חלק 2: כוכב ארץ
פרק י"א
"זו מסעדה מצוינת, דן. יש לך טעם טוב."
דן חייך בנימוס. "מגיע לך לאכול משהו יותר טוב מהמטבח של המפקדה."
"אתה מעליב את הטבחים שלי. בחרתי אותם בזהירות רבה יותר משאני בוחר את הסוכנים. אבל האוכל פה באמת כמה רמות מעל. מגיע לטבחים תשר נדיב."
שתיקה מביכה היתה המצב הרגיל כשדן ורד ישבו יחד. רד היה חסכן במילים, תכונה שדן חלק אתו, או שמא למד ממנו. רד לא תפס את עצמו כדמות אב מוצלחת, ודן ידע זאת. הוא לא טיפח אשליות או ניסה לשנות אותו. זה גם לא הפריע לו. מחמאה פה ושם הספיקה לדן והוא לא ציפה ליותר מזה. הוא ידע שרד גאה בו ודואג לו, גם כאשר לא טרח לבטא את זה במילים.
"אני שמח שנתת לי הזדמנות לצאת. אני צריך מנוחה. אפילו יום אחד עוזר."
"אתה מרגיש רגוע יותר עכשיו כשאנדריאה עוזרת לך?"
"היא היחידה שהצליחה לחמוק מהרשת של בורדר. היא ראתה הכל. כיצד הוא משך בחוטים. בלי הרשימה שלה לא הייתי מצליח לסכל את המזימה. הייתי מחוסל."
דן נזכר בבוקר ההוא. עשרות מעצרים. ציד המכשפות של רד, הסוכנים קראו לזה. חלקם הודחו, אחרים הוחזרו לתפקידיהם תחת אזהרה. ההלם מהמעצר והבריחה של בורדר עדיין לא הספיק להרפות. הפרנויה במפקדה הראשית הייתה ניכרת. רבים המשיכו להאמין בחפותו, ביניהם ג'סי. אבל הוא טרח גם להדגיש שהוא לא רצה שספקותיו יתפרשו כסימפטיה, ושלא ממש היה אכפת לו מה יעלה בגורלו של "הפוץ הזה", כפי שקרא לו.
"תיקח חופש, דן. זה מגיע לך."
"אני לא אתווכח אתך הפעם."
כאשר הוא שקל לצאת לחופש, רד אמר שישחרר אותו מתי שירצה; רק שיאמר מתי, והוא יסדר את זה. כעת דן חש שהרגע הנכון הגיע.
"יופי. זה טוב בשבילך. תסמוך עלי. תצא לראות את העולם. יש כל כך הרבה שעוד לא הכרת."
"ואיך אתה תסתדר בלעדי?"
"אני אשתדל, איכשהו."
דן התיישר בכסאו. רד נראה שליו. המקום, האוכל, המוזיקה הקלאסית ברקע; נראה שהוא הצליח להרגיע אותו. עכשיו הרגע המתאים.
"אבל לפני שאקח חופש... אני חושב שהגיע הזמן שאני אדע את האמת."
רד הרים את המבט מהצלחת שלו. הוא הרצין ובהה בדן. מבטו היה חמור סבר, והוא הניח את המזלג שלו.
"דיברנו על זה כבר. האמת לא תעשה אותך מאושר יותר. הנח לזה."
"יותר מדי שנים חיכיתי. אתה לא יכול להסתיר את זה ממני יותר. יש לי את הזכות לדעת."
"יש לך את הזכות, נכון, אבל…" הוא נאנח. "הנח לזה, דן. אני מתחנן! בפעם האחרונה. הנח לזה. אתה לא יודע לאן זה יוביל אותך."
"הבחירה היא שלי ושלי בלבד."
"עקשן. עקשן חסר תקנה. הבחירה היא שלך, כן. אבל אני זה שצריך להתמודד איתה."
"היחסים בינינו לא ישתנו, יהיה מה שיהיה. אני רוצה לדעת. אתה ידעת שאני לא אוכל להחליט אחרת."
"זה שידעתי, לא אומר שלא קיוויתי. כל השנים האלה, קיוויתי שתלמד מהניסיון שלי."
דן הביט בו מבלי למצמץ. הפעם, הוא לא מתכוון לוותר.
רד חזר ללעוס בחוסר-סבלנות. "אתה תקבל את מה שאתה רוצה."
"תודה."
"אל תודה לי."
"ובכל זאת... אני מעריך את זה."
רד השפיל את מבטו וחפר בצלחת שלו. נראה שהוא איבד את התאבון.
" אני רק מתחנן… דן... הפזיזות שלך. תתגבר עליה הפעם."
"אני מבטיח."
התיקייה שרד העביר לו הייתה עצומה. הקבצים היו כה רבים שדן לא ידע מאיפה להתחיל. למזלו, הוא הבחין כי רד סידר אותם לפי תאריכים. הוא מצא את הקובץ המוקדם ביותר, והתחיל לעבור עליו. היו שם כתבות, מסמכים, עדויות והקלטות. הקבצים רבים, אך מסודרים היטב. רד לא חסך במאמצים למצוא ולתעד את כל מה שיכל. הוא עבר מקובץ לקובץ כמהופנט. השעות חלפו מבלי שהוא הבחין בכך, אבל הוא לא הרשה לעצמו לדלג על שום פרט.
המנחת הבין-כוכבי אלפא סקטוסק
מחלקת הביטחון
ילד אותר מתהלך בלי תכלית בטרמינל 6. הילד נמצא מבולבל מאוד ולא הצליח לענות על אף שאלה ששאלנו אותו. הוריו או קרובים כלשהם שלו לא נמצאו. אנו סבורים כי הילד נשכח, או חלילה, ננטש. הוא נראה חיוור ופינינו אותו לרופא התחנה. הרופא הבהיר שהכרתו מעורפלת והעלה חשד שהילד תחת השפעת סמים. בדאגה לביטחונו, פינינו אותו לבית החולים. במקביל זימנו את המשטרה ודיווחנו על המקרה.
בית החולים רוזה קיימן
זה השבוע השלישי שהמטופל נמצא כאן. מצבו משתפר. הוא נח ושב למצב בריאותי סביר. חזר לדבר, אבל עדיין לא יכול לומר מהיכן הגיע או מיהם הוריו. הדבר היחיד שהוא מצליח להיזכר בו הוא השם שלו, דן. סובל מכאבי ראש תכופים, מה שגורר אצלו בעיות ריכוז. רוב הזמן הוא ישן. מתגברות בי החששות שמדובר בתסמונת אמברוז. לא נאלצתי להתמודד עם קורבנות הלוקים בתסמונת עד כה, ומעולם לא שמעתי על ילד הסובל ממנה. יחד עם זאת, התסמינים ברורים ואינני מצליח לחשוב על שום הסבר אחר. יותר מכל מדאיג אותי שלא נמצא אף אחד ממקורביו של הילד. אני משער שהוא יחזור לתפקוד מלא, אך זה יקח זמן-מה.
משטרת סקטוסק
קיבלנו את הדיווח הראשון על הילד ממנחת אלפא לפני כחודש ומאז אנחנו בודקים לשלומו. יצרנו קשר עם הרשויות ברחבי העולמות המיושבים, אך מאחר ולא הצלחנו לאתר את הוריו עד כה, ההנחה שלנו היא שהילד ננטש. לא נתקלנו מעולם במקרה בו ילד ננטש דווקא במנחת בין-כוכבי, על אחת כמה וכמה ילד שסובל מתסמונת אמברוז. עובדות אלו מחזקות את ההנחה שלנו שמדובר בפרשה המערבת פשיעה מאורגנת. בהתאם לכך יצרנו קשר עם שירות המודיעין הפדרלי ועם הלבנה. רד מהלבנה לקח אחריות על הפרשה, ושירות המודיעין ויתר על האחריות לטובת הלבנה. יידענו גם את רשויות הרווחה. חתום: סרג'נט אומלי.
המסמך הבא הייה מקבץ רשומות אישיות של רד.
"עבר חודש מאז שבית החולים שחרר את דן, והילד חוזר לפעילות מלאה. לרוע המזל, לא ניתן לומר זאת על הזיכרון שלו. אם לפני-כן קיננו בי ספקות בשאלה אם אובדן הזיכרון היה תוצאה של פעולה מכוונת, עכשיו אני בטוח לחלוטין שהייתה כאן כוונת זדון. יצרתי קשר עם האינטרפול של כוכב ארץ ומסרתי להם את מה שידוע לי. אם אכן העניין קשור בכוכב ארץ אין לי מקום להתערב יותר מדי. אף על פי כן, ככל שמתארך הזמן שהילד ברשותי, אני נקשר אליו יותר. מצאתי לו אומנת שתטפל בו בינתיים ואני מרבה לבדוק לשלומו. הוא מתגורר בביתי בהדג'הוג. הלבנה איננה מקום שמתאים לילדים."
"התקבלה תשובה מאמריקה הצפונית. הפיקוד המשותף העביר מידע על היעלמות של משפחה צעירה. הם סבורים שאחד מארגוני העולם התחתון מעורבים בפרשה.
למרות שזה לא הפתיע אותי, הרגשתי מורת רוח עזה לשמע החדשות. להורים קראו ג'ושוע ואליס רייבן. לילד – דן רייבן. השם והגיל תואמים. יהיו מי שיהיו המנוולים שעשו את זה, נראה שמדובר בפושעים עם גבולות ערכיים. מאיזושהי סיבה הם חסו על הילד והעדיפו רק למחוק לו את הזיכרון ולהעלים אותו. כשאני חושב על זה, אני מתמלא זעם. זעם לוהט, כמו זה שלא נתן לי מנוחה לקראת סוף המלחמה, אחרי הפציעה.
אמריקה הצפונית טוענת שלאור מצבו של הילד, לא נראה שהוא יכול לעזור לפענוח הפרשה. יתר על כן, הוא עלול להיות בסכנה אם יוחזר לכוכב ארץ. הם ביקשו לבחון אפשרות להענקת מקלט לילד כמי שאיום נשקף לחייו במדינה שממנה הוא הגיע. הם טוענים גם שיצרו קשר עם קרובי משפחתו ושהם הסכימו, לטובת בטחונו, שישאר בשבתאי עד שהפשע יפוענח."
"הגשתי את בקשת המקלט היום. דן מבריא והאומנת אמרה שהיכולת שלו לתקשר השתפרה. הוא מתחיל לגלות עניין שוב בפעילויות של ילדים בגילו, אבל עדיין מתנהג בחוסר בטחון ומסתייג מאינטראקציה. לעתים הוא מסתגר בתוך עצמו ולא עונה לשאלות. ברגע שתאושר הבקשה אצטרך להעביר אותו למוסד, וכואב לי לחשוב על זה. בכל פעם כאשר אני רואה אותו, נדמה לי שאני רואה בו משהו מעצמי, והרגשות הישנים מתעוררים."
"שוחחתי עם דן היום. הוא קורא לי מר רד, אפילו אחרי שביקשתי ממנו להשמיט את התואר. הוא שאל אותי על העבודה שלי והסברתי לו כמה שיכלתי. הוא התרשם ואמר שאני אמיץ ושהוא רוצה להיות כמוני. בהתחלה הוא פחד ממני, ועכשיו הוא שמח לראות אותי. אמרתי לו שבקרוב יזכה לבלות שוב עם ילדים אחרים ולא יצטרך יותר להיות לבד. הוא הנהן, אבל לא הייתי בטוח אם זה משמח אותו."
"שבועיים עברו מאז שדן קיבל אשרת שהייה. כל הזמן הזה תהיתי מה לעשות. בינתיים, האומנת של דן החלה ללמד אותו שוב כדי שיוכל לחזור לבית הספר. על אף בעיות הזיכרון, הוא לומד מהר. הגעתי למסקנה שהספקתי להתרגל לנוכחות שלו בביתי. זה נתן לי תירוץ לחזור להדג'הוג לעתים קרובות יותר, לבית שרוב הזמן היה שומם. כשהבנתי את זה, ידעתי מה עלי לעשות.
החלטתי לאמץ את דן. אחרי המלחמה חשבתי שלא אוכל לגדל ילדים; אבל כעת נדמה לי שדן מוכרח להישאר תחת אחריותי. המצפון שלי לא מוכן לקבל אף אפשרות אחרת. אעשה את כל שאוכל כדי שיהיה מאושר בתקופה שיהיה איתי. אינני מתכוון לספר לו דבר ממה שגיליתי עליו. אני ארחיק אותו מכל סכנה, כדי שיכיר עולם שונה מהעולם שלי."
דן סגר את המסמך, מפנים את מה שקרא. רד ניסה להגן עליו, תמיד, והוא היה אסיר תודה על כך. אבל הוא לא היה אבא שלו. רד אף פעם לא שגה באשליות לגבי זה, וגם דן העדיף להתייחס אליו בתור אפוטרופוס בלבד. מבחינה אובייקטיבית, לאורך השנים הוא התנהג כאפוטרופוס מוצלח, אך הורה גרוע. למרות זאת, דן לא שפט אותו. הוא לא הרגיש שהייתה לו זכות לעשות זאת.
עכשיו יש לו שמות. יש לו מאיפה להתחיל. המסמכים האחרים הם חלקים נוספים בתצרף. הוא לא קיווה לגלות הכל, אבל הוא יגלה מספיק. בינתיים המחלה מאפשרת לו להתקדם. זה לא היה שחזור, אלא למידה מחדש עבורו, המתאפשרת לו באמצעות התנתקות קוגניטיבית ממה שקרא. הוא אימן את מוחו לעשות זאת במהלך השנים, וכך הוא דמיין כאילו הסיפור מדבר על מישהו אחר. הוא תהה עד כמה יוכל לשמר את הנתק הקוגניטיבי; ככל שיתקרב יותר לאמת זה יעשה קשה יותר.
יהיה מה שיהיה, האמת נמצאת בכוכב ארץ, ולשם עליו להגיע.
לא יותר מעשר דקות נדרשו לדן להכין מזוודה קטנה. הוא דחף פנימה את מעט הבגדים שהיו לו. הוא הזמין כרטיס והתכוון לעלות על אניית חלל עוד באותו הלילה. החסכונות שלו צריכים להספיק לשהייה של מספר חודשים על כוכב ארץ. תחילה חשב לעזוב מבלי להודיע לאף אחד. בסוף החליט לדבר עם אנדריאה.
אנדריאה התקשתה להסתגל למשרד החדש שלה. הוא היה קטן יותר מהמשרד של רד, אך גדול פי שתיים מהמשרד הקודם שלה. מזל שהחפצים של בורדר, המזכרות והמתנות היקרות שקישטו את משרדו, הוצאו מכאן בפקודתו של רד ולא הוסיפו למועקה שלה. מצד שני, ברשותה לא היו מספיק חפצים כדי למלא את המרחב בחדר, והריקנות זעקה עליה שהיא אינה שייכת לכאן. היא החליטה שבמשכורת הראשונה שלה כסגנית המפכ"ל תרכוש ציורים של נופים שימלאו את החלל. היא דמיינה איך יראה החדר משתסיים לעצב אותו. זה יהיה שינוי לטובה. כעת המשימה שלה היא להוכיח לכולם שהיא ראויה לתפקיד החדש. היא קבעה שיחות אישיות לכל הקצינים מדרגת סִינְקַל ומעלה. כשדן נכנס היא הייתה עסוקה בחלוקת משימות למפקדות השונות.
"שב, דן. ברוך הבא למשרד החדש."
דן ניסה להתרשם ממראה משרדה החדש.
"מה קרה לכל הדברים של בורדר?"
"אם זה היה אפשרי, הייתי מחלקת אותם למרבה במחיר. ותורמת את הרווח."
"זה גם מה שאני הייתי עושה."
"ברור. גידלתי אותך נכון." היא קרצה לו.
"אנדריאה, אני יוצא לחופש. רד שחרר אותי."
"מגיע לך חופש. אתה יוצא למקום מעניין?"
"לכוכב ארץ."
"הו! זה נפלא. יש שם כל כך הרבה מה לראות. אני ממש מקנאת."
"תעדכני את כולם שאני לא אהיה זמין בזמן הקרוב, בסדר? אני רוצה מנוחה אמיתית."
"אין שום בעיה. נתגעגע אליך פה."
אנדריאה לא שאלה שאלות. יכול להיות שהיא כל כך עסוקה שהן אפילו לא עולות על דעתה?
"תודה רבה. להתראות."
הוא פנה לצאת מהחדר כשהיא קראה בשמו.
"דן."
"כן?"
"תשמור על עצמך, טוב?"
דן חייך והנהן.
קלייר עצרה את דן במסדרון כאשר הוא היה כבר בדרכו החוצה. מאחר והוא העמיד פנים כאילו לא שם לב אליה, היא חסמה את דרכו בגופה.
"ממהר לאנשהו, דן?"
"קיבלתי חופש."
"ואתה בורח בלי להגיד שלום?"
"שכחתי. מצטער." הוא עשה עצמו נבוך.
"מה יהיה איתך." היא נשמעה נעלבת. "אתה עוזב לכוכב ארץ ולא טורח אפילו להיפרד. איזה מין חבר אתה?"
"אני אחזור." הוא אמר בקור רוח, מסתכל בעיניים המודאגות שלה. "מבטיח."
"בוא לפה."
הוא הניח את המזוודה, והם התחבקו. למה היא הייתה חייבת להיות כאן עכשיו; האחיזה החזקה שלה הייתה מלאת רגש, וזו בדיוק הסיבה למה זו הזכירה לו את ההתלבטויות והחששות.
"אני חייב ללכת עכשיו. חייב לתפוס את השאטל למנחת."
אנשים אשר עמדו לפני אניות חלל בפעם הראשונה היו המומים לאור גודלן. אניות הים, אשר היו כלי התחבורה הגדולים ביותר לפני שנבנו אניות חלל, נראו קטנות וצנועות בהשוואה אליהן. דן בחן את האניה לפניו דרך חלון הזכוכית בטרמינל. אפילו במרחק של כמה קילומטרים היא נראתה גדולה מאוד. בטנה הייתה חבויה בתוך בור תפעולי, ובתוכו טכנאים ערכו בדיקות לפני המראה. האניה הייתה צבועה כחול ונשאה את שם החברה שלה. דן אסף את הכרטיס שלו, אבל עדיין הייתה לו שעה עד העלייה, והוא לא מיהר.
"היא מדהימה, אינך חושב?"
דן פנה וראה לצידו גבר מזוקן לבוש חליפה. סימני שיבה ניכרו בזקנו ושערו. הוא נראה כאיש אמיד.
"כן. מעולם לא הייתי מחוץ לשבתאי." דן הודה.
"אם כך, מצפה לך הרפתקה. אני טס לכוכב ארץ בכל שנה, אבל מתרגש בכל פעם מחדש. אני אומר לך את האמת." הוא דיבר לאט, בטון שליו.
"אתה בר-מזל, אדוני."
"אכן אני מרגיש כך. מה שמך, ידידי?"
"דן."
"דון אמיליו." הוא לחץ את ידו. "אני יוצא למסע הזה לבד, אך אינני אוהב לשבת לבד. האם תכבד אותי ותשב לשולחני, דן?"
"יהיה לי לכבוד."
ההמראה של האוניה הייתה מתונה. בניגוד לשיגורים של ימי קדם, אוניית החלל הייתה מסוגלת לשלוט באופן מושלם בכוח-הדחף שלה, ולנוחיותם של נוסעיה, המריאה לאט, מאפשרת להם לצפות בכוכב שלהם מתרחק מהם. הנוסעים הצטופפו במרפסות וההתרגשות הייתה רבה. ילדים צעקו, וההורים ניסו לזהות את חלקי העיר השונים כאשר האניה נסקה מעליה.
דן גילה שהוא מחייך מבלי להיות מודע לכך. הוא נדבק בהתלהבות הכללית. לרגע שכח מי הוא. לרגע זה לא היה משנה. הוא בדרכו למקום חדש ונפלא. ואז לפתע עברה בראשו המחשבה שאולי הוא רואה את הכוכב הזה בפעם האחרונה. הוא מיהר לגרש אותה. כולם מסביב עלצו וגם הוא היה ראוי להינות מהחוויה. אולם כשהמחשבות המטרידות סרבו לעזוב, הוא החליט שהספיק לו. הוא קרא שבאחד האגפים של האוניה יש חדר עם משחקים וירטואליים ישנים, והוא יצא לחפש אותו, בתקווה שהם יסיחו את דעתו.
בארוחות בחדר האוכל, דון אמיליו דיבר הרבה. היו לו סיפורים על מסעות ומפגשים בלי סוף, ודן הקשיב להם במשך שעות מאחר וממילא לא היה לו שום דבר מעניין יותר לעשות. רובם של הנוסעים על האוניה תפסו את השהייה עליה כחוויה בפני עצמה, מעבירים את ימיהם בהימורים, ריקודים או בטיפולי ספא. דן העדיף להשקיע באימוני כושר ובקריאה. בארוחות הוא היה תמיד יושב לשולחנו של דון אמיליו, ואיש העסקים תמיד היה מזמין יין יקר בצהריים, לעצמו ולדן. דן לא העז לסרב.
"יש יתרונות רבים למי שמחזיק בשתי תעודות, ואם אלו תעודות של שבתאי ואמריקה הצפונית, אין שום מקום שלא יפתח בפניך את הדלת."
"אז לאיזו מדינה נתונה הנאמנות שלך?" תהה דן.
הדון צחק. "זה כואב לבחור, ואם אפשר לא לבחור, האם לא עדיף כך? אינני יכול להגביל את אהבתי לאישה אחת, ואכזרית היא המדינה הדורשת ממני נאמנות בלעדית! אַמוֹר אֵסְט ויטַאֶה אֵסֶנְטִיה!"
דן הנהן בשתיקה. אילו כולם היו חיים כך...
"אין לך מה להגיד! והרי ברור שאין לך, שבתאי הוא המקום היחיד שאתה מכיר. אתה צעיר מדי. אבל בבוא היום, אתה תבין. בתנאי שתקשיב פחות לשקרים של פוליטיקאים."
אחרי הארוחות, דון אמיליו נהג לפרוש לחדר עישון, שבו ישב כשעה בכל פעם ועישן מקטרת. זו הייתה הפעם הראשונה שדן ראה מישהו מעשן מקטרת. הדון הציע לו לנסות אבל דן סרב בנימוס. בעוד דן בהה בו מפריח טבעות עשן במיומנות, הוא תהה אם כל האנשים במעמדו של איש העסקים בכוכב ארץ אוהבים לעשן כמו מי שחיו עליו לפני מילניום.
בשלב כלשהו הוא ניסה לשער כמה מהנוסעים על האוניה מתגוררים על כוכב ארץ. הוא שמע שלתושבי ארץ עור אדמומי יותר, ומפניהם נעדר הגוון האפרפר שאפיין את השבתאים. הוא הביט בפניהם של האנשים שפגש, אבל לא הבחין בהבדל. את המעטים שנחשדו כבני ארץ הוא זיהה לפי ניבי הדיבור שלהם, שהיו שונים מהניבים המוכרים לו על שבתאי.
דון אמיליו היה בן-שיחו היחיד על האניה. הוא לא שאל שאלות אישיות, מה שהיה מצויין מבחינתו של דן, כי הוא לא רצה לענות עליהן, ושנא שקרים של נימוס.
"תגיד לי, דן, מה אם אני אקח אותך לעבוד בשבילי?" הוא שאל בארוחת צהריים אחת. "תתחיל קריירה חדשה על אַרץ. אני אלמד אותך כל מה שצריך. מה אתה אומר, בחור?"
דן חייך. "אני אצטרך לחשוב על זה."
"תשובה לא נכונה!" הדון פרץ בצחוק מתגלגל. "לעולם אל תתלבט! אתה תפסיד את החיים."
דן הנהן. "אקח זאת לתשומת לבי."
כשדן התקשה להירדם, הוא יצא לסיבוב בין המרפסות של האוניה. הוא הסתכל ארוכות על הכוכבים שברקו חזק יותר משראה אותם אי פעם. לכמה מהם יש כוכבי-לכת שניתן ליישב? אינספור עולמות שמחכים למישהו שיהפוך אותם לבית. עידן הגילויים עדיין לא הסתיים; לאנשים פשוט נמאס להיות לבד.
ילדה קטנה רצה לאורך המרפסת. היא נראתה בת שלוש או ארבע, וצחקה בהתלהבות. אביה צעד בשלווה בעקבותיה. נדמה היה לו שהאב בגילו. אולי קצת מבוגר יותר. הוא עקב אחרי הילדה והאבא במבטו. כשהם נעלמו, תחושת מועקה השתלטה עליו. הכוכבים סביב חיזקו אותה, וכאב הראש המוכר חזר. עכשיו בטוח לא יצליח להירדם.
ההודעה נשמעה ברדיו של האוניה באמצע השבוע השני למסע.
"נוסעים נכבדים וצוות, היכונו לקפיצת-העל. כולכם מתבקשים לשוב לחדריכם ולהיכנס לתא-הקפיצה בתוך חצי שעה. אנא לא להתמהמה ולסור לחדרים בהקדם. אנו רוצים להתחיל את הקפיצה בלי עיכובים מיותרים."
דן ציית לכרוז. קפיצת החלל הייתה שיאו של המסע. הקפיצה עצמה ארכה פחות זמן משהספיק כדי למצמץ, אבל מאחר וההשפעה של הקפיצה על המוח האנושי לא הייתה ידועה, הנהלים במסעות החלל קבעו שכלל הנוסעים נדרשו להיות במצב הרדמה מלאה. כל חדר נוסעים באניה היה מצויד בתאי-קפיצה לפי מספר המיטות בו. התא בחדרו של דן חיכה לו, מרופד היטב מתחת למכסה שקוף, ומוכן לפעולה. מה יקרה אם משהו ישתבש? אם המכשיר לא יפעל כראוי? אם ההרדמה לא תעבוד? מחשבות כאלו לא היו מועילות אבל ודאי הציקו לכל מי שנכנס לתא בפעם הראשונה. בקרוב ישמע שוב הכרוז, ואם הוא יתמהמה יותר מדי, הצוות יבחין בכך. דייל או דיילת יגיעו אליו וידחקו בו להזדרז, יגישו עזרה אם צריך. באוניה גדולה כל כך תמיד היו אנשים שלקחו את הזמן.
דן אזר אומץ ופתח את המכסה. נורות החיווי הראו שהכל תקין, ואוויר החל לזרום פנימה. הוא השתחל בזהירות פנימה, ושכב על גבו. הוא לחץ על כפתור הסגירה, והפעיל את ההרדמה. הגז המרדים התערבב עם אוויר. הוא ידע שבתוך מספר דקות הוא ישקע בשינה עמוקה.
דן פקח את עיניו. ההודעה הופיעה מולו באותיות ירוקות.
"קפיצת החלל הושלמה. הכל תקין, והאוניה ממשיכה לעבר יעדה. אנא פנו את תאי-הקפיצה כעת."
דן הזיז את גפיו. הכל הרגיש כרגיל. הוא פתח את המכסה וטיפס החוצה. השעון בחדרו הראה כשעה מרגע שנכנס לתא. האם הוא באמת הוא? או שקפיצת-החלל פירקה אותו לרכיבים תת-אטומיים והרכיבה העתק מדויק שלו במרחק שנות אור? זו הייתה שאלה מטאפיזית מעניינת; אבל ברגע זה, היא לא הייתה רלוונטית. הוא קיים כאן ועכשיו, וזה כל מה שמשנה.
ביום שבו כוכב ארץ הופיע בחלון התצפית של האוניה, נוסעים החלו להתכנס לידו כדי להסתכל על הכוכב הכחול שהתקרב אליהם לאיטו. ההתרגשות של ההמראה חזרה על עצמה; אבל הפעם, דן עמד מול המחזה המרהיב ולא ידע איך להרגיש. דווקא עכשיו הרגיש מבולבל מתמיד. האם עליו לקפוץ בהתלהבות כמו הילדים למראה הכוכב המקורי? האם עליו להזיל דמעה? בעיני רוחו הוא דמיין את הרגע הזה אחרת. הוא דמיין אותו פעמים רבות, אבל לא כך. לא התנגנה מוזיקה ברקע. הרעש סביבו הסיח את דעתו. הוא לא חש שהרגע הזה שלו. שום דבר בו לא היה כמו שהוא היה צריך להיות... ואז הוא התעשת. ניחא. אולי בכל זאת זה טוב; הוא לא גיבור באיזה סיפור רומנטי, והעולם שלו לא אידאלי.
שלג ירד כשדן יצא מהאוניה. הוא מעולם לא ראה שלג. התנאים האטמוספריים בשבתאי לא אפשרו זאת. הוא עצר והסתכל על השמים. פתיתים לבנים נחתו על ראשו, על כתפיו. היה קר, אבל הוא כמעט לא הרגיש את הקור. הוא לקח נשימות עמוקות, והאוויר הרגיש איכשהו קל יותר.
"בֵּלִיסִימו, ידידי, לא כך? תלמד להתאהב, זה המקום בשביל זה."
דון אמיליו טפח לו על השכם.
דן הסתובב אליו. "תודה לך."
"כאן אנחנו נפרדים. אבל אם תצטרך משהו, אל תהסס להתקשר. אה... וברוך הבא לאמריקה הצפונית!"
דון אמיליו הושיט לו את כרטיס הביקור שלו. לאחר מכן לחץ את ידו בחפזון, תפס את מזוודותיו, והמשיך ללכת לכיוון האוטובוס שחיכה להם.
הלוואי שזה היה קל כל כך, חשב דן. הוא הבחין בכך שהוא מתחיל לרעוד. האצבעות שלו נעשו אדומות. כעבור רגע הוא נזכר שהוא עדיין מחזיק את כרטיס הביקור והעיף בו מבט. הלוגו עליו נראה מוכר למדי. הוא קרא את הכתוב.
אמיליו ביאנצ'י. אוֹליבַסְטרוֹ נשק ותחמושת.
דן השליך את כרטיס הביקור לתוך השלג.
