עמקים וגבעות פרק ג'

**פרק א'**

**פרק ב'**

עמקים וגבעות

פרק ג'

"אני לא מאמין. עוצר היציאות הזה הוא הדבר הגרוע ביותר שיכל לקרות. כאילו מה יש? אחד מהחמישיה התגלגל לתוך תהום אינסופית, ושרי הצבא מתכוננים כבר לגייס את חילות המילואים."
נרדש הפריח טבעות עשן ממקטרתו. "אתה יודע טוב מאוד מה זה אומר, קוגו."
"כן אני יודע מה זה אומר!" לגלג קוגו. "אבל זה שהם חיסלו את ייׅרדַה לא אומר שום דבר לגבי הפסקת האש! גם אם הוא היה, אההה... 'לשווון המאזניייים' אצלם!"
"אי אפשר להיות זהירים מדי בכל הקשור לרקדנים וליער."
"אתה נראה רגוע בצורה יוצאת דופן, נרדש. קיבלת משלוח חדש של פטריות או משהו כזה?"
"בפעם האחרונה, אין לנו שום פטריות! באמת, כמה טיפש אתה חושב שאני? לקצינים פה יש חוש ריח מפותח מדי."
קוגו, שתמיד היה נמרץ יתר על המידה, התחיל לשרוק ולתופף על העמדה שלו.
"קוגו, תרגיע את עצמך. יש לך מזל שאנחנו במשימה ואני לא יכול לקשור אותך."
"תגיד, נרדש, כשתעוף מפה אתה מוריש לי את הגרזן שלך?"
"מה כבר עשית שמגיע לך לקבל אותו? תסתכל על הגרזן שיש לך עכשיו. חלוד לגמרי וקהה מכדי לחצות עגבניה. המזל שלך שאני במצב שזה כבר לא ממש מזיז לי. אם לפי שנה היה נופל בחלקי ביש המזל שבלהיות המפקד שלך, והייתי תופס אותך עם גרזן במצב כזה, היית מנקה את השירותים לבד במשך שבוע." 
קוגו זרק מבט על גרזנו. איזו הגזמה. הוא לא היה ממש חלוד...
לאחר מכן החזיר את מבטו לקו העצים הראשון מעבר לנהר.
"נרדש... אתה חושב... שמשהו יקרה?"
נרדש הסתכל עליו בכעס. קוגו דיבר יותר מדי, ולא בלט בחדות האבחנה שלו. הוא היה קצת... איטי. אבל לטובתו ייאמר שהוא היה כנה בדבריו; אם היה משהו שנרדש שנא יותר מאנשים שמדברים יותר מדי, הוא היה שקרנים חסרי-אופי. לפעמים נדמה לו כאילו מדובר בסוג האנשים שנמשכים למערכת הצבאית כמו למגנט. ככל שאתה טוב יותר בלשקר, ומאמין יותר בשקרים של עצמך, תגיע רחוק יותר במערכת הזו. אלה הם כללי המשחק.
"טוב, מצטער.  אני לא אדבר על זה יותר."
"....כל דבר יכול לקרות פה."
"אוף! למה דווקא כשאנחנו פה?"
חיוך ציני הופיע על פניו של נרדש. "החברים שלך לא חושבים ככה. הם כולם היו שמחים לקצת פעילות. הזדמנות להראות לרקדנים למה אנחנו מסוגלים."
"חבורה של חמורים. הם לא מבינים שזה לא משחק."
"זה סוג של משחק. רק שלא כולם נהנים ממנו באותה מידה. גם מי שיודע לשחק טוב."
קוגו בהה בו, תוהה כיצד הוא דיבר על הנושא בקור-רוח שכזה.
"לפעמים אני לא מבין אותך, נרדש."

 

"מי את חושבת שיחליף אותו?"
אַקרִיה, סגניתו ואחותו של הקונסול האשקדי ישבה על הספה והסתכלה על אחיה שהתהלך בחדר בעצבנות. שניהם היו תמיד יחד, ולמרות שבתקשורת דיברה על כך שהיא לא מסתפקת בתפקיד יד ימינו של אחיה, וטענה שבקרוב יגיע היום בו תתפוס את מקומו, האמת הייתה שהיא העדיפה שאור הזרקורים ישאר עליו, בעוד השכל מאחורי החלטותיו היה שלה.
"יהיה מי שיהיה, אין ספק שהמאזן בחמישיה יופר."
"אז שיופר! זה הרי לא אומר בוודאות שזה ישפיע עלינו בטווח הזמן המיידי."
"תזכור שגם אי קבלת החלטה היא החלטה. הימים הקרובים יהיו גורליים."
"זה לא הגיוני שהם מחזיקים את כולנו במתח פרנואידי דרך קבע! אנחנו האשקדים האומה המשכילה ביותר, לא ככה? אז איך זה שאני לא מצליח לעלות על הדרך לצאת מהמצב האבסורדי הזה?"
"כנראה שיש שאלות שאפילו אתה לא יודע את התשובה להן."
"תפסיקי להתחכם! אל תשכחי שגם את נושאת באחריות על מה שקורה כאן!"
"הו, כמובן. אני פשוט נהנית לראות את הקונסול האשקדי בחוסר אונים שכזה."
"מספיק! יש לנו תשובה לכל מצב. בואי נעבור על התרחישים האפשריים."
"אוקיי. בתרחיש הטוב יותר הרקדנים ידעו להנמיך את הלהבות. הם יצליחו להפחיד את אנשי יירדה מספיק כדי לשמור על הסדר. זה יעניק לנו ארכה, אבל לא כדאי להיות שאננים מדי. התרחיש הגרוע יותר הוא שהפלג הפגוע של הרקדנים ייצא מהסבך החשוך שלהם כדי להפוך את המאזן בחמישיה חזרה. בנסיון למנוע מלחמת אזרחים, השלשה המבוהלת תזכיר ליושבי היער מי האויב האמיתי שלהם."
"המממ. אבל הסיכוי לכך נמוך. יירדה לא היה הנערץ בחמישיה."
"זה לא העיקר. הפיכה אחת יכולה להוביל לאחרת. היער לא יסבול שינויים לא צפויים כל כך במאזן."
"המממ. אני אציב עוד חמש מראות מול היער. זה ישיב את תחושת הבטחון לתושבי הכפרים."
"זה יצמצם את מספר האנשים שיצטפרדעו, אבל לא יפתור את הבעיה. זה רק עניין של זמן עד שמכשפי הרקדנים יפתחו כשפים חודרי-מראות, או ייבאו אותם מחחומיס או מקום אחר. הציבור מצפה ליוזמה, קונסול."
"אז אנחנו נראה יוזמה!" הקונסול אגרף את ידו והחל לדלג מפינה אחת לאחרת בצעדים של אמנות הלחימה האשקדית, בה התמחה בהכשרתו כקצין בטייסת השפיריות של הרפובליקה.
"שר הצבא טִיסוּרֵק כבר מזמן מראה לי מפות מפורטות עם העצים העתיקים ביותר של היער, שמהם הרקדנים מטילים את כשפיהם. שתי חטיבות גרזנאים עם חיפוי אווירי והבעיה נפתרה."
"ומה עם הארגון לתיאום בין-גזעי?"
"מה אתו?"
"אני צופה רישום בדיו אדומה בספר הקארמה של המחלקה לשימור יערות-עד."
"הרקדנים לא בדיוק עושים עבודה טובה כשומרי יערות."
"זה נכון, אבל הרקדנים גם לא מחוייבים להסכמים לשמירת יערות."
"בין הפטיש לסדן, כמו תמיד, אחותי היקרה."
"מתחיל להתעייף? שלוש כהונות הן יותר מדי בשבילך? הבחינות הכלליות מתקרבות."
"ואני אנצח גם בהן! אני הקונסול של אשקדיברן, האיש המוכשר ביותר בקרב האומה היצירתית ביותר ביבשת הישנה. האגנמים עושים בדיוק את אותו הדבר שהם עשו לפני מאה ושלוש מאות שנה. מספיק! הם לא יצליחו הפעם!"
"כל הכבוד. אז מתי אתה מתכוון לכנס את הסנאט?"

 

משהו באוויר הרגיש שונה היום. כשצורניק העמיס את הסחורה על עכבישו בבוקר, החיה סירבה לזוז. זה לא היה סימן מבשר-טובות. אומרים שהבהמות יכולות לחוש שינויים דקים שגזעים מפותחים יותר לא מבחינים בהם. לאחר כמה דקות של דחיפות וצעקות ללא הועיל, צורניק גירד את קרקפתו המקריחה ושקל לוותר על המשלוח של היום. הוא חשב על האפשרויות שעומדות בפניו. מצד אחד, המשלוח היה חשוב במיוחד ואם יחליט להישאר בבית, זה עלול לעלות לו במשרתו. מצד שני, היום היה אחד הימים הארורים בהם נדרש להעביר סחורה ליער הפיות. הדרך לשם הייתה ארוכה וקשה, התשלום שקיבל מהסוחרים הסורינים היה כזה שבקושי פיצה על הטרחה שלו, ופעמים רבות הם שילמו בפשיפכשים, חיות משונות שרק הסורינים ידעו להעריך את שוויים. לא פעם ולא פעמיים יצא שכרו בהפסדו. מה שגרוע יותר הוא שאף פעם לא יכולת לדעת מה יקרה ברגע שחצית את הבובנס.
פעם אחת, בעוד הוא פורק את הסחורה בתוך המרחב החסין בפני-קסם החל לרדת גשם סגול. זה היה לפני שהמשמר האשקדי שכלל את האגרטלים שואבי-הכשפים שלו לניטרול הקשת הנוכחית של השפעות מזיקות. בן-רגע הפטריות הצבעוניות כיסו את המרחב. העכביש התכווץ בפחד מפני הצורות המשונות שנעו וקפצו להן. השומרים האשקדים הגיבו מהר, אך לא מהר מספיק. לפני שקסמי האידוי של השומרים פעלו, הופכים את הפטריות לתבשיל ריחני ודוחה במיוחד, הפטריות הספיקו לטרוף את רוב הסחורה והחלו לעכל את צורניק יחד עם בגדיו. למזלו, הוא חזר לביתו בריא ושלם, אך הסריח לאחר מכן מספר שבועות, עם סימני יניקה על עורו שגרדו בצורה בלתי-נסבלת.
צורניק נאנח ועלה על עכבישו. זו העבודה שלו והוא צריך לעשות אותה.

השביל המוביל אל הנחל עבר דרך שדות. הייבול כבר נקצר והנוף הייה משעמם למדי. צורניק זרז את עכבישו. השקט מסביב חיזק את עצבנותו.  ציפורים אפרפרות נחתו מדי פעם לחפש זרעונים שנשכחו בין שברי השיבולים. הוא תהה מה עשה ברגעים אלו הבן הבכור שלו, שעבד באחת האקדמיות של הקיסרות הקדושה כחוקר קסמי-ים. האם הוא חיפש מילות קסם חדשות המושכות לוויתנים זהובים מן המצולות? או שעמל על דגמים חדשים של ספינות הנושפות רוח במפרשיהן במהירות שיא? בכל מקרה לא היה לו ספק שמה שהוא עושה כעת מכובד יותר מהתפקיד של אביו הזקן.
הוא הסתכל על השמים. אובך הסתיר את השמש והעננים. לפחות החום היה נסבל.
משהו השתנה בקו האופק. הוא מצמץ כדי לוודא שהוא לא מדמיין.
אכן, דמיונו לא תעתע בו. קו האופק נצבע בקשת נרחבת של גוונים. היה בכך משהו מהפנט כשהוא הביט בקשת המשונה שצבעיה התפשטו בשמים כמו דיו הנספג בנייר. הניגוד בין הנוף האפור-צהוב לצבעים העזים הדהים אותו. הוא אפילו לא שם לב שעכבישו האט וקפא במקומו.
ואז נשימתו נעתקה.
הוא אחז במושכות ודרבן את עכבישו לתוך השדות. טיפש, טיפש, טיפש. עומד ובוהה בקרני האור בשמים כמו בהמה, מאבד זמן יקר. זקן מטומטם, זה מה שאתה, חשב צורניק.
המראה הקרובה צריכה להיות באזור... שיספיק רק להגיע אליה בזמן.
עכביש-המשא היה חיה איטית. הוא לא היה מותאם למנוסת בהלה. הוא דרבן אותו ככל שיכל, וכשהחיה לא זזה מהר מספיק, החל להשליך מעליה את הסחורה. היה מאוחר מדי להתלבט עכשיו באם יוכל להציל גם אותה.
מוזר שזה היה הרגע בו נזכר בצעירותו. הוא נזכר בקרב ספציפי שהשתתף בו. גדוד של המלכה צְוַונגהוֹ הקיף את כוח המורדים שלחם בין שורותיו והחל לסגור עליהם במהרה.
הוא שמע את קולו של חברו, זׅיד המכוער, שפניו המעוותות מקרבות ועינויים היו מספיקות כדי לעורר באנשים חלחלה, כשהוא לא חדל לצחוק ולהתבדח. "למה אני צוחק, צורניק? אני אגיד לך למה אני צוחק. אני שמח שהיום אגלח שלושים ושבעה שפמים."
"מה גרם לך לחשוב שדווקא שלושים ושבעה?"
"זה חישוב די פשוט. יש לי שלושה סכינים. תכפול במשתנה הפחדנות של קציני המלכה. תקבל 12. את זה יש לכפול בהיקף ישבנה העצום. 36. ותוסיף עוד אחד שיגלח את השפם של עצמו ויכנע לי בלי קרב."
 מה שהציל אותם בקרב הנואש היה כמובן לא היקף ישבן המלכה, אלא פלוגת הנמרים של הקיסרות, שהגיעה כתגבורת והפילה את נאמניה המשופמים כמו זבובים. בעוד המשופמים בורחים מפני האויב הנחות מספרית, אך עליון עליהם בנשק ומיומנות קרבית, זיד המכוער רדף אחריהם עד שאפסו כוחותיו, וזקף את הניצחון לזכותו הבלעדית. חברו האגנמי חסר הפחד נפל רק כשנה לאחר מכן, אחרי שהמלכה נמלטה בבושת פנים מעיר הבירה. באחד מקרבות השליטה ברפובליקה החדשה, מכשף יריב יצא כשידו על העליונה. מאז, זיד צומח לו בשלווה כעץ אלון יפה למדי בגן הנשיאות.
זיד היה פזיז, כן. אבל הוא לפחות זכה לסוף מכובד. קרני האור הלכו והתקרבו והמראה הייתה עוד רחוקה. הזיעה גלשה במורד לחייו. אם נאמני המלכה היו סוגרים עליהם ביום ההוא, הוא לא היה זוכה להגיע לאשקדיברן. להתקיים בכבוד. לגדל שלושה ילדים.
הוא ראה משהו מנצנץ באופק. הנה היא! הקרניים הצבעוניות התפתלו סביבו כמו נחשים.
אתם לא תתפסו אותי, חשב צורניק. לא הפעם. סורינים ארורים! הוא חש כיצד הזעם מחליף את הפחד בו. היה לו כבוד לאגנמים. מחצית חייו חי בקרבם, העריך את תרבותם, לחם לצידם. השבט שלו זכה למעמד הראוי בממלכה דורות רבים, ורק כשהמלכה הפנתה לו עורף הוא חבר למורדים כנגדה. אבל הסורינים? איזו תרבות הייתה לאלה? אומה של רועים וקבצנים!
העכביש נפל על בטנו. בבעיטות ומלקות הוא ניסה לגרום לו לקום, ללא הועיל. צורניק קפץ והחל לרוץ כשאחת הקרניים פנתה לעברו. כעבור רגע היא אחזה בו, הסתלסלה סביבו. הוא קילל בכל שפה שהכיר כשהרגיש את גופו מתכווץ. המחשבות עזבו אותו. אוף, למה לא נשאר בבית היום?

 

מפקד פלוגת הגרזנאים השלישית כינס את חייליו. הוא נראה עצבני וחסר סבלנות עוד יותר מבדרך-כלל. החיילים עצמם הרעישו והתווכחו. חלקם היו נרגשים, אחרים מבוהלים.
נרדש ישב בפינה, עישן בשלווה ונראה שקוע בהרהורים.
"שקט, שקט, שקט!" פקד הקצין בקולו הרועם. "נרדש, כבה את המקטרת ושב עם כולם. להקשיב! אני רוצה האזנה מלאה. מפקדי כיתות, כולם כאן? רגין, תעבור בחדרים ותוודא שאף אחד לא ישן מתחת לגלימת היעלמות. עכשיו ממש לא הזמן לשטויות."
נדרש יותר זמן מבדרך כלל להביא את הפלוגה למצב האזנה, וכשכולם סוף-סוף הביטו בו מרוכזים הוא התמתח, השתעל ופתח בנאומו.
"אני בטוח שכולכם זוכרים, כשנכנסנו לגזרה הזו, הסברתי לכם שאתם חייבים להיות מוכנים לכל תרחיש. האימונים לא מיועדים כדי להתיש אתכם ולבזבז תקציב, אלא כדי לשפר את היכולת המבצעית! נכנסנו לכאן במוכנות מירבית ודאגתי לכך שנשמור עליה. לפני כשעה רקע"ר פתחו במתקפה חסרת תקדים על הכפרים סמוכי הגבול. שנים עשר איש הצטפרדעו, חמישה הפכו לגדיים ושבעה לחוטמנים. המראות חסמו חלק ניכר מהכשפים, אבל במתקפה בהיקף כזה, ההגנות שלנו פשוט לא מספיקות. הם עשו שימוש בכשפים חזקים מאלה שנתקלנו בהם עד כה, ואני חושש שהקוסמים הלבנים שלנו לא יוכלו להשיב את רוב הנפגעים למצבם הקודם. הקונסול כינס את הסנאט לישיבת חירום. הסבירות גבוהה שיוכרז מבצע  לניטרול היכולת ההתקפית של רקע"ר בעומק יער הפיות. הפלוגה שלנו היא זו בעלת ההיכרות הטובה ביותר עם הגזרה, ולכן נהיה חוד החנית של מבצע כזה. כבר בשעה זאת טייסת השפיריות מנחיתה חבילות טרמיטים על עצי הפיקוד של הרקדנים. בתוך שעתיים אני רוצה את הציוד האישי מצוחצח, את הגרזנים מבריקים ונמלי-הקרב שבעות ומשוריינות. זוהי שעת מבחן ואני מתחייב שנעמוד בכל משימה שיגדירו לנו. קדימה, לוחמים, כוננות מלאה בתוך שעה. לא לבזבז זמן. מפקדים – ישיבת סגל בעוד שלושים דקות."
החיילים התפזרו במהירות, ונרדש נותר לשבת לבד. בדממה הוא הדליק מחדש את מקטרתו ועצם את עיניו. מספר דקות ישב כך לפני ששמע את קולו של מפקד הפלוגה.
"אתה בסדר?"
"יהיה בסדר."
"אני מבין אותך. באמת! אז נכון, אני לא יכול לשבת במקום שלך, אני עשיתי בחירות אחרות משלך. אם תשאל אותי, היית יכול להיות קצין מצטיין. אבל... אתה תשלים את המוטל עליך ותלך הביתה. תעשה את מה שאתה רוצה לעשות. אף אחד לא ימנע את זה ממך. בשבילך, זו משימה אחרונה בהחלט. אבל אני צריך אותך איתי, שתיתן את כל מה שיש, שתשמש דוגמה. אתה הותיק והמנוסה ביותר מבין מפקדי הצוותים. בוא נאמר את האמת... מה זה בשבילך! פעולה קצרה בעומק היער? כנגד אגנמים שלא יודעים להחזיק חרב ביד? יש לך עצבים של פלדה, נרדש! ביטחון עצמי מופרז, זו הבעיה שלך. אתה חושב שאתה מבזבז את זמנך פה. ובכן, אתה יודע מה? ארצך צריכה אותך, ואנחנו צריכים אותך! תגלה אחריות, ידידי!" הוא הניח יד על כתפו.
נרדש הרים את מבטו אל מפקד הפלוגה, לקח נשימה עמוקה מהמקטרת ורוקן אותה. עם חיוך מאולץ, הוא סינן מבין שיניו, "כן, המפקד!".
"טוב מאוד." הוא חייך, "עכשיו תרים את התחת שלך ותוודה שהחיילים שלך יודעים מה הם עושים."