחוזי חופש פעולה. זה רק הולך ונעשה חמור עם הזמן."

            "ניסית להביא את העניין לתשומת לבו של המפכ"ל?"

            "אני חושש ש..." הוא השתתק, לא בטוח אם הוא יכול לומר את מה שהתכוון בפניה.

            "אתה חושש שרד הוא חלק מהבעיה."

הוא ברר את המילים שלו בזהירות. "אני לא יכול להתעלם מהרושם האישי שלי, ולא רק שלי, שהמדיניות שמקשה עלינו כל כך מוכתבת מלמעלה, באופן שלא ניתן לערער עליו."

            "מי עוד חולק את התחושות שלך?"

            "אנדריאה, אני לא רוצה..."

            "זה חשוב מאוד שתדבר. כולנו בסירה הזאת ואין סיבה שמי מאתנו ימנע מלהביע את אשר על לבו. רד עקשן אבל הוא לא בלתי-נגיש. אם נעלה את הדברים יחד זה יבסס את העמדה שלנו מולו וסביר להניח שהוא יקבל את הטענות."

            "אולי את צודקת. אבל... אפילו בורדר הביע אי-שביעות רצון מחוסר הנגישות שלו. הוא ניסה להזיז עניינים בעצמו אבל נתקל בחומה בצורה. הוא אמר שאם הדברים ימשכו כך..." הוא לא סיים את המשפט, מתלבט אם להמשיך.
            "אז בורדר לא מרוצה מכך שרד מתעקש להחליט הכל בעצמו, עד הפרט הכי קטן."

            "אכן."

            "האם יש לו פתרון לבעיה?"

וולטר הניד בראשו.

            "אתה משקר. אני יודעת שבורדר עוקף את סמכותו של רד. החשד הוא יותר מסביר. הוא עושה זאת באופן מקצועי מאוד, והכוונות שלו אולי טהורות; אבל מערכת האמון ביחידה מתערערת. אי אפשר להתכחש לזה."

            "בורדר קשוב יותר. הוא מחובר יותר למפקדים בשטח ולצורכיהם. אני חושב שאת לא יכולה להיות מופתעת מכך שהנאמנות שלהם לא נשארת כפי שהייתה."

אנדריאה הנהנה שוב. היא ערבבה את הירקות בקערת המרק שלה בתנועות ידיים עייפות, מדי פעם לוגמת ממנו בחוסר תאבון.

            "אתה חושב שבורדר יכול להחליף את רד? היה כנה עכשיו."

וולטר הרים את מבטו מהצלחת שלו כשהוא ענה.

            "לא. אני לא חושב שמישהו יכול להחליף אותו. יחד עם זאת, אני חושב שהוא צריך לשנות את הצורה שבה דברים מתנהלים פה. ברם, לצערי אני לא אופטימי במיוחד בהיבט הזה; שמשהו הולך להשתנות. ואינני לבד בתחושה הזו."

            "אני שמחה ששיתפת אותי. אני אנצל את הנסיון שלי וההיכרות הארוכה עם המפכ"ל כדי לשכנע אותו לשקול את הטענות שלך. אין לך סיבה לדאוג."

            "תודה לך, אנדריאה."

וולטר לא נראה משוכנע מדבריה כלל. ניחא. היא שמעה מספיק, אבל לא גילתה שום דבר חדש. הקצינים לא מרוצים מהאופן בו היחידה מתנהלת; אולי הם אפילו חושבים שהגיע הזמן שרד יודח מתפקידו. אלה חדשות מדאיגות למדי שעליה להתייחס אליהן ברצינות; אולם גם אם הנאמנות למפכ"ל מתערערת, והסגן שלו חותר תחת סמכותו, הנאמנות ליחידה של כל מי שהיא חקרה נשארה חזקה כתמיד. אפשר שהנאמנות המוסדית הזו היא דווקה עדות לחוזקה של הלבנה. יהיה עליה כעת לנסות שיטות אחרות לגלות את זהות המדליף. 

פרופסור גלוב סיים את הדו"ח האחרון שהכין על בסיס עדותו של דוסן מאהר. הדוסן דיבר בלי הפסקה, ושאל שאלות יותר משדיווח על המבצע שלו. מה כל זה אומר, הוא שאל שוב ושוב. האם רובוטים יחליפו את הסוכנים בלבנה? האם קואליציית הומנוס תוציא אותם מחוץ לחוק שוב? האם הוא מתכוון להכניס רובוטים רב-פונקציונליים כמו דרבי לשוק האזרחי?

            הפרופסור לא ידע לענות על רוב השאלות משום שלא נתן את דעתו להן לפני-כן. הרובוט שלו הרג בני אדם. הרובוט שלו הציל חיים של בני אדם. כמובן, הפקודה ניתנה על ידי הקצין, אבל כשהיד שירתה הייתה ידו של דרבי, הוא לא ידע אם אכן הוא זה שנשא באחריות למה שהתרחש.

            מה שהתרחש היה משנה מציאות. על אף צו איסור הפרסום, השמועות ידלפו – שבתאי משלבת רובוטים רב-פונקציונליים בכוחות הבטחון שלה. קואליציית הומנוס תשמיע קול זעקה. לא זו הייתה הכוונה של הפרופסור. הוא הסכים לעבוד בלבנה בשם המדע, משום שזו הייתה ההזדמנות היחידה ללמוד על הפוטנציאל של התקופה. הוא חייב לדבר על זה עם רד. מה הסיכונים? האם הוא מודע להם? כשחושבים על זה, ברור שהוא יודע. זו שאלה מיותרת. הוא מפכ"ל הלבנה והוא עושה כל מה שירצה. הוא מצפצף על הביקורת. אבל האם הוא, מרקורי גלוב, יכול להתנהג באותו אופן? ודאי שלא. הוא מדען. המוניטין שלו עומד על הפרק. הוא חייב להימנע מגלישה אל תוך התחום השנוי-במחלוקת פוליטית...

            במחשבה שנייה, על איזה מוניטין מדובר? הקהילה המדעית לא משקיעה בתחום שלו. כולם נטשו אותו. למה צריך להיות לו אכפת עכשיו? אולי הוא צריך לקחת דוגמה מרד. כשעיניו עברו על הניסוחים שלו בדו"ח, הוא התפלא לרגע מאופן הניסוח הזהיר שלו. משפטים ארוכים, רב-משמעיים, מונחים מקצועיים מבלבלים בתיאורים של התקלויות כוח הלבנה עם פרה"ד... הוא מתחמק מהאמת. הוא לא מרשה לעצמו להרהר על המשמעויות של הצלחת הפרוייקט, על ההשלכות שלו. הוא מוכרח לשוחח על זה. להרוויח מחדש את בטחונו. ונראה שאף אדם לא יוכל לעזור לו עכשיו.  

            המבט שלו נדד אל הרובוט שעמד קפוא ודומם בעמדה שלו. הוא היה מכובה, כאילו ישן, נח מכל מה שעבר. הגוף המתכתי נראה מבריק מתמיד בצבעי הכחול והשחור שלו. הוא היה באותו המקום כבר מספר ימים, עבר כמה תיקונים פשוטים ונשאר לחכות לפעם הבאה שיצטרכו אותו. גלוב קם והתקרב אליו. הוא הזיז מתג בלוח הבקרה. עיניו של הרובוט נדלקו.

            "ערב טוב, דרבי."

            "ערב טוב, מרקורי."

זה היה כאילו הרובוט חיכה בסבלנות לשיחה איתו, כדי לתת לו את התשובות שהיו בתוכו של גלוב, אבל אשר הוא לא יכל להשיג.

            "מה שלומך, חבר?"

            "מצבי טוב. כל המערכות עובדות כראוי. אין תקלות לדווח עליהן."

גלוב חייך. "אני רוצה את העצה שלך. המשימה האחרונה דחפה אותנו למקום שלא חשבתי שאגיע אליו כל כך מהר. מה אתה חושב שאני צריך לעשות?"

            "בסך הכל עשיתי את מה שהיה מוטל עלי. את מה שתכננו אותי לעשות. מה שאתה חווה הוא תוצאות ההצלחה שלך. אני אומר שמי שיודע להתמודד עם כשלונות, צריך לדעת גם להתמודד עם הצלחות."

הרובוט ידע מה להגיד; כצפוי, הוא אמר לגלוב את מה שהוא התקשה לומר לעצמו. ההחלטיות של דרבי היא היתרון שלו על פני בני אדם.

            "אני לא יכול להתעלם מהבעיות שההצלחה המהירה מדי שלנו יכולה לייצר. האם איננו יכולים לרשום הישגים מדעיים מבלי לעורר שערוריות?"

            "היית צריך לצפות לזה כשבחרת במקצוע שנוי במחלוקת כל כך. אני שערוריה אחת גדולה. רבים יגידו שהקיום שלי הוא טעות."

            "מטומטמים. פחדנים. הם לא מסוגלים להעריך אותך. אבל אני יודע שאתה הצלחה, וגם אחרים ילמדו."

            "אך כך, אין לך סיבה לדאוג. זה הכל עניין של זמן. עניין של סבלנות, סיבולת וכוח רצון אנושי. עברת את חצי הדרך ועכשיו אתה מתלבט אם אתה על הדרך הנכונה? תאמין בעצמך כמו שאתה מאמין בי, מרקורי."

גלוב הנהן. החלטתיות מדהימה. הוא תכנן אותו כך שיפצה על החולשות שלו. ואכן, הוא הרגיש את הבטחון העצמי שלו מתחזק בעזרת דבריו של דרבי. הרובוט לא זז, אבל העיניים הזוהרות שלו בהו בו בציפייה לשאלות נוספות. כשגלוב שתק, הוא דיבר.

            "זה מצער שבני אדם ממשיכים לנקוט באלימות כשזו מהווה מכשול כל כך חמור להתפתחות שלהם."

            "זו הטרגדיה שלנו. לא רציתי להיות חלק מכל זה מלכתחילה. על אחת כמה וכמה שאתה לא נועדת להיות מכונת מלחמה. אבל מי יודע אם אחרת היית יכול לעמוד כאן היום ולשוחח איתי."

            "אם כך, אנחנו עושים את שעלינו לעשות. כשנסיים את תפקידנו כאן נוכל סוף סוף להקדיש את מאמצינו למחקר בלבד. עד אז, אנחנו חלק בלתי נפרד מהלבנה."

            "חלק בלתי-נפרד מהלבנה." גלוב חזר על דבריו של דרבי. עליו להפנים זאת. אולי רק כך הוא ירגיש שלם עם כל מה שמתרחש כאן. הוא לא רק מדען; הוא גם איש היחידה ללוחמה בפשיעה מדינית. דרבי ידע זאת היטב משום שתוכנן כך. אבל הוא עצמו לא הרגיש עדיין שייך למבצר הזה שהוא עובד בו, לא הרגיש שייך לאנשים לבושי המדים השחורים. אבל הוא יקבל את העצות של דרבי וינסה.

שר ההגנה קין הגיע למסקנה שרמת המתח בישיבת הקבינט הייתה גבוהה מספיק כדי להניע מעבורת חלל צבאית, בסדר גודל של חטיבה לפחות. בלעדי המאמצים של ראש הממשלה ושלו, היה זה בלתי אפשרי לאסוף את כל האנשים שישבו כאן באותו חדר, בעבור כל סכום שיהיה.

            שר האוצר, איש צעיר וצעקני מהנבחרת הצעירה של פרטנרשפט לא הפסיק להתפרץ לדברי אחרים והושתק על ידי ראש מפלגתו שוב ושוב. שר הפנים בעיקר השמיע תלונות וזרק האשמות מבלי להבחין בין חברי סיעתו לשותפיו הקואליציוניים. שרת החוץ הייתה הותיקה משרי המפלגה והתנהגה בצורה דיפלומטית יותר, אך ידעה גם לעמוד על שלה טוב יותר מחבריה. היא הייתה מנוסה כמעט כמו קין עצמו, מה שאיזן את האנרגטיות שראש הממשלה ניסה להשיג בסיעתו המחודשת; אנרגטיות שקין תפס כפזיזות היפראקטיבית ואג'נדה מבולבלת ובלתי-מגובשת.

            הציבור אהב את פרטנרשפט. היא הייתה חדשנית וכריזמטית אל מול מורדו שנתפסה כשמרנית ואליטיסטית. ראש הממשלה עצמו היה טיפוס מחושב ומבריק למדי ובהחלט נבחר להוביל את מפלגתו בזכות ולא בחסד. עד כה, הבחירה לגבש ממשלת אחדות הייתה ההחלטה החכמה ביותר שלו, על אף ההתנגדות בסיעתו למהלך.

            "על פי הנתונים, זה לא נראה כאילו התחדשות החיכוכים באיחוד האיראסייתי דורשת בחינה מחודשת של הסכמי הסחר." אמר שר התעשייה.

            "מכאן אני מניח שאין התנגדות בנושא הזה וניתן להמשיך עם המדיניות הנוכחית." סיכם ראש הממשלה. השאר הנהנו.

            "נעבור לנושאים אחרים. הצעת החוק להטלת מכס על ייבוא מגרימיואן תעלה להצבעה השבוע. אני מקווה לקבל את תמיכתכם בפרלמנט."

            "על פי ההסכמים הקואליציוניים חברי סיעתי חופשיים להצביע על פי צו מצפונם." מיהר קין להגיב.

            "אכן. יחד עם זאת אני מצפה מכם להתייחס ברצינות לטיעונים שהציג השר הַארבּוֹר. לתת עליהם את הדעת ולקבל החלטה מושכלת."

            "לפני שהנושא יידחק הצידה, האם אנחנו מתכוונים לדון היום באירועים האחרונים באיירונהיל?" זרק שר התעשייה.

            "אתה מתכוון לבריחה מהכלא של פַּקוֹ פֵרנַנְדֶז?" ניחש שר האוצר.

            "אם אפשר לקרוא לזה בריחה."

חיוך סרקסקטי הופיע על פניו של שר האוצר; אך השאר לא תפסו בהערה ולו משהו משעשע.

            "אנחנו נעזור לנשיא סיציליאנו ללכוד אותו. נספק לו את הסיוע המודיעיני שיצטרך." אמר ראש הממשלה.

            "אני חושש שזה לא יהיה מספיק. אבל אם לשים את כל האפשרויות על השולחן כבר עכשיו, נגיע למסקנה שאין לנו משאבים מיותרים להזרים לבור-ללא-תחתית שהוא הכוכב הזה. לכן עלינו להיות סבלניים." הגיב שר ההגנה.

            "אתה יודע בדיוק לכמה נזק הטיפוס הזה מסוגל, קין." הכריז שר התעשיה.

            "אף אחד כאן לא תועה באשליות לגביו. אולם לעת עתה נצטרך לחכות. בשנים שהוא העביר במאסר הארגון שלו נחלש. יריביו התחזקו. סמכויות המשמר הנשיאותי הורחבו. אינני חושב שהוא יתן לנקמנות שלו עדיפות על השכל שלו."

            בעוד הוא מוציא את המילים מהפה, קין תהה אם אכן האמין בהן. שירות המודיעין המליץ להימנע מהגדלת המעורבות באיירונהיל; רד אולי יחזיק בדעה אחרת; בכל מקרה, מדובר בסוגיה של יחסי-חוץ, סוגיה שהלבנה לא מוסמכת לעסוק בה. אז אין סיבה שישתף אותו בקבלת ההחלטות. אף על פי כן אין לו ספק שג'טקינס ידחף את האף שלו, כמו שהוא תמיד עושה. אולי הוא אפילו יפעל מבלי לקבל ממנו אישור. הוא שנא אותו על כך שערער את שיקול הדעת שלו ברמה כזו שהוא חש חוסר בטחון בהחלטותיו. עוד בחיל האוויר הוא הצטיין בהתחכמויות ובעקיפת סמכויות. מי ידע אז שהפציעה והשחרור מהחיל רק תחזק את הנטיות המגלומניות שלו.

            "התחייבנו לפני הבחירות לצמצם את המעורבות הצבאית, עלינו לעשות כל מה שאפשר כדי לא להרחיב אותה." התערב שר הפנים, מתעקש לתת גם את דעתו בעניין. "יש גבול לכמה שאפשר לנפח את התקציב."

            "אנחנו עדיין מחוייבים לתקציב, אין סיבה לדאגה." הרגיע אותו ראש הממשלה. "אני מבין שיש לי את הגב שלכם בהחלטות שלי ביחס לאיירונהיל." הוא ספק שאל, ספק הכריז, כדי לסגור את הדיון בנושא.

            "יש לך את תמיכת הסיעה, כן." אמר שר ההגנה.  

פרק ח' ==>