הבחור הצעיר
וחברתו עמדו בתחנה בשעה שהשמש החלה לשקוע בשמים. הם היו במצב רוח מרומם, לקראת
בילוי לילי בעיר הגדולה.
"הנסיעה תיקח שעה." אמרה
הבחורה. "מה אתה אומר, נזמין אוטו?"
"יש לי רעיון יותר טוב."
אמר הבחור, בחיוך. "בואי נזמין נהג."
"נהג?" התפלאה
הבחורה. "אבל זה עולה מלא כסף."
"אז מה?" ענה
הבחור. "מותר לנו להתפנק לפעמים, לא?"
הבחורה הנהנה. "טוב, זה יהיה
נחמד. אף פעם לא נסעתי עם נהג."
הבחור לחץ על כמה כפתורים במכשיר
שהוציא מכיסו וקרץ לחברתו. "יקח קצת זמן עד שהוא יגיע."
"זה בסדר. אנחנו לא
ממהרים."
הנהג הגיע ברכב מפוספס בצבעי כתום
וירוק. הוא בלט על הכביש מול הרכבים בעלי הצבעים האחידים. הנהג פתח את הדלתות
והזמין את הזוג פנימה.
הבחור הספיק לבחון את הנהג לפני
שהתיישב במושב האחורי. לפי מראהו, גילו היה קרוב לגילם של הוריו. הוא בחן בסקרנות
את ההגה ומערכת ההילוכים ברכב. הנהג הבחין בסקרנותו וחייך.
"מה קרה חבוב, אף פעם לא ראית
מישהו נוהג?"
"לא פה, אבל אבא שלי לקח אותי
למסלול פעם." הבחור הודה.
"אה, מסלולים!" צחק
הנהג בעודו משתלב בתנועה. "שמורות טבע בשביל מכוניות אמיתיות!"
"זה לא קשה לנהוג?" תהתה
הבחורה. היא בהתה כיצד הוא מסובב את ההגה ומעביר רגליים מדוושה אחת לאחרת.
"קשה, מה לעשות, אבל אני אף פעם
לא הייתי מתלונן." פלט הנהג. "אתם עוד לא נולדתם כשכולם היו נוהגים. היו
הרבה נהגים כמוני. והייתה לנו את הגאווה שלנו. היינו מרוויחים פחות אבל היינו
נותנים שירות."
"אבל עכשיו הרבה יותר טוב."
אמרה הבחורה. "אמא שלי אמרה שפעם היו המון תאונות וכולם היו נוהגים כמו
חמורים."
"אה, אם חמורים היו יודעים
לנהוג." ענה הנהג. "מה אתם יודעים בכלל? אתם צעירים מדי."
"אולי זה היה יותר מרגש
אז." תהה הבחור.
"בוודאי שהיה יותר מרגש. תראו
אותם, מתיישרים להם בקווים מקבילים, בדיוק שכזה." הוא הצביע על הרכבים
בנתיבים שלפניו. "אם כבר אנחנו פה, תגידו לי ילדים, אתם מחפשים התרגשות? הרי
לא סתם הזמנתם אותי."
"ברור." ענתה הבחורה.
"איזו שאלה בכלל."
אמר בן-זוגה.
הנהג שיחק בלוח הבקרה, משנה הגדרות כלשהן.
"אני מקווה שאתם חגורים."
הוא פנה לכביש המהיר, שהתנועה בו הייתה בינונית בשעה זו. הוא לחץ על
דוושת הגז, והרכב החל לצבור מהירות. הבחור הביט במד המהירות ונדהם כאשר הוא עבר את
המהירות המותרת והמשיך לעלות. הוא ידע שישנן מכוניות אשר יכולות לעבור את המהירות
המותרת, אבל מוניות? האם זו מונית בעלת מערכת פרוצה?
הנהג החל לזגזג בין המכוניות על הכביש, שכולן נסעו במהירות אחידה.
"אתה מעל המהירות המותרת!"
העירה הבחורה. "אתה לא מפחד שיתפסו אותך?"
"איך יתפסו, כשהם לא יכולים אפילו לזהות אותי?"
הבחור הציץ החוצה מהחלון. הצבע של המכונית השתנה. היא לא הייתה בצבעים
של מונית יותר. חיוך של התלהבות עלה על פניו.
"מה אתם אומרים? נעשה קיצור דרך?"
"למה לא?"
בחריקת גלגלים הנהג סטה אל הנתיב הנגדי. הנתיב התפצל לשניים, ולתדהמת
הנוסעים הוא החל לזמזם בשלווה בעוד הוא מתמרן בין הנתיבים. הרכבים האחרים נאלצו
להאט, חלקם אפילו עצרו, כדי להימנע מהתנגשות חזיתית.
"אתה משוגע!" קראה הבחורה.
"אל תפחדי. אין כאן שום סכנה." הוא צחק.
היא הסתכלה על בן-זוגה, אבל במקום לראות פחד בפניו היא ראתה את
ההתלהבות. הוא לא העז להוריד את עיניו מהכביש.
"המערכות מוכנות לכל תרחיש. אתם יכולים להיות בטוחים שהסיכוי
היחידי שנתנגש במשהו הוא אם יהיה על הכביש מישהו כמוני. לא נשארו הרבה כמוני. כמה
חבל." הרדיו ניגן שיר ישן, והוא שר את המילים בקול רם, בעוד הזוג לא הוריד את
עיניו מהכביש.
לפתע נשימתם של הזוג נעתקה. שלוש מכוניות הופיעו מולם, נוסעות במקביל אחת
לשנייה. הנהג לא התכוון להאט; למעשה, הוא אפילו הגביר את מהירותו. ואז הוא התחיל
לזגזג מנתיב אחד לשני.
"תאט! תאט! מה אתה עושה!" קראה הבחורה, והבחור חש את פעימות
לבו מאיצות יחד עם הרכב. השיר ברדיו הגיע לשיאו, והנהג צעק את המילים, מבלי
להתייחס לקריאות הזוג הצעיר.
שתי שניות לפני ההתנגשות, הרכב בנתיב ממולם בלם בחוזקה ונצמד לאחורי
הרכב שמשמאלו. הם פספסו אותו בסנטימטר.
השניים נשמו לרווחה. בפנייה הבאה הנהג פנה אל הנתיב הנכון וחזר
למהירות המותרת.
"מה אתם אומרים? התרגשתם?"
"אני חושב שזו לא הדרך הנכונה לתאר את זה." מלמל הבחור.
"לא הייתה שום סיבה לדאוג. המערכות המודרניות הן כל כך מתקדמות.
הן יכולות לחזות התנהגות של נהגים בתשעים וחמש אחוז דיוק."
"ומה קורה בחמש האחוז הנותרים?" שאלה הבחורה בקול רועד.
"מזל רע, יקירתי."
זה היה הרגע שבו סירנות נשמעו מאחוריהם.
"משטרה!" קרא הבחור.
"אל תדאגו. אנחנו כמעט ביעד שלכם. הם לא יצליחו לתפוס אותי עד
אז."
"ומה יקרה אחר כך?"
"יהיה בסדר. לפעמים בחיים כדאי לקחת סיכונים."
הנהג הוריד אותם בדיוק במקום שבחרו. הבחור העביר לו את התשלום, יחד עם
טיפ נדיב.
"שיהיה לכם יום נהדר, ילדים." הוא ברך אותם לשלום.
דקה אחרי שהנהג הוריד את הנוסעים שלו, מכוניות המשטרה הקיפו אותו.
"שלוש-שתיים-שש." אמר השוטר, איש מבוגר בעל סבר פנים עייפות,
כשראה את פניו דרך החלון. "תצא בבקשה מהאוטו."
"מה שלומך, אדוני השוטר?"
"עוד יום עבודה. מה יהיה איתך, שלוש-שתיים-שש. אתה כל הזמן עושה
לנו בעיות."
"אפשר לחשוב שיש לכם כל כך הרבה מה לעשות. אלה כבר מזמן לא הימים
שהיו פעם. אני לא היחיד שמתגעגע."
השוטר משך בכתפיו. "זה נכון. פעם היה מעניין יותר. אבל חבל לי
עליך. הפעם ישללו לך את הרישיון לצמיתות."
"לא לצמיתות, אדוני. לא לצמיתות. אתה יודע איזה מחסור יש בנהגים
מקצועיים, והם לא ירשו לעצמם לאבד נהג מוכשר כמוני."
"מי יודע... טוב, בוא נלך. החברים בתחנה בטח ישמחו לראות אותך
שוב. נשאר לך עוד מהטבק האיכותי הזה שלך?"
"בן דוד שלי עדיין מייצר אותו, אבל אין הרבה קונים. אנשים היום
לא יודעים להעריך את הטעם של פעם."
"כשאתה צודק, אתה צודק."
