זורבה היווני / ניקוס קאזאנצאקיס
ביקורת (והמלצה)

 

אינטלקטואל יווני צעיר נודד לאי כרתים בשנות ה-30 של המאה הקודמת כדי לנהל את העבודה במכרה פחם שרכש. בדרך הוא פוגש את אלכסיס זורבה, פועל פשוט והרפתקן והם מתגוררים ועובדים יחד על יד כפר נידח, כשזורבה משתף אותו בחוויותיו וסיפוריו הרבים. 

זהו סיכום קצרצר של עלילת הרומאן "זורבה היווני" של ניקוס קאזאנצאקיס. לאחר קריאת הרומאן, לא נותר לי אלא לומר שגאונותו של הרומאן מתבטאת בדיוק בזה: שהעלילה של הרומן, אחד הרומנים הטובים שנכתבו במאה ה-20, היא שולית ופשטנית, וכי מהותו של הספר היא בהגות שהמחבר מבטא בו, בהגיגיו של המספר ובדיאלוגים שלו עם זורבה, האיש הבלתי-רגיל שעל שמו קרוי הספר. 

אינני נוהג לכתוב ביקורות על ספרים. אבל זה מקרה יוצא דופן, משום שזורבה היווני הוא ספר כה חשוב, כה רלוונטי במסר שלו, כה נהדר. וכזה שאני מתחבר אליו בצורה יוצאת דופן. לכל אומן יש את הרגע שבו הוא נחשף ליצירת אמנות שהוא כה מתחבר אליה, שהוא אומר לעצמו, וואו! איך אני לא ציירתי את זה? איך אני לא כתבתי את זה? בזמן שקראתי את זורבה היווני הרגשתי שקאזאנצאקיס הצליח לבטא במילים כל כך הרבה מהמחשבות שלי, כל כך הרבה שאלות, שלא רק אני שאלתי, אלא אנשים רבים אחרים.

אני חושב שלא כולם מסוגלים להבין את זורבה היווני, או פשוט לא להתרשם מהמסרים שבו כמו שאני התרשמתי. זורבה היווני הוא ספר פילוסופי. דעתי היא שהפילוסופיה של קאזאנצאקיס מזכה אותו במקום לצד הפילוסופים הגדולים של יוון. וכעת אתאר את העלילה של הספר בצורה שטחית קצת פחות:

אינטלקטואל יווני צעיר נודד לאי כרתים בשנות ה-30 של המאה הקודמת כדי לחפש את משמעות החיים. בדרך הוא פוגש את אלכסיס זורבה, פועל פשוט והרפתקן, ומחליט לנסות להבין את ראיית העולם שלו, אדם חסר השכלה, שנותן ליצריו לשלוט בו, ולמרות זאת מלא שמחת חיים; אשר בשישים שנות חייו גיבש לעצמו מסקנות שונות לגמרי משלו על העולם והאנושות. באמצעות לימוד מעמיק של פילוסופיה מערבית ומזרחית, המספר מנסה להבין את משמעות החיים ולא מצליח, וזה מסב לו סבל רב. 

בשנת 1964 סרט צולם על פי עלילת הספר. הסרט, שהפך להצלחה קולנועית, מציג את המספר כסופר אנגלי מופנם שמחליט לנדוד ליוון בתקווה למצוא השראה לספריו. הרפתקאותיו עם זורבה עוזרות לו לראות את העולם לא רק מדפי ספר ולמצוא את שמחת החיים. למרות שהסרט מציג את העלילה היטב והשינוי הבולט היחיד בו, לכאורה, הוא שהמספר הופך מיווני לאנגלי, הוא מפספס היבט מרכזי בספר: המספר הוא לא סופר, אלא פילוסוף. לאורך העלילה המספר לא נאבק בחוסר השראה אלא בבודהה, שהפילוסופיה שלו משמשת למספר כעדשה שדרכה הוא מנסה להבין את משמעות החיים, ובדנטה, שמנסה גם הוא להבין את האלוהות. כמו-כן הסופר איננו מופנם, אלא מנסה, במאמצים רבים, לנתק את עצמו מכל מה שאנושי כדי להבין את העולם טוב יותר. לפי תורתו של בודהה, הוא מנסה להתגבר על הנרטיבים האנושיים כדי להגיע למשמעות עמוקה יותר. בחיפוש אחר האמת, הוא מתרחק מהנאות חומריות, מסתפק באוכל פשוט בלבד, לא רואה חשיבות ביחסים עם נשים, ומסרב להצעותיו של זורבה ללמוד לרקוד. הוא חולם להקים קהילה ניאו-אפלטונית של אינטלקטואלים, שיחיו יחד וינסו להבין יחד את העולם ומשמעות החיים בו. 

החשיבות של דמותו של זורבה היא בכך שהוא למעשה ההיפך הגמור מהמספר. זורבה לא מחפש את משמעות החיים, או מתכנן את עתידו. חייו הם רצף צבעוני של מסעות, עבודת פרך, מלחמות, ריקודים ואהבה. בניגוד למספר, המנסה לנתח את העולם, זורבה רואה את העולם כרצף של ניסים ונפלאות, ומגבש את ראיית העולם שלו לא מספרים והרצאות אלא מנסיון החיים האישי שלו. בעוד שהמספר מונע על ידי הרציונל, זורבה מונע על ידי הרגש. המספר, המלומד בפילוסופיה, מקבל את הטוב ואת הרע בהבנה, כמעט באדישות. זורבה, לאורך הסיפור, מתרגש ומתעצב ממה שנקרה בדרכו ומרעיונותיו שלו, כועס ושמח, צוחק ובוכה. הוא נותן את כולו כמו בעבודה, כך גם בחגיגה ובאהבה. הוא שופט את בני האדם על פי הסטנדרטים האישיים שלו, ולא לפי מה שמכתיבה לו החברה, המדינה, או הדת. כאשר המספר משתף את זורבה ברעיונו להקים קהילה של אינטלקטואלים, בדומה לנזירים, זורבה מבקש ממנו להיות השומר בכניסה למנזר שלו, כדי שיוכל מדי-פעם להבריח פנימה אוכל טוב ונשים, כך שהמשכילים לא ישקעו מדי בהגותם. 

המסקנה שניתן להסיק היא שהמספר לא מצליח להבין את בני האדם משום שהוא מביט בהם ממרום מגדל השן. עד הרגע שבו הוא מוכן לרדת ממגדל השנהב של הפילוסוף, הוא לא מצליח לשמוח בשמחתם של בני הכפר שבו הוא שוהה, או לבטא רגש כלשהו ביחס אליהם. לפי דבריו, דת עבורו הפכה לאמנות- הוא מכבד אותה, אולם אינו מסוגל להתחבר אליה. בשיחותיו עם זורבה, הוא מדבר על כל נושא אפשרי: לאומיות, מלחמה, דת ואמונה, חיים אחרי המוות, נשים ואהבה, סודות הטבע. בעוד שהמחבר מודה שאיננו יודע אם יש או אין אלוהים, זורבה משוכנע שאלוהים והשטן הם היינו הך, וטוען שהחטא היחיד עבורו הוא להניח לאשה להיות עצובה. ככל שהוא מבלה יותר זמן עם זורבה, הוא מגיע למסקנה שבודהה הוא האדם האחרון: האדם שכלום ושום דבר הוא בר-משמעות בעיניו, ומכאן שהוא האדם הבודד בעולם. 

באמצעות זורבה, המספר מצליח לזכות מחדש באנושיותו. הוא מבין שהחיפוש אחר משמעות החיים גרם לו להתנתק מבני האדם ומהמציאות, וכי הוא חייב לקחת חלק בחיים כדי להיות מאושר. הוא לא מצליח להבין את זורבה, אבל הוא מחליט לבסוף ללמוד ממנו. ובכך הוא נוטש את בודהה ומבקש ממנו שילמד אותו לרקוד. 

הספר מומלץ ביותר לכל מי שרואה את עצמו כאינטלקטואל, ולכל מי שמוכן לפתוח את הראש.

עמקים וגבעות פרק א'

עמקים וגבעות

פרק א'

גון ארגה-מטיי, מזכיר הארגון לתיאום בין-גזעי, נאנח כשחשב על המשימה שעמדה בפניו. שוב עליו לטוס לאַשְקָדיבְּרֵן המרוחקת, במטרה לעודד פיוס בין האשקדים, גמדי העמקים, לשכניהם הסוּרינִים, אגנמי הגבעות.
אף אחד לא באמת האמין בפיוס, בייחוד אחרי שהסורינים נחלקו, במשבר זהות חמור ואלים, בין עקומי האף לרקדני הערפילים. עקומי האף הזקנים המשיכו להמעיט בעומק השבר שלהם עם "הרקדנים", ולטעון כי אלה חובים משבר התבגרות, כי זהו מצב זמני וכי במהרה ישיבו את יער הפיות לידיהם, הזקנים והמנוסים יותר. בינתיים זה נראה כאילו הרקדנים ביססו ביער את הסדר שלהם, ומשלחים ממנו קללות חמורות יותר ויותר. האשקדים, כמובן, לא מקבלים בשתיקה את הקללות הנוחתות בכפריהם ועריהם, ומבעירים את היער פעם אחר פעם בלוחמיהם ודרקוניהם.
לעיתים גון חשב שהיה מאושר יותר אילו בחר בקריירה שונה משלו. בצעירותו תפקידו נתפס בעיניו בתור פסגת העולם; לא היה לו ספק כי האיש העומד על במת אולם האסיפה בארמון  השלום אשר בקיסרות נֵדוֹמֶש הקדושה הוא המחזיק במושכות העולם, הקובע גורלות, המסוגל להפוך עץ אורן ללבנה, ואת הלבנה לעץ זית. בעיני רוחו ראה כיצד הוא משכנע את הרפיות הצפון לחדול מציד השועלים שלהן; פותר, לבסוף, את הסכסוך על בעלות האיים הנודדים אשר בכל שנה אומה נוספת טענה לזכות עליהן, מאחר והן נעלמו והופיעו במקום אחר לעיתים קרובות מדי; וכמובן, מביא לסיומה של היריבות ההיסטורית בין האשקדים לסורינים. 
חבל רק שלא הכל מסתדר כמו בקיסרות נדומש; וגם בה, בזמן האחרון, נראה שכבר לא הכל כפי שהיה פעם. היבשת הקדומה מוחה כנגד התערבות-יתר של הקיסרות בענייניה. והארגון לתיאום בין-גזעי נדרש להצדיק אותה; אף שהוא עצמו חושב שבלי הקיסרות היבשת הייתה ודאי הופכת עצמה לאבן כתוצאה מהערכה עצמית מוגזמת.
מחוץ לארמון גון ראה את הסייסים משקים ומתקינים אוכפים על הסוסים המכונפים, סוסים חזקים ויקרים, שאומנו בחיל הפרשים של הקיסרות, מכינים אותם למסע הארוך לאשקדיברן. "לקיסרות אין כסף." – נזכר גון בדברי שר האוצר של הקיסרות, "היבשת הקדומה עמוסה בגזעים כפויי-טובה. ככל שנעזור להם יותר, כן ישנאו אותנו יותר. מספיק. עלינו להשקיע בנתינים שלנו. לשליש מהם אין אפילו ביטוח בסיסי למקרי ליקנטרופיה."
הארגון לתיאום בין-גזעי צריך לעשות את עבודתו. רבים מדי בו טוענים שהקיסרות היא לא הפתרון, אלא הבעיה. אפילו באשקדיברן חושבים כך, אפילו שהם לא יודו בכך. אבל אשקדיברן... אשקדיברן היא מקום מיוחד. כל הגזעים חושבים שהיא מרכז היבשת הקדומה, ודווקא גמדי העמקים, העם שכולם מכירים מקדמת הימים, אבל אף אחד לא מבין באמת, בחר להתיישב בו. לא נמוכים וארוכי-זקן כמו גמדי המערות, לא שמנים ונבזיים כמו גמדי האי הענברי; גמדי העמקים, ובייחוד האשקדים הם... קשה להגדיר אותם, קשה עוד יותר להבין אותם. ואולי בגלל זה הוא לא אוהב לטוס לאשקדיברן. 

קוֹגוֹ וחברו נַרַדָש, מהפלוגה השלישית של גדוד הגרזנאים האשקדי, עמדו על הגשר הירוק. נרדש עישן מקטרת בעצבנות. קוגו בהה בגדה השניה של הנהר, ממנה השתרע יער הפיות ותהה מה מתרחש במעמקיו. השניים שמרו כבר שעתיים והזמן על הגשר עבר לאט. נרדש ניסה שלא לחשוב על הקרנבל הנערך באותו הזמן מרחק מילין רבים, בעיר הולדתו. עיר שלמה משתכרת עד לבלי הכרה, בחגיגה של צבעים, צלילים וטעמים שאינו יכול לקחת בה חלק, משום שעליו לשמור על כולם כאן בגבול.
פעם את גדות נהר בּוֹבּנֵס חיברו לא פחות משנים עשר גשרים. עם השנים, הסתננויות הסורינים מהיער לאדמת אשקדיברן הובילו את האשקדים להרוס גשרים, עד שנשאר לבסוף רק גשר אחד מעל הנהר. הסורינים זעמו; עקומי האף הגישו מגילה אדומה לבית המשפט הטיטני וטענו שהאשקדים כולאים אותם ביער הפיות. הטיטנים דרשו לבנות את הגשרים מחדש; האשקדים הבטיחו לעשות זאת ברגע שימצא התקציב לכך. בינתיים, עברו חמש שנים והתקציב לא נמצא. אין להצטער על כך, אמרו האשקדים, הגשרים יבנו מחדש בשיתוף פעולה אשקדי-סוריני, מיד לאחר שיחתם הסדר קבע בין הצדדים. ההסכם בושש לבוא.
"דיווחו בחדשות שמחר גון ארגה-מטיי עובר פה." אמר קוגו, כדי לשבור את השתיקה הארוכה ביניהם.
"מה? מי זה לכל השדים?" רטן חברו בחוסר עניין.
"מזכיר הארגון לתיאום בין-גזעי. באמת שאתה חתיכת בור, נרדש."
נרדש נחר בבוז. "אה, כן. באמת שהוא מעניין לי את הישבן."
"אתה חושב שהוא יצליח להכניס קצת הגיון לראש של הרקדנים?"
"הגיון זה משהו שלא קיים אצל הסורינים. במיוחד לא אצל רק"ער."
"זה מדכא. אז מה, אנחנו נצטרך לעמוד פה ככה עד קץ הימים?"
"אתה יכול להמשיך לעמוד פה עד קץ הימים. אני בעוד ארבעה חודשים משתחרר."
"אל תהיה אהבל. זה לא מה שהתכוונתי."
"אתה יודע את התשובה שלי לשאלה שהתכוונת אליה."
קוגו השתתק. הוא השפיל מבט ובהה בגרזן המכושפת הישנה שלו, שעליה חרוט הכיתוב "רכוש הקיסרות הקדושה" בנדומשית. הגרזנים נרכשו בזול מהקיסרות, אבל הכשפים עליהם היו אשקדים. האשקדים היו טובים בכשפים; הם אפילו מכרו אותם לאומות אחרות. נרדש רוקן את הטבק ממקטרתו ומילא אותה מחדש.
"אתה יודע, הייתה לי פעם חברה סורינית." מלמל לפתע נרדש.
קוגו הסתובב אליו עם ניצוץ התלהבות בעיניו. "באמת? אתה היית בקשר עם אגנמית?"
הוא הנהן. "כן. אל תסתכל עלי ככה, היא לא הייתה כמו השאר. היו לה תווי פנים עדינים, והליכה זקופה, ואפילו הזנב שלה היה ממש קצר. ושנינו היינו כמעט ילדים."
"נו... ומה?" הוא שאל בקוצר רוח.
"מה, מה? זה לא הלך. מה נראה לך שקרה?"
"האחים שלה מרטו לך את כל השערות!"
"לא, אחים לא היו לה. זה פשוט לא הסתדר. גמדי עמקים ואגנמים הם כמו שמן ומים, זה אף פעם לא יכול להצליח."
קוגו התעצב. חברו נרדש לא דיבר הרבה. כשדיבר, תמיד היה מדבר לעניין. הוא היה הגרזנאי הטוב ביותר בפלוגה; והגרזן שלו הייתה הטובה ביותר. בקצה שלה התחברה לרצועה אדומה, שזכה בה בתחרות גרזנאים. הוא הרים את מבטו אל העצים. בסבך, נדמה היה לו שהוא מזהה דמות כלשהי, המזעיפה אליהם פנים בצבעי ירוק וחום.
"נרדש, אתה מזהה את זה?"
"הא? מזהה את מה?"
אולם כשקוגו הרים את אצבעו להצביע, הדמות כבר לא הייתה שם. יער הפיות נותר דומם.       

פעמיים בשבוע, בימי שני וחמישי, צוּרנִיק חצה את השער המוביל לזֵקְלֵש מדרום על בהמת העכביש שלו, מוביל ירקות לעיר הסורינית נוּם-אֻוּבּלוּג. הירקות יועדו לסוחרים המקומיים, אשר עשו עסקים הוגנים. הוא לא התלונן; לכל אחד היה את מקומו בעולם הזה, כל אחד נדרש לעשות את תפקידו על הצד הטוב ביותר. אז נכון שהדרך לנום-אובלוג הייתה מסוכנת מעט, וכי ילדי הכפרים שעשעו את עצמם בהשלכת נַזאנְזִים על האשקדים העוברים ושבים, אבל יש גם עבודות גרועות יותר. כל עוד היה לו את המטה שלו, הוא היה מצליח בדרך כלל לסלק את הנזאנזים לפני שהיצורים הקטנים הספיקו ללעוס לו את הסחורה או נגסו יותר מדי בבהמה שלו.   
בעוד הוא חוצה את הדרך במעלה הגבעות, הסיור האשקדי חלף על פניו, ארבעה חיילים רכובים על מרבה-רגליים ממוגן, מהסוג שלא ידעו לגדל כאן, ורכשו מהקיסרות. הקיסרות שמחה למכור את חיות הקרב הכבדות, שהתיישנו כבר ולא שימשו אותם במלחמתם הנוכחית בחֵחוּמִיס. הקיסרות תמיד נלחמה איפשהו, לא תמיד ברור לאיזו מטרה, וצורניק לעיתים שעשע את עצמו במחשבה שהקיסרות יזמה מערכות רק משום שהיו לה יותר מדי כסף ונתינים. אילו רק לאשקדיברן היו בעיות שכאלה.
המפגש עם הסיור לא הרגיע אותו; סיורים וחיילים היו פה תמיד, אך המציאות נותרה כשהייתה: משעממת, אלימה, לא משתנה. למעשה, לעיתים נדמה היה לו שחיי הסורינים לא השתנו במאה השנים האחרונות. הנה רועה צאן עם החיות השעירות המשונות שהאגנמים מגדלים; הנה כפר עם בתים צפופים, חד קומתיים, עשויים מאותו בוץ ירקרק שגמדי העמקים לא הצליחו עד היום להבין כיצד הם מייצרים אותו; הנה הצווחה הרועמת של הכוהנת האנגנמית הקוראת לפולחן האלה שבשמה חמישים ושש אותיות, ולשם נוחיות נוהגים לקצר את שמה לשלוש האותיות הראשונות "עִיק". האשקדים לא הבינו את האגנמים, במיוחד לא את הסורינים, ואלו מהם שטענו שהבינו אותם התנהגו אליהם בחשדנות רבה עוד יותר.
בכל אופן, המצב פה היה טוב יותר מביער הפיות. הוא התחלחל כשנזכר בסיפורים ששמע על הסדר שהתקינו רקדני הערפילים שם. משמר של לוחמים קצוצי-זנבות הפיצו את תורתה של עיק והענישו את כל מי שלא שמר את חוקיה. זנבותיהם של גברים קוצצו בכפייה; נשים נצבעו בצבעי ארגמן. הוא לא קינא בגורלם של יושבי יער הפיות; אולם גם בזֵקְלֵש לרקדנים היו לא מעט תומכים. יהיה זה יום שחור אילו יגזלו את השלטון מעקומי האף גם כאן.
"תגיד, אתה חושב שרק"ער יתפסו גם פה?"
צורניק הפנה את השאלה לחברו משכבר תוּנמַנוֹ, הנהג הסוריני שכבר חמש עשרה שנה אסף את הסחורה שלו בפתח נום-אובלוג. הוא לא ענה מיד, כאילו נעלב מהשאלה שהופנתה אליו.
"רק עיק יודעת. אני לא חושב. אולי כן, אולי לא."
"והשאלה לא מטרידה אותך?"
תונמנו השתעל, הסתכל הצידה, נאנח.
"חיים מיום ליום, ככה זה אצלנו האגנמים, מה לעשות. אתם לא תבינו."
"שיפלו לך כל השיניים, תונמנו! חמש עשרה שנה אנחנו מכירים ואתה לא מצליח פעם אחת להסביר את מה שאתה אומר!"
הסוריני קילל בשקט, הצביע על העיר הצפופה, בנויה כולה מגדלים מחודדים.
"מה אתה רואה פה, אדון חכם?"
"את העיר שלכם, מה אני רואה פה!"
"אמרתי לך שאתה לא מבין שום דבר. כמה זמן אתה חושב העיר הזאת תעמוד פה ככה?"
"תעמוד, תעמוד, למה שלא תעמוד?"
"הערים שלכם ככה יעמדו. העיר הזאת לא תעמוד יומיים בלי הקיסרות. כל חצי שנה מדביקים את המגדלים לרצפה עם נזלת, שלא יפלו. הקיסרות לא תתן כסף, הכל יפול! ככה הדברים עובדים פה!"
"למה?" צורניק הרגיש שהוא ממש מתחיל להתרגז. חברו אמר דברים שאי אפשר להאמין בהם. ואם אפשר, אז להשתגע. הוא אומר דברים כאלה, ובשלווה טופח לעצמו על הכרס, בלי שום טיפת דאגה!
 "למה דברים לא משתנים פה? הקיסרות נותנת כסף, וכלום לא קורה!"
"תגיד לי חבר, אתה ילד קטן? אני חושב אתה יותר זקן ממני. הכסף של הקיסרות כל הזמן נעלם! זה מה שעקומי האף אומרים. הם אומרים, שהקיסרות עושה את הסורינים לצחוק, נותנת לנו מטבעות-חרגולים, מטבעות-דבורים, רוצים לשלם ופוף! הכסף בורח לו. ואיפה הוא מופיע, תשאל? במרתף שבעים ושתיים במבצר אַצ'רֵגֶר, ממש בלב היבשת הצפונית! ורק עקומי האף יודעים את מילות הקסם הפותחות את ארגז הזהב הקיסרי."
"כולכם חושבים ככה! ואף אחד לא עושה שום דבר!"
"מה נעשה?" תונמנו פרש את ידיו לצדדים, ארשת של שחוק על פניו. "ילכו עקומי האף, יבואו הרקדנים, ילכו הרקדנים, יבואו יותר גרועים! לעיק יש חסידים רבים, חבר, וכל אחד חכם מהשני. אם לא נעשה שום דבר, בטח יבואו בכל מקרה. לצעירים אין תעסוקה, הם פזיזים ומחפשים בעיות. אתכם, האשקדים, אף אחד לא אוהב, אבל לכם יש מזל. אצלנו, האגנמים, יש רק צרות. אם הייתי חושב שזה היה פותר את הצרות שלי, הייתי גם אני מקצץ את הזנב."
צורניק נותר עצבני. וכי איך אפשר לא לכעוס?
"איך אתם חיים ככה?"
 תונמנו חייך, תפס אחד מהירקות התלויים מתחת לבטנו של העכביש ונגס בו.
"אוכלים. וחיים." 

**פרק ב'**