משטרת שבתאי - פרק א'

 משטרת שבתאי

הקדמה 

פרק א'

במשרד מרווח בעל קירות לבנים, חלונות גדולים ותקרה גבוהה להפליא, ישב איש בעל שיער מאפיר בשנות הארבעים לחייו. הוא עבר ברפרוף על כותרות מספר עיתונים אשר הופיעו לנגד עיניו. לא יותר ממספר שניות הוא התעכב על כל כותרת, מפריד בזריזות בין הידיעות אשר העיתונים הציגו, לפרשנויות העיתונאים חסרות התועלת. העיתונים הצמידו גם קולות והקלטות, איפה שאלו היו דרושות, אך להן בחר שלא להתייחס.

מספר מצומצם מאוד של עיתונים זכו בתשומת לבו. צהובונים זולים זכו בהתעלמות מוחלטת, כתבים פופולריים אשר ריכזו בתוכם יותר פרסומות מתוכן. תרבות, בידור, ספורט; כל אלה היו מיותרים בדרך כלל. אך בכל הקשור לפוליטיקה וכלכלה - הוא ידע הכל. הוא חייב היה לדעת הכל, וההכרח היה מידע נקי ומדוייק.

העיתונים אשר סיפקו זאת היו מעטים, והוא ברר רק את הטובים ביותר.

הוא היה ידוע בכינויו רֶד. איש משפיע אשר התלבש בקפדנות יתרה. בארון הבגדים שלו לא היה דבר מלבד זוגות מדים וחליפות ששוויין לא נמוך מחמש מאות יחידות. מראהו החיצוני היה מרתיע; פציעה חמורה השאירה כויות עמוקות על פניו, ועל אף שעורו שוקם ברובו, נותרו בו שקעים בולטים. עיניו הבורקות היו מלאכותיות- עדשות אשר החזירו לו את ראייתו אחרי שאיבד אותה בגיל צעיר מדי. למרות זאת הוא היה חזק, בריא ככל שאפשר לו גילו, ועמד על רגליו; היה זה מעבר לכל ציפיותיו לפני עשרים וארבע שנים. ועם זאת הוא היה תשוש.

הוא מזמן התרגל כבר לחיות עם כאבים כרוניים ועייפות תמידית. על היעדר שינה הוא התגבר באמצעות סמים מעוררים. הוא ידע שזה לא יכול להמשך כך תמיד; מתישהו גופו יכנע תחת הלחץ... אך עד אז הוא מוכרח להמשיך לעבוד.

כי אין אף אחד זולתו שיכול היה לבצע את תפקידו כמו שצריך.

רד היה מפכ"ל הלבנה, היחידה ללוחמה בפשיעה מדינית, ארגון בטחוני מיוחד אשר הוקם במטרה להיאבק בארגוני טרור ופשע מאורגן. רד הייה בין מקימי היחידה, ושימש בתור המפקד הראשון והיחיד שלה, במשך עשרים ושלוש שנים. הוא היה הסמכות היחידה בה, האיש בעל המילה האחרונה, אשר ישב על כסאו תקופה בלתי-מוגבלת בזמן, בזכות חקיקה ייחודית אשר הפכה את הדחתו לכמעט בלתי-אפשרית. השם שלו גרם לרבים אי-נוחות; היו גם כאלה ששמו הטיל עליהם פחד. מעטים בשבתאי העריכו אותו על עבודתו, משום שמעטים מאוד ידעו עליה ולו משהו. רבים הרבה יותר מאסו בו, או תיעבו אותו.

בשבילו זו הייתה שגרה. הוא בחר בעבודה קשה ולא מתגמלת, השלים עם הסכנות והמוניטין המפוקפק שיצר לעצמו, והניח רק לדבר אחד להנחותו- למצפון שלו.

איחוד הרפובליקות של ניאו-סטורן (או שבתאי, כפי שנקרא בפשטות לימים) היה כוכב לכת מפותח ועשיר למדי, כשחלקו הגדול של כלכלתו התבסס על יצוא מחצבים, המצויים בו בשפע. הוא היווה איחוד של מספר מדינות מתועשות ביותר, בעל אוכלוסיה גדולה יחסית על אף תנאי האקלים הקודרים ששררו בו.  

פערי מעמדות ניכרים הפרידו בין שכבה עליונה של תעשיינים ואנשי-עסקים ומעמד פועלים אשר כלל את מרבית האזרחים. הבדלים בולטים ברמת החיים התקיימו במחוזות שונים של הכוכב, כשבערים הגדולות השתוללה פשיעה חמורה. 

פושעים קטנים לא הדאיגו את רד. הוא לא הקים את הלבנה בכדי לנקות את הרחובות; שהמשטרה תדאג לזה. תפקידו היה לדוג את הכרישים הגדולים. כרישים אשר גדלו למימדי לויתנים, וכעת איימו לטרוף את הכוכב.

רד כיבה את המסך ועצם את עיניו. הוא החל לנשום לאט, מנסה לנקות את ראשו ממחשבות. הוא ניסה במשך עשר דקות, בלי הצלחה. אז פקח את עיניו ולחץ על כפתור תקשורת הפנים.

"בורדר, תגיע למשרד שלי עם כל הדוחות שיש לך, בבקשה."

בתוככי המתחם אדיר המימדים, אשר שימש כמטה הלבנה ומרכז הפעילות הראשי שלה, בחדר שינה קטנטן שצמוד אליו חדר מקלחת ומטבחון, ישב איש צעיר, לבוש גופיה ומכנס קצר.

החדר היה זהה למאות חדרים אחרים במבנה, ששימשו למגורי סוכנים במשמרותיהם. בשבילו, המקום היה בית, ואף שמעטים היו מסוגלים להבין כיצד, הוא חש בו בנוח יותר מבכל מקום אחר. הוא הרגיש שייך לכאן.

שמו היה דן, סוכן שטח בלבנה וסטודנט באקדמיה. סידור כזה הייה נדיר ביותר, כמעט בלתי אפשרי בכל מקרה אחר; אנשי הלבנה לא הורשו להחזיק בעיסוק מקביל לתפקידם ביחידה. רק אישור מיוחד שדן קיבל מרד, המפכ"ל, איפשר זאת. אף על פי כן, דן למעשה הקדיש את רוב זמנו לעבודתו והזניח את לימודיו, עובדה אשר מנעה נחת מאביו. הוא היה גבוה מהממוצע, בעל שיער שחור קצוץ ופנים נאות. הוא היה חזק וזריז, נעים הליכות ובעל חוש הומור חד ועוקצני. כל-כולו היה מכלול של פוטנציאל, כשרון ותפיסה מהירה של כל אשר למד. הוא התקדם בסולם הדרגות בלבנה בזריזות אשר לא תאמה את גילו וגרמה לסוכנים אחרים לכווץ גבה, בפקפוק מסויים ביושר הקידום. לשווא, כי אלו אשר הכירו את דן לעומק ידעו שכשרונו ורצינותו בביצוע תפקידו בלבד הביאו לקידומו; ואלו אשר הכירו את רד לעומק ידעו שהמפקד הקשוח לא יקדם אפילו את בנו אילולא הרוויח זאת ביושר. 

מבטו של דן היה נתון למסך מוצף מידע טכני, טקסט צפוף שהכיל גם קישורים לתרשימים וסרטונים, והסברים מפורטים על כל ערך הנזכר בו. בקצה המסך התנוסס סמל צבעוני של האקדמיה הטכנולוגית וַיילֵטפוֹרת, מקום אשר דן טרח להופיע בו לא יותר ממספר פעמים בחודש. שיעורים וירטואליים היו פתרון יעיל בשביל מי שנסיבות כאלה או אחרות מנעו ממנו להגיע לשיעור רגיל, אך כאשר סטודנט לא הגיע לשיעורים כלל, המרצים השמרנים ראו זאת כחוסר-רצינות; לפעמים אפילו כעלבון אישי.

דן לא ראה זאת כך. הוא התברך בשכל חד וחריצות רבה, אבל הלימודים היוו עבורו לא יותר ממסגרת מיותרת. הוא לא הצליח להתרכז בשיעור שעסק בהשוואת מקורות אנרגיה, משום שכל דעתו הייתה נתונה למאבק, חסר התקווה כמעט, שמנהל רד נגד הגורמים הזורעים אנדרלמוסיה בכוכב. מספר העצורים שהובאו למפקדה הראשית הלך וגדל, אבל זה לא הפריע לפשיעה החמורה להמשיך ולהתחזק.

ההחלטה ההגיונית ביותר שהיה עליו לקבל ברגע הנתון הייתה לשכב לישון ולפצות על שעות שינה אשר איבד בשלוש יממות של פעילות אינטנסיבית בשטח. אולם מועד המבחן התקרב, ודן לא הרשה לעצמו להיכשל.

בחוסר-רצון הוא שלף מהמגירה קופסה ובה לוחות דקים, על כל לוח תשעה שבבים זעירים. הוא הפריד אחד, הניח אותו על לשונו. נזהר שלא לבלוע את השבב, הוא נגס בו בעדינות בשיניו, הרגיש עקצוץ קל, וירק אותו לתוך פח האשפה, בו הוא התפרק בלי להשאיר זכר. 

הוא שנא להשתמש באלה, אך היה זה עניין של הכרח; הוא ידע שבלי עזרים לא יצליח להתרכז. רד לא ידע שזה מצוי ברשותו, ועדיף שגם לא ידע. הוא יכעס, למרות שצבוע יהיה מצדו לכעוס עליו, כשהוא עצמו משתמש בעזרים חזקים משלו, בקביעות מטרידה.

בתוך מספר דקות דן חש רגוע יותר. העצבנות נעלמה וחומר הלימוד הסתדר מחדש בראשו, המילים על המסך קיבלו שוב משמעות, והוא נאנח; ספק בהקלה, ספק בדאגה. מספר שעות אל תוך הלילה, עיניו הכחולות התרוצצו והמידע זרם, נקי מדאגות וחששות. 

המקום בו גֵ'סִי סֵטוֹר הרהר על גורלו המשונה היה ספסל בתוך חצר פנימית, מרחב פתוח בעל עצים מטופחים, פרחים ומזרקה. רבים מהאנשים שהועסקו בלבנה הופתעו לגלות אי של שלווה שכזה בלב המבצר העצום שנקרא מפקדה ראשית. ג'סי היה ממורמר. הוא אמנם שוב חופשי; אבל רק טכנית. הוא רשאי להינות ממידה מוגבלת של חופש כל עוד הוא מבצע את תפקידו כהלכה. ההרגשה הייתה כאילו שרשרת בלתי-נראית קשורה לרגלו.

            אבל הייתה כאן גם הזדמנות. בפעם הראשונה, הוא קיבל על עצמו עבודה שהייתה בה אחריות אמיתית, אתגר כלשהו, מהות. לא היה לו מקום בכוכב הזה; בכל מקום אחר חיכתה לו שגרה יומיומית של ויכוחים בלי תכלית, איומים שאף פעם לא התממשו ומציאות שהפכה לדרמה מבית היוצר של במאי כושל. הכוכב רקוב מהיסוד, הוא חשב. אילו רק היה נולד בכוכב ארץ. שם הכל מתנהל אחרת; אדם הנולד לאתגרים כמוהו לא היה נאלץ לבזבז את חייו בדילוגים בין הסורגים לחיי הרחוב המרים.

            הוא העביר יד על שיערו; מה שנשאר ממנו. הוא התגעגע לשיער הארוך והאדמוני שלו. כנראה שהשיער שייך לעבר עכשיו.  

            "גִ'יוֹסֵרַן?"

הוא הסתובב. מאחוריו עמד סוכן בגילו, על פניו חיוך מנומס. הוא קם מהספסל ולחץ את ידו.

            "זה השם שלי. אבל רק במסמכים הרשמיים. שַבְּתָאִי מדי. כולם קוראים לי ג'סי."

            "אני דן. רד אמר שאתה מצוות אלי ושאני צריך להכניס אותך לעניינים."

            "בסדר." ג'סי הנהן. הוא בחן את הבחור העומד מולו. "האמת היא שציפיתי למישהו.... המממ, לא חשוב."

            "מבוגר יותר." דן חייך. "אני בטוח שתגלה שאני מדריך לא פחות מקצועי מאחרים."

            "אל תיעלב. להיפך. פשוט לא ציפיתי לזה. מרֵד, אתה מבין..." הוא גיחך.

            "הוא אמר שאתה נמצא כאן על תנאי."

            "כן. אם אני עושה בעיות, בועטים אותי חזרה לכלא."

            "איך הגעת לשם מלכתחילה?"

            ג'סי הרים גבה. למה הוא שואל? רד ודאי סיפר לו. נימוס מוגזם? יכול להיות שהוא רוצה לשמוע את הגרסה שלו למה שהתרחש?

            "עזרתי לחברים שלי לשדוד בנק."

            כעת הייה תורו של דן לגחך. "וכמה שנים קיבלת?"

            "שתיים עשרה."

            "אז איך מצאת את עצמך פה?"

            "נקלעתי לקטטה בכלא."

            "ואז הם החליטו שאתה מהווה סכנה לציבור האסירים ושרק בלבנה ידעו לרסן אותך."

            "בערך."

            "טוב, יכול היה להיות יותר גרוע." דן נשען על הספסל ופיהק.

            "זו לא הייתה אשמתי. הם תקפו אותי. אני הגנתי על עצמי."

            "ויצאת מזה בלי פגע?"

            "כמה פציעות וחבורות. המטומטמים גמרו עם עצמות שבורות."

            "אני מבין שגם השוד לא הייה אשמתך."

            "זה לא הייה רעיון שלי. דחפו אותי לעשות את זה. הייתי טיפש ואני מתחרט על זה. בגלל זה שחררו אותי על תנאי."

            "שיתפת פעולה עם החוקרים. בגלל זה האסירים האחרים רצו לשבור לך את השיניים."

            "למה אתה שואל אם רד כבר סיפר לך הכל?"

            "רד לא סיפר לי כלום. הוא לא האריך בהסברים, רק אמר לי להחזיק אותך בחבל קצר. אני פשוט טוב בניחושים."

            ג'סי הביט בו בזלזול גלוי. הוא שתק. דן נראה רגוע; כמעט אדיש. המבט שלו נדד בינו לבין העצים שסביבו בחוסר עניין.

            "אני לא חייב לך שוב דבר." - ג'סי מלמל. "אני עושה דברים בדרך שלי. אני פה מרצוני החופשי."

            "נהדר. כל עוד אתה מוודא שזה אכן כך ואתה משכנע לא רק את עצמך."

            "יש לי דרכים שונות לשכנע אנשים ברצינות שלי."

            "אני לרשותך. אתה יכול לנסות לשכנע אותי במפלס 3, ברחבת קרב המגע."

דן נראה רציני הפעם. הוא התיישר חזרה וחיכה לתשובה.  ג'סי הייה מופתע אבל החליט לעמוד על שלו. אם זה הולך להיות הבית שלו בחמש השנים הקרובות, עדיף שיתחיל לבסס את מעמדו כאן מהר ככל האפשר.

"בסדר. תן לי חצי שעה ואני מוכן."

אימוני קרב מגע בלבנה התבצעו בחליפות קרב, אשר שימשו את הסוכנים בפעילות שטח. החליפות שילבו פונקציות התקפיות והגנתיות. הן הוסיפו עוצמה לתנועות הגוף וגם בלמו זעזועים ממהלומות היריב. החליפות השחורות התבססו על הפיתוחים החדשניים ביותר שרד הקפיד לרכוש מהצבא, כשהסימנים המזהים היחידים עליהן היו סמלי הפדרציה על השרוולים בגובה הכתפיים, בצבע כסוף – סְפֶרָה המוקפת בשלוש טבעות.    

            ג'סי חש תחושה משונה בפעם הראשונה כשלבש את החליפה. הוא מעולם לא לבש מדים לפני-כן, אם לא להביא בחשבון את מדי האסירים. הוא חש שונה... בן אדם אחר. בפעם הראשונה הוא הרגיש שייך למשהו גדול ממנו, חשוב ממנו. וזה הרגיש נכון איכשהו.

            "אתה רוצה להפעיל ניקוד?" דן הצביע על מערכת הבקרה של זירת הקרב בתוך אולם האימונים הרחב שהיו בו.

            "בקרב אמיתי אין ניקוד. נלחמים עד שאחד נופל."

            "יש לך את הגישה הנכונה."

ג'סי תקף ראשון. הוא הנחית רצף של אגרופים מהירים. דן חמק בקלות, הודף את המהלומות בלי להחמיץ אף אחת. הוא פסע בתנועות מחושבות בזירה, מחכה לתנועה שגויה של יריבו. זו לא איחרה לבוא; בשניה שבה סטה מהקצב וחשף מרווח לפגיעה, דן היכה. ההלם מהפגיעה בבטן דחף את ג'סי אחורה. אחרי המכה הראשונה דן הנחית מכות נוספות, וג'סי ספג מספר לפני שהצליח לתפוס מרחק ולהתאושש.

            כשתקף שוב היה זהיר יותר. הוא ניסה לזהות פערים בהגנה של דן. הוא לא הצליח, וספג יותר מכות כשלא התרכז מספיק בהגנה שלו. ג'סי חש שהוא מבזבז אנרגיה וניסה מספר בעיטות אל רגלי יריבו. אלו נבלמו, והוא הבחין בחיוך דק על פניו. רגע קצר אחר-כך בעיטה אימתנית הפילה את ג'סי מרגליו.

            דן הושיט לו יד ועזר לו להתרומם.

בסיבוב השני דן התרכז במתקפה. למרות שג'סי הצליח להנחית כמה פגיעות, הוא נפגע יותר. בשלב הזה הוא הבין שדן מתאים את עצמו אליו; הוא אפילו לא מתאמץ. זה הרגיז אותו. כשהוא מרכז את האנרגיה שנותרה בו, הוא הסתער עליו באיגרוף חסר מעצורים. בעוד דן מתגונן, ג'סי זינק ואחז בו בנסיון להפילו.

            לתדהמתו, הזינוק והעדיפות שלו במשקל לא הספיקו; דן חמק מהאחיזה בקלות, ושנייה לאחר-מכן ריתק אותו לקרקע, כשהוא שוכב על בטנו וידיו לכודות מאחורי גבו. אל הכאב שחש התלוותה תחושת השפלה. מששחרר אותו דן, הוא קם לבדו, מתנשם בכבדות.

            בפעם השלישית ג'סי עמד וחיכה. גם הוא יכל לשחק את המשחק הזה, לתת ליריבו לקחת את היוזמה. דן לא היסס וצמצם את המרחק ביניהם בצעדים פזיזים. במרחק פסיעה אחת, הוא זינק לאוויר במיומנות אקרובטית ורגלו פיספסה את ראשו של ג'סי אך במעט; הלה חמק והספיק להשיב בעיטה ביריבו, אשר העיפה אותו למרחק מספר מטרים. דן התאושש מהר אבל לא מהר מספיק. הוא ספג מכה אחר מכה מג'סי אבל נשאר על רגליו. לבסוף הרצף נבלם, ודן החל להשיב מנה אחת אפיים.

            הקרב נמשך עוד מספר דקות. הגנותיו של ג'סי נחלשו, בזמן שהמכות של דן רק הלכו והתחזקו. ג'סי השתנק. המכה הבאה בחזהו גרמה לו להתרסק על הרצפה, כשהוא מתנשף בכבדות. לרגע ראייתו התערפלה.

            "הספיק לך כבר?"

            "בסדר, ניצחת." הוא השתעל.

דן עזר לו לקום פעם נוספת. נדרשה לג'סי דקה לחזור לעצמו.

            "יקח אותך השד. איפה למדת להילחם ככה?"

            "התאמנתי הרבה."

ג'סי התקשה להאמין במה שקרה. הוא בקושי התאמץ! כשהוא עצמו הייה אחד הלוחמים הטובים במחזור שלו... וברובע אַרְצֶ'ס אף אחד לא העז להתחיל קטטה נגדו.

            "עכשיו אני מתחיל להבין למה רד ציוות אותי אליך."

            "אל תופתע. אתה בלבנה עכשיו. הסטנדרטים כאן גבוהים יותר מאלו שהתרגלת אליהם."
            "אני לא בטוח למה, אבל איכשהו... זה גורם לי נחת-רוח."

דן שילב את ידיו על חזהו. "אם ככה, הגעת למקום הנכון."

            "קרב לא רע, דן! השותף החדש שלך יודע להילחם." נשמע קול נשי מחוספס. אשה גבוהה ושרירית במדי אימונים קצרים ותספורת קצרה עברה על פניהם בדרך החוצה מבלי לחכות לתגובה, תוך כדי קריצה לדן.

ג'סי עקב אחרי הדמות הזקופה שלה בהליכתה המהירה עד שהתרחקה מספיק.

            "מי זו?"

            "קְלֵייר. אחת הסוכנות הבכירות כאן. כשרון יוצא מן-הכלל; שלוש פעמים נלחמתי נגדה, בשלושתן הפסדתי מהר מאוד. אני ממליץ לך לשמור מרחק."

ג'סי התכופף, בודק שלא כואב לו יותר מדי. יצא לו כבר לחטוף פציעות חמורות יותר.

"תגיד לי דן... מה אתה אומר אם נשב לשוחח על השותפות החדשה שלנו במסגרת קצת פחות... פורמלית מזו?"

"אני חושב שזה רעיון מעולה."

מרכז המחקר שהוקצה לפרופסור גְלוֹבּ על ידי רד היה באגף נסתר של המפקדה הראשית שהגישה אליו הוגבלה למורשים בלבד; רובו של צוות העובדים והסוכנים לא ידעו כלל על קיומו.   

מֵרְקוּרִי גְלוֹבּ התרוצץ במשך שנתיים בחיפוש אחר מימון למחקר שלו באינטיליגנציה מלאכותית. באוניברסיטאות התחום זכה לעניין רב, אך חמש שנים בלבד עברו מאז ביטול חוק דַאנְקָן-ווֵנְגֵר שאסר עיסוק כלשהו בו, והמשקיעים סרבו להגיע. תפיסת הכל הייתה שהחוק יוחזר בלי כל ספק כאשר תאונות הרובוטים הקטלניות יחזרו. אחרי שנתיים של סירובים ממשקיעים פרטיים, כמו גם מארגונים ממשלתיים, גלוב, מומחה בכיר ברובוטיקה, מצא עצמו חסר-פרוטה וכמעט והגיע למסקנה שהמוח שלו יהיה שימושי לא פחות אם יהיה מרוח על מרצפות המחלקה שלו באוניברסיטת סֵקְטוֹסֵק.

הגאולה הגיעה מכיוון בלתי צפוי. הוא ישב בדירתו הקטנה והתלבט לאן לפנות כאשר צלצול בהול הפסיק את הרהוריו. מצדו השני של הקו דיבר קול סמכותי תחת מספר חסוי. נאמר לו שהלבנה הביעה עניין במחקר שלו, והוא התבקש להתייצב במפקדה הראשית. שם חיכה לו לא אחר מאשר רד, המפכ"ל האניגמתי, אשר העדיף לא להאריך בדברים. הוא הבטיח לו שכר בגובה שרק מוסד ממשלתי שתקציבו סודי יכול להבטיח, אולם החתים אותו על חשאיות ונאמנות מוחלטת לדרישותיו. התנאים שהציב לו גרמו לו לחרוק שיניים; אולם כאשר החלופה היא פשיטת רגל, הוא נאלץ לחתום ביד רועדת. 

כעת הוא ישב במעבדה אשר הוקמה עבורו ועמל בתכנות הרובוט הרב-פונקציונלי, אשר היה הפרוייקט הגדול והמורכב ביותר שלו עד כה. הוא העסיק חמישה מומחים בלבד אשר שימשו לו כצוות. אילו יכל, היה עובד לבד, אולם היעדר ידע בתחומים מסויימים חייב אותו להפנות נוספים אל רד, ולשתפם בפרוייקט. רד היה מעסיק קשוח, אך הוגן. הוא לא חסך בנזיפות כאשר גלוב לא הראה תוצאות ברורות; ועם זאת שילם בזמן. שילם היטב, והשתדל שלא להתערב בעבודתו.

הפרוייקט, אשר דרש שנתיים של עבודה רציפה, קרב לסיומו. דִי.אַר.בִּי. פרוטוטיפ 1, כפי שקרא לו, היה רובוט רב-פונקציונלי ראשון מסוגו, פריצת דרך בתחום הבינה המלאכותית. חמוש במערכות נשק מהמתקדמות ביותר, הוא נועד לנתח נתונים ולקבל החלטות במהירות של בן-אדם, על בסיס מאגר מידע בלתי-נדלה המצוי ברשותו.

אם הפרוייקט יצליח ויתקבל בחברה השמרנית של שבתאי, הוא יהפוך למליונר. אם לא... ובכן, הוא העדיף שלא לחשוב על מה שיקרה אז.

            רד נהג להגיע בעצמו למעבדה לפקח על התקדמות הפרוייקט שלו; הוא הקפיד להדגיש בפני גלוב שהפרוייקט היה שלו, מה שגרם למדען לאי-נוחות אבל הזכיר לו את סדרי העדיפויות של רד.

            "פרופסור! אתה נראה נורא. תסתכל על עצמך! מתי בפעם האחרונה ישנת? אתה חושב שאני אתן לך בונוסים בגלל זה? לך לישון עכשיו!"

גלוב חייך. הוא באמת היה עייף מאוד, אבל המפכ"ל אהב להתגרות בו.

            "אני חושב שאיבדתי את תחושת הזמן, מר גַ'סְטִיס. קשה לדעת אם זה יום או לילה במקום הזה."

            "ישנה המצאה שיכולה לפתור את הבעיה שלך, היא נקראת שעון, שמעת עליה פעם? זה מאוד שימושי. עדכונים על הפרוייקט, קדימה."

"הפרייקט נמצא בשלבי סיום. מערכות הנשק תקינות. המעבד הותקן ופועל כראוי. מיגון עדיין לא הושלם. אנחנו מחכים למשלוח הצִינְמַריוּם מאַיירוֺנְהִיל."

רד הזדעף. האמנם הוא מצפה ממנו להישאר אדיש כשסחר עם איירונהיל בכספי הלבנה מתבצע ממש מתחת לאפו?

"אתה מכיר את הדעה שלי לגבי סחר עם הכוכב."

"אכן. אבל מדובר בהליך שקוף וחוקי, החברות זכו בחותמת ההגינות הפדרלית. אתה יודע גם על המונופול שיש לכוכב בהפקת צינמריום איכותי."

"אין חלופה מקומית לשימוש בצינמריום איירונהילי?"

"אני חושש שלא. הטכנולוגיה לא תפעל בצורה משביעת רצון אם המיגון לא ישלב צינמריום."

רד הנהן. הוא לא היה מרוצה, אבל לא יכל לנזוף בפרופסור רק משום שלא פעל בהתאם לדעה הפוליטית שלו. "אני רוצה שתתייעץ איתי להבא בעניינים שכאלה. תעדכן אותי על ההתקדמות. יום טוב, פרופסור."

"יום טוב, מר ג'סטיס."

הפרופסור הביט בגבו של רד כשהוא התרחק ממשרדו. מלבד ראשו המקריח וגובהו הצנוע, הוא הסתיר כל סימן לגילו. הוא צעד בזריזות, גבו זקוף, ידיו משולבות מאחוריו. גלוב ידע על חלק מהבעיות הבריאותיות מהן סבל; כאבי גב היו אחת מני רבות.

הוא התעלם מהטיפולים שנזקק להם, והעדיף ליטול משככי כאבים, פתרון זמני אשר הפך לשגרה. כזה היה אופיו; מסתיר את בעיותיו, לעולם לא מניח להן להסיח את דעתו מהעבודה שלו.

ג'סי פילס את דרכו לעבר הבר בתוך ההמון שמילא את מועדון הריקודים. דן הלך בעקבותיו כשהוא שומר על מרחק מסויים ביניהם. שותפו הצביע על שני מושבים לצד הבר.

            "ג'סי!" בחורה בעלת שער בהיר קידמה אותו בפה פעור מתדהמה.

            "שלום לך!" הם התחבקו וג'סי תפס מקום לצידה.

            "מאיפה הופעת פתאום? חשבתי שאתה בכלא."

            "כבר לא, כמו שאת רואה."

            "ממזר! הייתי צריכה לנחש שלא תישאר שם זמן רב."

            "לורי, זה חבר שלי, דן." הוא סובב חוגה על הבר שהנמיכה את עוצמת המוזיקה סביבם.

            "נעים מאוד דן, אני לורי."  היא חייכה.

            "נעים מאוד." הוא חייך חזרה.

            "דן הוא איש כוחות הביטחון, סוכן של הלבנה."

לורי עשתה את עצמה מתרשמת, אבל דן מיהר להכחיש.

            "לא, לא, הוא מתבדח. אני בסך הכל סטודנט בויילטפורת."

            "אין לך סיבה להצטנע, דן. ללורי יש הרבה הערכה לאנשים ששומרים עלינו, נכון, לורי?"

לורי הנהנה. המבט שלה בחן את דן מכף רגל ועד ראש.

            "מספיק, ג'סי. זה מיותר. אני סטודנט, אני לומד אנרגיה."

            "טוב, אם אתה אומר, מי אני שיגיד אחרת?" ג'סי צחק ומיהר להזמין לשלושתם משקאות.

דן גמא את המשקה שלו בלגימה וסקר את המועדון. בעוד ג'סי משוחח עם לורי, מעבר להמון הרוקד בהתלהבות מתחת לאורות מהבהבים, הוא הבחין באדם שעומד בפינה. מדי פעם היו ניגשים אליו מהקהל, ונראה היה שהוא מחלק להם דבר-מה. היה משהו מהפנט בתנועה הקצבית של הקהל למוזיקה הרועשת, באורות המהבהבים, בצורות ובדמויות ההולוגרפיות מעל ראשם של הרקדנים. הם חיים את הרגע. מה שבחוץ לא הייה קיים מבחינתם. המדינה, הרפובליקות, הפוליטיקה. המוזיקה הייתה המציאות, ובתודעה מעורפלת על ידי האלכימיה המודרנית לא נותר בהם כל ספק בכך שמה שהם חשים כאן היא האמת.  

            "...נכון, דן?" ג'סי הפנה אליו את מבטו.

            "אה? הממ, אני לא הקשבתי. תסלחו לי בבקשה, יש משהו שאני צריך לעשות."

הוא חצה את רחבת הריקודים לעבר הטיפוס בפינה. בגדיו הצבעוניים וזקנו הבליטו אותו; הוא אפילו לא מנסה להסוות את עצמו, חשב דן, כאילו אין לו ממה לחשוש.

            "מה יש לך להציע לי?"

            "זה תלוי. מה בדיוק אתה רוצה?"

            "משהו חזק. כמה שיותר חזק."

            "יש לי גְרוּמוֹ. כדור אחד, התנתקות לשלוש שעות. יחזיק אותך טוב, כל עוד אתה לא פרנואיד."

            "אני דווקא חשבתי על משהו מיוחד יותר."

            "כמו מה?"

דן הסתכל סביבו, מוודה שאף אחד לא צותת לשיחה.

            "חומץ רימונים."

            "זה יקר. בשביל מה אתה צריך את זה? תיקח גרומו, יסדר אותך מספיק."

            "גרומו לא מעניין אותי. אני משלם. יש לך חומץ או שאתה מבלבל ת'מוח?"

            "שלוש מאות יחידות לשבעים מיליליטר. אני רוצה לראות את הכסף."

            "איך אני יכול לדעת שאתה לא מרמה אותי? תראה לי את זה קודם."

המזוקן שלף בקבוקון מלא בנוזל אדום מאחד הכיסים בתלבושתו הצבעונית. הוא פתח את הפקק וקירב אותו לאפו של דן. ריח מר וחריף עלה ממנו.

            "זה מריח מדולל. אתה בטח חושב שאני מטומטם."

            "אֵרדוּסִין טהור. אני נותן את המילה שלי. לא רוצה, אל תקנה." הוא עמד להחזיר את הבקבוקון לכיסו כשדן חטף אותו מידו.

רגלו של דן נשלחה קדימה, ועוד לפני שהמזוקן הספיק להשמיע קול מחאה הוא מצא את עצמו במצב אופקי, כשדן אוזק את ידיו באזיקון שהופיע כאילו משום מקום בידיים שלו. 

"מתוקף סמכותי כשוטר בלבנה אני עוצר אותך באשמת מכירה של סמים מסוכנים. כל נסיון להתנגד למעצר... ובכן, אל תנסה אפילו."

הריקודים במועדון נפסקו, ובתוך דקה עיני כולם התרכזו בדן והעציר שלו שהובל לעבר היציאה. ג'סי נטש את ידידתו ומיהר אליהם מייד כשהבחין במתרחש.

            "דן! מה לכל הרוחות? מה אתה עושה? אתה אפילו לא בתפקיד!"

            "איש לבנה תמיד נמצא בתפקיד. אני לא מתכוון לאפשר לחבר שלנו פה להמשיך ולמכור רעל דרקירי לטובי בניו ובנותיו של שבתאי."

            "לא עושים דברים כאלה! הם לא יכניסו אותנו לפה שוב!"

            "לא אובדן גדול כל כך אם תשאל אותי."

דן לחץ על כפתור בצמיד שעל ידו השמאלית, והולוגרמה שהציגה את תעודת סוכן הלבנ"ה שלו הופיעה מעליה. הוא הראה אותה למאבטח שחסם את דרכו החוצה. על אף מחאותיו של העציר, למראה התעודה  המאבטח החליט לזוז ולהניח להם לעבור.

            "זה ממש לא האופן שחשבתי שהערב הזה יסתיים." נאנח ג'סי, "בטח שלא מהר כל כך."

            "מצטער. הייתי צריך להגיד לך מראש שזה לא בדיוק סוג הבילוי המועדף עלי."

דן דחף את העציר, שסירב ללכת מהר מספיק ולא הפסיק לקלל.

"אל תדאג, יקירי, אתה לא תתעכב אצלנו הרבה זמן. אנחנו רק צריכים שתספר ממי קנית את הארדוסין. אחרי זה המשטרה כבר תחליט מה לעשות איתך."

פרק ב' ==> 

משטרת שבתאי - הקדמה

משטרת שבתאי

הקדמה

"המציאות תמיד מורכבת יותר מכפי שמציגים אותה. הגעתם עם מטען של ידע מאוניברסיטאות, מהרחובות, מהצבא. כל זה לא רלוונטי. במקום הזה, דברים מתנהלים אחרת. הכללים כאן לא יכולים להיות פשוטים יותר: אני מקבל החלטות, אתם מבצעים. אי עמידה בתנאי זה משמעותה הדחה ללא שכר. מי מכם שמתלבט מתבקש כעת לקום ולעזוב. ברגע זה."

האיש לבוש המדים השחורים בעל השיער המאפיר בחן את הקהל לפניו, מחפש על פניהם סימנים של תדהמה, חוסר בטחון או כעס. המחזור השנה מצטיין בקור הרוח שלו. הוא לא נתן לתחושה הכללית להטעות אותו. הם ממושמעים כלפי חוץ, אבל רק למעטים משמעת פנימית מספיקה. כמחצית מהם ינשרו מהיחידה במהלך השנה הראשונה.

"היחידה ללוחמה בפשיעה מדינית קיימת כדי להתמודד עם איומים יוצאי-דופן על אזרחי חמש עשרה הרפובליקות. כרגע לאיום הגדול ביותר למדינה, לפדרציה, יש שם וגם סמל."  

סמל הופיע מאחורי גבו של הדובר, ובו שתי ידיים משולבות בלחיצה, מוקפות במעגל משונן.

            "פַר"הָד, פריצת הדרך, הוא השם שמוזכר בכל מקום וכל הזמן. אבל מי הם בדיוק? מה הם עושים? זה כבר תלוי את מי שואלים."

            אשה רזה וגבוהה, בעלת שיער שחור שהגיע לכתפיה וארשת פנים קפואה, לבושת שמלה ירוקה הופיעה על המסך מאחוריו. האיפור שלה השווה לה מראה מושך וצעיר, עיניה הביטו ישירות קדימה.

"פְריסִילָה אַגָ'ה, העומדת בראש המפלגה האופוזיציונית תטען שלארגון יש מטרות פוליטיות מסודרות וידועות, הכוללות הסרת הסנקציות המוטלות על דְרַקָרִינוֹ, קידום שיתוף פעולה עם שאר המדינות העצמאיות ופתיחת שעריהן להגירה. מהות קיומה של פריצת הדרך, לדבריה, הוא קידום זכויות ושוויון בינלאומי. לי אין יכולת רטורית או קסם אישי כשל גברת אג'ה, ואני מחזיק בדעה אחרת משלה בכל הקשור למדיניות החוץ של הפדרציה. אבל לא זו הסיבה שהארגון זוכה בחלק כה מרכזי מתשומת הלב של היחידה."

התמונה הבאה על המסך הייתה קריקטורה של אג'ה בדמות מדוזה. בתוך שערה מלבד נחשים הסתתרו חרבות, בקבוקוני רעל ואף טילים. מפיה יצאו המילים "שלום וקדמה". כמה מהמגוייסים גיחכו.

"אני מבקש לא לצחוק! זכרו את דברי. פרה"ד הייתה לא יותר מתנועה אופוזיציונית בלעדי הזרועות המחתרתיות שלה. הפעילות החוקית של התנועה משמשת כפלטפורמה למימון, ארגון ותמיכה משפטית בהברחות, הגירה בלתי חוקית, הלבנת הון, סחיטה, חטיפות, טרור; הרשימה מתארכת וכוללת כל עבירה המוזכרת בספר החוקים וגם כאלה שלא הוכנסו אליו עדיין. הקשרים שלה עם ארגוני הפשיעה הם מערכת מסובכת של יחסי גומלין שמחלקת המודיעין שלי חוקרת ומתעדת."

מפות של הרפובליקות הופיעו, ועל גבן, כמו קורי עכביש צבעוניים, נמתחו הקשרים הסודיים בין הארגונים. התרשים האינטראקטיבי הציג שכבות רבות של נתונים. כשהדובר הצביע על אזור מסויים בתרשים, חלק גדול מהקורים נעלם, והרשת שנותרה היתה סגולה.

"כמו שאתם רואים, הרשת מציגה את מוקדי הפעילות המרכזיים של הזרועות המחתרתיות של פרה"ד. המפה הזאת מדוייקת ומבוססת על עדויות שאספנו בשנים האחרונות. יחד עם זאת, על אף המשאבים שאני משקיע, הנצחונות שלנו בשטח, לצערי, לא משתקפים בהישגים משפטיים. בצורה יוצאת מן הכלל, הארגון מצליח, פעם אחר פעם, לנער את חוצנו מהפעילות הבלתי חוקית ברפובליקות ולא להשאיר עדויות. רמת מקצועיות שמתאפשרת רק לארגון בעל פטרון חזק ומעורב כמו דרקרינו."

המפות התחלפו בתמונה של גבר בעל פנים חסרות הבעה. הפנים הלבנות נראו לא אנושיות, סימטריות מדי וכאילו עשוייות שעווה. הדובר החל לצעוד הלוך ושוב לפני הקהל.

"אג'ה היא בובת ראווה. במציאות היא לא אחראית על שום דבר מלבד יחסי ציבור. האיש הדומיננטי בארגון הוא האדם הזה. סוֹלַר לִיתִ'ין. אל תתרגשו אם אינכם מזהים את הפנים; הוא משתדל להתרחק מהמצלמות. אישיות צללים אמיתית, אדם שאין לו עבר. בכל זאת מספר דברים חשפנו ברמת וודאות גבוהה: הוא נולד בדרקרינו במשפחה חזקה ומשפיעה; במילים אחרות, הוא נולד אל תוך שחיתות ואלימות. כמו כל אחד במעמדו, הוא הצליח לשרוד מספר נסיונות התנקשות ושפך הרבה דם לפני שהגיע לתפקידו הנוכחי. הגיל שלו לא ברור; איפשהו בין 32 ל-37. העדויות מתארות אישיות סוציופטית בעלת נטיות סדיסטיות. הוא אדם מסוכן, ודוגמא נפלאה לסוג האנשים שהסדר החברתי-פוליטי בדרקרינו נהנה לטפח.

"אג'ה מכחישה את קשריה לדרקרינו אבל זה די ברור לכל מי שבוחן את היקף הפעילות, כמו גם את מספר הפעילים של פרה"ד, שהתקציבים של הארגון עולים לאין שיעור מכל ארגון ללא כוונת רווח בכוכב הזה. הבעיה – הייתה ונותרה להוכיח את זה. המאמצים שלנו לייבש את הארגון תקציבית עלו על שרטון. כמובן שהמאבק המשפטי נמשך, אבל זה מוכיח דבר אחד - היחידה חייבת לחזק את אחיזתה בשטח. בשביל זה אתם כאן.

"מר סֵטוֹר! משהו מצחיק אותך במה שאמרתי?"

המבט הקר של הדובר נעצר על אחד החניכים, בחור צעיר עם הבעת פנים משועשעת, שלחש משהו לחברו שישב לצדו. ההבעה על פניו העגולות, המגולחות בחיפזון, התחלפה בבהלה קלה.

"לא, המפקד."
"הסתכל סביבך ותבין איפה אתה נמצא. המגפה הקשה ביותר היא משמעת לקויה והיא לא תחדור למבצר הזה."

"כן, המפקד. אני מבין."

אחרי רגע של שתיקה הוא חזר לנאומו.

"בבית הספר למדתם על המלחמה לעומק, אני בטוח, לכן אין צורך שאאריך בדברים. למרות זאת, אני לא יכול לדבר על הסדר הבינלאומי המתקיים היום מבלי להתייחס להתפתחות הנסיבות בעידן שלנו. לא עבר זמן רב מאז האנושות התפזרה מעבר לכוכב אַרֵץ. זמן הגילויים והגבורה נגמר מהר מאוד, בערך מרגע שהתנאים בכוכבים הראשונים איפשרו הגירה משמעותית, מדינות רבות בכוכב המקורי החלו להראות לאזרחיהן את הדלת. חלקן הציעו לעוזבים תגמולים נדיבים, אחרות העדיפו לאמץ גישה קשוחה יותר ולהגלות למושבות החדשות את כל מי שהן רק חיכו להזדמנות להיפטר ממנו.

"כמובן שלא כל המושבות היו מוכנות לפתוח את דלתותיהן. הארץ הזו הקרויה נֵיאוֹ-סַטוּרן, שַבְּתַאי החדש, הסכימה לקלוט חלק ניכר. אחרים הגיעו לגְרִימְיוּאַן, או לאֵדְוֹקְס קְוַודְרוֹ. אלה שאף מקום אחר לא הסכים לקבל אותם הגיעו לדרקרינו. המתיישבים בכוכב בעל התנאים האטמוספריים הקשים ביותר שבכל זאת איכשהו איפשר חיים היו מוכנים לקבל כל אחד. סיכויי ההישרדות היו נמוכים והחומר האנושי... ובכן, המנגנון המדיני שהתפתח היה לא יותר מפלטפורמה למאבקי כוחות, בהם רק האלים והמושחט ביותר זכה לקבוע מדיניות.

"על אף הקשיים, דרקרינו לא זכה לסיוע רב ממדינות חדשות במערכת. התפיסה הייתה כי כל אחד אחראי לגורלו. בתגובה, האומה שחשה מנושלת ונטושה החלה להשקיע איפה שאף אחת אחרת לא העזה; במוצרים אסורים. בהתחלה מוצרים אסורים במדינות בודדות, לאחר מכן גם כאלה שנאסרו באמנות בינלאומיות. הם התחילו להשקיע בנשק חדשני ובמהרה צברו הון מרשים למדי. הסנקציות שהופעלו במוסדות הבינלאומיים היו למראית עין בלבד; כולם החרימו, והרחק מעיני הפקחים כולם רכשו את התוצרת הדרקירית. והכוכב צמח.

"הסכסוכים המרכזיים התנהלו במושבות. דרקרינו לא שיחק לפי הכללים. למרות שלא ניתן לומר שאפילו מישהו שמר היטב על הכללים בעידן ההתיישבות, הכוכב הצליח להסתכסך עם כולם; וככל שהשקיע יותר בחימוש, כך הרשה לעצמו יותר.

"מספר מדינות קטנות חברו לדרקרינו בבריתות סודיות. הדרך מכאן לעימות כולל הייתה קצרה. הכוכב הציב אולטימטום לקורפורציית אוקס-פטרוב. אחרי שזו סירבה, הוא פתח במהלכי תפיסת שליטה במושבות שלה. שבתאי וכוכב ארץ הכריזו מלחמה. אנחנו ספגנו את רוב הנזק. כמובן, בגלל שהתעקשנו להתנגד. ארץ הראה התנגדות ספורדית. בכל מקרה, הדרקירים נזהרו יותר ביחסם לכוכב המקורי; הם התחשבו במורכבות המבנה הפוליטי שלו, ובנייטרליות של חלק ממדינותיו. בפועל, התעשיה הצבאית של ארץ הוזנחה והם מצאו עצמם תלויים במשלוחי הנשק שלנו. אנחנו נשארנו עם יתרון טכנולוגי אבל מחסור בכוח אדם שהוביל אותנו לנהל את כלכלת המלחמה מתחת לפני הקרקע. כלי נשק אסורים הפילו אנשים מכוחותינו כמו זבובים. בתוך שבעה חודשים הקרב על הכוכב הוקפא. הפיקוד הבכיר קיבל את ההחלטה לפנות את כוחותינו ולהמשיך את הלחימה לצד בעלות בריתנו על כוכב ארץ.

"ההחלטה הייתה קשה אבל נכונה. הידע הטכנולוגי שלנו ועדיפות משמעותית ביכולת הארגונית

הכריעו את הכף ואחרי לחימה שנמשכה שנתיים נוספות כוחות דרקרינו נסוגו מארץ. שנה נוספת נדרשה כדי לשחרר את שבתאי. כשכוחותינו שבו, הם ראו את המחיר שנאלצו לשלם, מחיר שאנו משלמים עד היום."

תמונות ההרס והחורבן הבהבו. מפעלים שהופצצו; שכונות מגורים נטושות; חורבות של מבני ציבור מפוארים אשר רק יסודות נשארו להזכיר על כך שהיו קיימים; זיהום חמור אשר הפך חלקים נרחבים משטחי הרפובליקות למסוכנים למחייה.

             "הצלחנו להשתקם מאז. במידת האפשר. אבל ידעתי שהבטחון בכוכב לא יחזור להיות מה שהיה פעם. הסכמי שביתת הנשק לא פתרו את המחלוקות בינינו לדרקרינו. פחות או יותר נשארנו באותו מקום שהיינו בו לפני המלחמה. ארגנתי קבוצה של קצינים ואנשי ביטחון כדי לדון בפתרונות אפשריים לבעיית החוק והסדר שצמחה מתוך הייאוש והשבר המוסרי אחרי המלחמה. באישור הפרלמנט בחקיקה מיוחדת ייסדנו את היחידה ללוחמה בפשיעה מדינית. קראנו לה 'הַלֵבֶנַה'; לבנה בבסיס החומה שנועדה להגן על הכוכב הזה. כבר מהיום הראשון הגיעה אלי יותר עבודה משיכולתי להתמודד איתה. נאלצתי להרחיב את היחידה בהתאם. היום מספר הסוכנים בה גדול פי עשרה מהמספר הזעום שהקצו לי בהתחלה, ומפקדות אזוריות מצויות באחת-עשרה מחמש-עשרה הרפובליקות."

             בפעם הראשונה לאורך ההרצאה, הדובר הרשה לעצמו לחייך, חיוך דק וזהיר.

"אני מקווה שאף אחד מכם לא כאן בגלל השכר. זה נכון שאני משלם יותר מכל יחידה אחרת בכוחות הבטחון. אבל אני גם דורש הרבה יותר. אלו מכם שיסיימו השבוע, תכניסו את זה היטב לראש לפני שאתם חותמים על החוזה. בהצלחה במבחנים הסופיים."

פרק א' ==>