משטרת שבתאי - פרק ח'

 משטרת שבתאי

הקדמה  פרק א'  פרק ב' פרק ג'  פרק ד' פרק ה' פרק ו' פרק ז' 

פרק ח'

אנדריאה סיימה להכין את הדו"ח שהתכוונה להגיש לרד כאשר התקבלה ממנו הודעה. היא עברה שוב על התרשימים ששרטטה על בסיס העדויות שאספה לפני שהתפנתה לבדוק את ההודעה. רד פקד עליה להגיע למשרדו ללא דיחוי. בדיוק בזמן, חשבה לעצמה, מנסה לנסח במילים את המסקנות שהגיעה אליהן והתכוונה לדווח. איפשהו במהלך החקירה היא מצאה את עצמה נסחפת בתוך נהר הביקורת הפנימית והבינה שאפילו הביטחון שלה במפכ"ל התערער קמעה. לרגע קט חלפה בראשה המחשבה שהגשת הדו"ח לרד יכולה להיות טעות.

            אולם היא גירשה מיד את המחשבות האלו מראשה. אלו מחשבות מרדניות, חוסר מקצועיות שעלולה לטלטל הכל למצב של אנדרלמוסיה. בבעיות צריך לטפל, שבירת הכלים לא באה בחשבון.

לכן היא אספה את הדו"ח ויצאה לעבר משרדו של המפכ"ל שבבניין הסמוך.

            רד קידם אותה בברכת שלום. הוא נראה ערני מתמיד, והחל לדבר מיד.

            "המדליף המסכן שלנו נתפס."

            "מה?" היא קראה בהפתעה. "מתי זה קרה?"

            "בצהריים. הוא הושם במעצר במטה בסקטוסק על ידי קַדִירִיל אַלפוֹׄנְסוֹ. פחות משעה לאחר מכן, הוא נמצא ללא רוח חיים. הוא לא הספיק לאמת את החשדות שלו בחקירה, אבל לכתו-בטרם-עת של הסוכן הכפול רומזת לנו שמצאנו קצה חוט, וכי מישהו מיהר מאוד לחתוך אותו לפני שנגלה לאן הוא מוביל."

            "האם יש לקדיריל הנחות מי יכול היה להיות המפעיל שלו?"

            "הסוכן הורעל באמצעות נוסחה ייחודית וקטלנית שקשה לזהות בדם. הקדיריל פתח בחקירה כדי לאתר את המרעיל. הוא סבור שהוא לא הרעיל את עצמו; אני מסכים איתו. כמובן שזה אומר שדברים נעשים מעניינים יותר."

            "אתה סומך על אלפונסו?"

            "אני לא סומך עליו יותר משאני סומך על כל שאר הקצינים שלי."

אנדריאה הנהנה. מפקד מטה סקטוסק צמח משורות הלבנה ושימש בתפקידו כשלוש שנים. הוא היה איש מופנם וסטואי שלא אהב שיחות נפש והיה ישיר וקשוח עם פקודיו. היא הייתה בטוחה שתכונות אלה תרמו למינויו לתפקיד מפקד המטה בעיר הבירה. הוא לא הזכיר שום דבר יוצא-דופן כשהיא שוחחה איתו.

            "עכשיו אמרי לי, אנדריאה, אילו חדשות הבאת לי? יכול להיות שהספקת בינתיים לאסוף עוד חלקים לתצרף שלנו."

            "אני חושבת שזה לכל הפחות... יעניין אותך."

היא העבירה לרד את השבב שהכיל את התרשים שהכינה. רד חיבר אותו ובמשך דקות ארוכות בחן את התרשים המסובך של נאמנויות חופפות, מבנה מורכב שאייר את שרשרת הפיקוד בלבנה על פי הנתונים שאנדריאה אספה במשך כמה שבועות. קשרים רבים היו מקווקוים וסימלו חוסר בהירות במבנה הפיקודי ובחלוקת האחריות. אנדריאה ניסתה לקרוא את תווי הפנים של רד, אבל זה היה בלתי-אפשרי.

            הוא היה איש ששום דבר לא הפתיע אותו. משסיים לנתח את התרשים הוא החזיר את מבטו לאנדריאה.

            "איך בדיוק את מתארת את מה שאת רואה ב... דיאגרמה הזו ששרטטת לי?"

            "אי סדר." היא אמרה, אחרי התלבטות מועטה. "זו המסקנה שלי. אני לא מצליחה להבין כיצד היחידה מתפקדת בתוך מבנה מבולבל כל כך."

            "מה שאת רואה כאן היא בגידה. אין צורך ללכת סחור-סחור בנסיון לפרש זאת אחרת או להדחיק את המציאות. זהו כאוס, כאוס שמטרתו לבלבל, להטעות, להטות את נאמנות האנשים שלי. לכאוס הזה יש יד מכוונת."

            "אינני בטוחה שניתן להסיק שהיד המכוונת היא רק אחת, לפי העדויות שלי..."

            "אני בוחר את האנשים שלי בעצמי." הכריז רד. "הם יודעים שהם צריכים להיות נאמנים אך ורק לי. אם שרשרת הפיקוד מתבלגנת... המסקנה חייבת להיות שמישהו מבלגן אותה."

            "אני מבינה. יחד עם זאת, העדויות של המפקדים רומזות לחוסר-שביעות רצון כללית מהמבנה ההיררכי ואופי הפקודות..."

            "ומישהו מנצל את חוסר שביעות הרצון הזו למטרותיו הזדוניות. האם שכחת כמה אני מדגיש את חשיבות הנאמנות והסדר ביחידה הזו? האם יכולות להיות לקצונה כאן ספקות כלשהן שאני לא אהסס להדיח את כל מי שנחשד בכפירה בסמכותי? לא, אנדריאה. מישהו עובד קשה כדי לטשטש את הסמכות שלי, למסמס את המבנה הפיקודי ביחידה. כך הוא יוצר מצב שבו המדליפים שלו יכולים לפעול בלי הפרעה."

            "התפיסה שלי היא ש... גם אם זה כך, אני זיהיתי ביקורת קשה שיש להתייחס אליה בכובד ראש. הקצונה הותיקה ביטאה באוזניי את הקשיים שלה, ויש שסבורים כי..."

            "שהלבנה תתנהל יותר טוב בלעדי. האם גם את חושבת כך?"

היא נרתעה מהשאלה הנוקבת. רד לא נראה כועס או נעלב. מה פשר השאלה הזו? היא לא ידעה אם הוא בוחן אותה וכיצד עליה לענות.

            "אמרי לי, האם את חושבת שאינני מכיר את המגרעות שלי? את החולשה שמכרסמת בי, את העצבנות הארורה שמפריעה לשיקול הדעת שלי? האם את חושבת שמישהו אחר היה מצליח לנהל את המקום הזה למעלה מעשרים שנה, מבלי לאבד את שפיותו?"

            "לא התכוונתי ש..."

"האם את מכירה מישהו אחר, שיכול לעמוד בפרץ, כשכולם מתאגדים כנגדו? צאי וקראי לכולם אז, שיגיעו לכאן ויאמרו זאת בפנים שלי – מי זה, איש הברזל, העשוי ללא חת, שמסוגל לשים את חייו, את שפיותו, ואת כל היקר לו על כף המאזניים ולהחליף אותי בתקופה הקשה ביותר ליחידה הזו מאז היווסדה?"

            "אני עדיין בוטחת בך, רד."

            "אם כך, את תעזרי לי לעצור את הסבוטז' הזה. ולתפוס את מי שעומד מאחוריו."

            "האם אתה בטוח שמי שמאחורי אי-הסדר הארגוני הוא אותו אדם שאחראי להדלפות?"
            "שום דבר אי אפשר לומר בביטחון מוחלט, יחד עם זה החשדות שהיו לי לפני-כן לא הופרכו. אני אקרא את הדו"ח המלא שלך ואעביר לך הוראות נוספות."

"דן, אמרתי לך כבר כמה אני חולה עליך, בנאדם?"

            "כן, ואתה לא צריך לחזור על זה עשר פעמים."

            "אני עדיין לא מאמין שזה היה קל כל כך עבורך להשיג כרטיסים!"

            "על לא דבר. תיהנה מהמשחק."

המשחק היה גרֵאוויטִי-בּוֹל, משחק קבוצתי שעשה שימוש במניפולציה של כוח המשיכה תוך כדי התמסרויות עם כדור במגרש. המשחק נתפס כמשונה ויקר מדי לבני כוכבים אחרים, אבל בשבתאי הוא נהנה מפופולריות יתרה. השחקנים הצטיידו בחליפות וכפפות מיוחדות שבאמצעותן מסרו או תפסו את הכדור, בנסיון להעבירו אל תוך גומה בצד המגרש השייך ליריב. שינויי הגראוויטציה התכופים דרשו מאמצים רבים ותכנון טקטי קפדני. הכדור היה כבד מאוד, וההדף שלו השליך את השחקנים שניסו לתפוס אותו למרחקים. הפציעות במשחק היו תכופות.

            המשחק שדן וג'סי צפו בו היה גמר גביע סימיונוב, וסוסי האש של גְרַנְדִיוֹס נאבקו במוסקיטרים מאַבּסוֹלוֹן. הם ישבו ביציע של סוסי האש, במקום מרכזי השמור לצופים מקרב כוחות הבטחון. ג'סי הריע ועודד את הקבוצה, בזמן שדן נשאר אדיש למדי למתרחש על המגרש.  

            "אני לא יודע מה קורה לך בזמן האחרון, דן, אבל עושה רושם כאילו פתאום הפכת לנסבל."

            "תהנה מזה כל עוד אתה יכול. למה אנשים מתלהבים מהמשחק הזה כל כך?"

            "זה הספורט הדינמי ביותר שקיים. הכל יכול לקרות. הוא דורש סיבולת, משמעת... אני לא מאמין שאני צריך להסביר את זה!"

דן צחק. "אף פעם לא התחברתי לספורט קבוצתי. כנראה שזה בגלל שאני אוהב לעשות הכל בעצמי."

            "אתה פשוט שונא בני אדם." הקניט אותו ג'סי. הוא קם מכסאו וצעק לעבר המגרש. "התקפה! התקפה! תפסיקו לעמוד שם כמו פסלים!" סוסי האש, במדיהם האדומים, מיקדו כמעט את כל כוחותיהם בחצי המגרש שלהם, בולמים מתקפות אגרסיביות של המוסקיטרים.

            "תגיד, ג'סי, אתה מאמין בייעוד?" אמר דן בהיסח הדעת, מתעלם מהמשחק.

            "מאמין במה? תזיזו את עצמכם כבר!" ג'סי התיישב שוב מבלי להסתובב אל חברו.

            "בייעוד."

            "אין לי מושג. אם יש לי ייעוד הוא בטח לא בכוכב הזה. קודם כל אני צריך לעמוד בתנאי השחרור שלי. אחר כך אני מתכוון לעשות הכל כדי להסתלק מפה."

            "אני שונא בני אדם... אתה שונא את שבתאי."

            "היי, אל תשווה אותי לעצמך. אני רואה דברים כמו שהם באמת. אתה מסרב לעשות את זה ומעמיד פנים שהכל מתקדם לפי איזושהי תוכנית... שאתה חלק מאותה תוכנית וכל מה שצריך לעשות זה להקדיש את כל כולך לאותה מטרה... ואתה יודע מה? זה בסדר. זו הבחירה שלך. אבל אתה יודע למה שמתי לב? אתה לא מרוצה. חצי מהזמן אתה מתנהג כאילו יש לך מוט ברזל בישבן, וחושב שאחרים לא רואים את זה."

            "אני פה איתך במשחק." אמר דן, כאילו מתגונן מהטענות שלו.

            "ומה אתה עושה? במקום להינות ממנו, אתה מציק לי בשאלות."

            "אתה צודק." הוא מלמל, משמצא כי הוא לא יכול לומר שום דבר אחר בתגובה. "אז אני לא שלם לגמרי עם הייעוד שלי, עם הבחירות שאני עושה. הספק הוא אנושי."

            "מה זה? לדן שיש לו את כל התשובות יש ספקות? אתה הורס את הרושם שיצרת אצלי!" הוא החזיר את הריכוז שלו למשחק. "לא, לא, לא! מה אתם עושים!!"

            ג'סי תפס את ראשו בידיו וקילל כאשר שלושה שחקנים מקרב המוסקיטרים פרצו את ההגנה של סוסי האש, תוך כדי התמסרות עם הכדור ודחיפת שחקני היריב הצידה. הם עקפו את מלכודות הגרוויטציה של ההגנה, והצליחו להבקיע אותו לגומה. היציע הנגדי הריע. ג'סי צנח לכיסאו בתסכול.

            "תגיד, דן, אפשר לשאול אותך שאלה אישית?"

            "תלוי עד כמה אישית."

            "איך זה שאתה כל כך קרוב לרד?"

            "הוא האב המאמץ שלי."

            "ידעתי! ידעתי שמשהו פה מוזר! ואתה שומר את זה בסוד מכולם?"

            "זה לא סוד. רוב הסוכנים יודעים. אני פשוט לא אוהב להזכיר את זה. אני לא זוכה ליחס מיוחד מרד ורוצה שאחרים יעריכו אותי בזכות ההשגים שלי בלבד."

            "ההורים האמיתיים שלך, הם..."

            "אני לא יודע."

ג'סי הרגיש לא בנוח וראה צורך לומר משהו.

            "גם אני... לא בקשר עם ההורים שלי... כבר הרבה זמן."

            "אבל לפחות אתה יודע מי אתה."

ג'סי בהה בדן במבוכה גלויה. הפנים של שותפו היו קרות. האם זה דן האמיתי? האם הוא חושף בפניו בפעם הראשונה את מה שהוא מרגיש באמת? הכל התחיל להסתדר בראשו פתאום.

            "זה לא באמת משנה מאיפה אתה בא בכל מקרה. הרי אתה בסופו של דבר מה שאתה מחליט להיות. ג'יוסרן סטור זה לא יותר משם בשבילי, שם מטופש שנתנו לי. זה לא מי שאני. עשיתי את הבחירות שלי בעצמי; על חלקן אני מתחרט, אבל הן עדיין שלי ולא של אף אחד אחר. אין לי איזשהו ייעוד שנולדתי אליו; אם כבר ההיפך הוא הנכון. כך גם אתה, הכל תלוי רק בך."

            "אני לא חופשי, ג'סי. אני לא רואה את הדברים כמוך. יש לי רק דרך אחת נכונה שאני יכול ללכת בה. אם אסטה ממנה, אני ארד מהפסים. אם אמשיך בה, היא תוביל אותי לאבדון."

            "תעשה מה שתעשה, אבל אתה חייב להירגע, בנאדם. להשלים עם מה שיהיה. אני בצד שלך כל הזמן. אני חייב לך, זוכר? הצלת את התחת שלי כבר פעם, אני אעשה אותו דבר בשבילך. דבר איתי. תשתף אותי." הוא הניח יד על כתפו של דן. דן הנהן.

            "היי, תראה, סוסי האש השיגו את הכדור."

הקהל ביציע שלהם צעק בהתלהבות כאשר הקבוצה במדים האדומים יצרה ראש חץ והתקדמה בצורה מתואמת לחצי המגרש של היריב. המוסקיטרים ניסו לשבור את המערך אך לא הצליחו; האדומים יצרו סביבם מגן שלא אפשר להם להתקרב מספיק לכדור.

            "סוף סוף!" ג'סי צעק. "אתה רואה? זה תכנון טקטי אמיתי! זו הסיבה שהכסף שחובבי הצפרדעים האלה מוציאים על שחקנים חדשים כל הזמן לא יעזור להם. הספורט הזה דורש גיבוש, עבודת צוות. הכוכבים של המוסקיטרים הם שחצנים שלא יודעים לעבוד יחד!"

החלוץ של סוסי האש זינק עם הכדור אל תוך החומה שיצרה ההגנה במאמץ לבלום אותו. ההגנה של המוסקיטרים נהדפה בעוצמה אשר הפילה את השחקנים מרגליהם ואפשרה לחלוץ להנחית את הכדור בתוך הגומה. ג'סי צעק בהתרגשות יחד עם שאר היציע, שתרועותיו היו מחרישות-אוזניים, ואפילו דן חייך ומחא כפיים.

אנדריאה חצתה את המסדרון הצר בדרכה לחדרה האישי כאשר היא שמעה מישהו מאחורי גבה קורא בשמה.

            "אנדריאה! בדיוק חשבתי לחפש אותך."
היא הסתובבה וראתה את דמותו הזקופה וזהובת-השיער של סגן המפכ"ל. הוא נראה מטופח כתמיד, אך עיניו נראה עייפות.

            "מה שלומך, מייקל?"

            "היה יכול להיות יותר טוב."

            "צר לי לשמוע את זה. איך אני יכולה לעזור?"

            "אני מתאר לעצמי שהגיעו אליך השמועות ש... המפכ"ל פתח לאחרונה במסע ציד ראשים?"

            "הממ... לא, האמת היא שלא שמעתי. למה אתה מתכוון?"

            "בשבוע האחרון הוא הדיח שלושה קצינים בכירים. לא שמעת על זה?"

            "לא. מי הם?"

            "ג'קי מייסון, ארנולד נוקר ואיגור פוחובסקי. לא אסביר לך כמה מופתע הייתי כשגיליתי, ולא מפיו של רד."

            "הוא לא דיווח לי את זה."

            "הוא לא טרח גם להתייעץ איתי. השורה התחתונה היא זו, אנדריאה: יש לי בסיס מוצק להניח שמתחיל כאן סבב טיהורים, ומנסיוני אני יכול לומר שאף אחד לא בטוח מפני זעמו של רד, גם הסוכנים הנאמנים ביותר שלו."

            "אני מבינה. תודה על האזהרה, מייקל."

            "אני לא כאן כדי להזהיר אותך."

אנדריאה מיצמצה. "דבר."

            "אנדריאה, את קצינה ותיקה פה. לא ייתכן שמה שמתרחש לא מטריד אותך."

            "זה לא מתפקידי להתערב במינויים או הדחות של המפכ"ל. זה התפקיד שלו בלבד."

            "את אחראית על המודיעין כאן. לא הבחנת בכך שדברים לא מתנהלים כשורה?"

אנדריאה נמנעה מלענות.

            "אני ויתרתי על הרבה בשביל התפקיד הזה. מתוך אמונה שאוכל לתרום כאן יותר משתרמתי בצי. עד שגיליתי שלא משנה כמה קשה אעבוד וכמה הישגים אביא למקום הזה, המפכ"ל ימשיך להתייחס אלי כערוץ להעברת פקודותיו ותו לא. הוא לא מאפשר לי ליזום ולא נשמע לעצותי. אני יכול לומר לך בביטחון שיש רק אדם אחד שאחראי לתקלות הארגוניות שהביאו לכישלונות האחרונים של הלבנה."

            "גם אם אתה צודק." היא מלמלה. "מה כבר אתה מתכוון לעשות כדי לשנות את זה?"

            "מה אנחנו מתכוונים לעשות. אני צריך את העזרה שלך."

היא הנהנה.

            "אני רוצה שתעזרי לי לאסוף מידע. כל מה שקשור לתפקוד הלקוי ולכשלונות שנגרמו כתוצאה מפקודותיו של רד."

            "ומה נעשה איתו?"

            "נמסור אותו לשר הביטחון קין."

            "קין ורד חברים מאז ששירתו יחד במלחמה. הוא הסנגור החזק ביותר של רד בפרלמנט."

בורדר הניד ראשו לשלילה. "קין ורד מסוכסכים מתמיד. אני שם את כל כספי על הסברה שהוא לא יהסס להעלות הצבעה להחלפתו אם נספק מספיק עדויות לשכנע אותו. אני יודע לומר זאת בין השאר על בסיס השיחות האישיות שלי עם השר."

            "מייקל... אני לא יכולה לשתף פעולה עם דבר כזה."

            "תסתכלי לי בעיניים ותגידי לי שאת לא מבחינה במה שמתרחש עם רד לאחרונה." הוא לחש בקול תקיף.

            "אתה מבין מה גודל הסיכון שאתה לוקח כאן." היא מלמלה.

            "אני יודע שאני עושה את מה שנכון."

            "אני צריכה לחשוב על זה."

            "עשי את ההחלטה הנכונה. עבור כולנו."

משסיים את דבריו, בלי מילות פרידה, הוא המשיך בדרכו על פניה בהליכה מהירה.

            כשהגיעה לחדרה היא ניסתה לעשות סדר בכל מה ששמעה. היא לא יכלה לומר בוודאות מה מתרחש; אך היה מה שהיה, זה התרחש מהר מדי.

היא הריצה בראשה את הנתונים היבשים. סֵסַנוֹל מייקל בורדר; סיים את שירותו בצי הפדרציה בדרגת קברניט-משנה. מחזיק באות הוקרה על הצלחתו בהסדרת משבר אלים במושבה אנַטוֹלִיה 8. נבחר על ידי רד לשמש כסגנו מתוך שישה מועמדים, שלושה מהם פנימיים. משמש בתפקידו הנוכחי חמש שנים. איש מבצעים מוכשר ומנוסה, סמכותי ביותר. על פי העדויות שאספה, הנוכחות שלו מורגשת בכל מקום בלבנה, בניגוד לרד שמנהל את היחידה ממרום משרדו הממוגן בקומה השלושים וחמש.

            בורדר לא צריך להוכיח את עצמו; הוא עשה זאת כבר. גם אם לא כולם מחבבים את האישיות שלו, ההצלחות שלו מדברות בעד עצמן. אבל האם זה ישנה לרד כשיתברר לו שהסגן שלו...

היא חשה צמרמורת עוברת בגופה כשהמחשבה עלתה בה. האם הוא כבר יודע? הדו"חות שלה לא הצביעו לכיוון ודאי, אבל ייתכן שרד יסתפק בניחוש מושכל.

            היא התקשרה לקצינת השלישות.

            "שלום, אן. אני רוצה לדעת אם יש בידיך מידע על שינויים אחרונים בהרכב הכוחות שלנו."

            "מה את רוצה לדעת בדיוק?"

            "הגיעו לאוזני שמועות ששלושה קצינים שוחררו מתפקידיהם בימים האחרונים."

            "נכון. נוקר, פוחובסקי ומייסון."

            "אני מעוניינת לראות את טפסי השחרור שלהם."

            "בסדר. אני אשלח לך אותם."

כשהטפסים התקבלו היא עברה עליהם ברפרוף. בכל שלושת הטפסים, בשדה "סיבת השחרור" הופיעה שורה אחת בלבד, זהה לחלוטין: "אי עמידה במחויבויות התפקיד, התרשלות בביצוע התפקיד." אנדריאה לא האמינה למראה עיניה; שלושה קצינים מעולים הודחו, בלי אפילו הסבר משכנע או פירוט של נסיבות. מבלי להתמהמה היא יצרה קשר עם המפכ"ל.

            "רד, הגיעו אלי שמועות שהשבוע הדחת שלושה קצינים מהיחידה."

            "זה נכון." הוא ענה בקצרה.

            "אפשר לדעת למה?"

            "הם לא פעלו על פי הפקודות שלי."

            "למה לא שיתפת אותי בהחלטה?"

            "את קצינת המודיעין, אנדריאה. שינויים בהרכב כוח האדם הם לא התחום שלך."

            "נתת לי תפקיד מרכזי במשימה הזו. חשבתי שלדעה שלי יש חשיבות בעיניך."

            "הדעה שלך בעלת חשיבות מכרעת. יחד עם זאת, אני מקבל החלטות גם על דעת עצמי. הסיבה לכך צריכה להיות ברורה לך, בהתחשב במידת החומרה של המצב בו אנו נמצאים."

            "כמובן."

כמובן. מובן שהסיבה ברורה לה. הוא שיקר. הוא לא בוטח בה. אפילו לא בה. לא לחלוטין, לפחות. היא ניסתה לחשוב על עובדה זו מהיבט מקצועי בלבד; אבל הבחינה שהיא לא מצליחה להתגבר על העלבון שחשה.

            "אני רוצה להודות לך שוב על הדו"ח שהכנת. הוא הבהיר דברים רבים."

            "אני שמחה שעזרתי, רד."

כשהשיחה התנתקה היא שקעה אל תוך עצמה. בורדר אמר את האמת. מה עליה לעשות? היא בשום אופן לא יכולה לראות את ההגיון מאחורי ההחלטה הפזיזה והבלתי-מוסברת הזו. אבל היא גם לא מסוגלת לשתף פעולה עם הפוטש שבורדר מתכנן, למרות שהיא סבורה שכוונותיו טהורות.

            זמן. היא צריכה זמן. כדי לחשוב על דברים לעומק. לרוע המזל, זה בדיוק מה שאין לה.

היא נשענה אחורה בכיסא שלה ועצמה את עיניה הכואבות.

האשה הצנומה ישבה על המרפסת במסעדה יקרה בלב סקטוסק, והביטה דרך משקפי שמש לא-נחוצים על הנוף המרהיב שנשקף ממנה. השעה הייתה שעת ערב מוקדמת, והשמיים מלאו צמ"תים של תושבי העיר החוזרים מעבודתם. הם רבים כמו זבובים, חשבה האשה. היא לגמה קפה לאט, ישובה לשולחן זוגי קטן.

            מתוך המסעדה יצא לעברה גבר מגונדר בצעדים קצרים, ועצר מולה, איתן כמו עמוד שיש שחור.

            "האם יורשה לי לשבת?"

            "איחרת, אנתוני. זה לא מכובד לגרום לאשה לחכות."

            "אבקש את סליחתך. עודף העבודה גרם לי לשכוח את ההמולה בשעות העומס בסקטוסק."
            "התחלתי לחשוב כבר שלא תגיע."

            "בחלומות לא הייתי מעז להבריז לך. זה יהיה מאוד לא מכובד מצדי."

            "שב כבר."

            "הזמנתי עבורנו את היין שלך."

            "נהדר."

האיפור של האשה הבליט את תווי הפנים שלה. השפתון האדום העז בלט על רקע העור הבהיר של פניה.

            "אני חייב לומר שבכל פעם שאני פוגש אותך, את נעשית יפה יותר, פריסילה."

            "חבל שאנחנו לא נפגשים לעיתים קרובות יותר. מי יודע כמה יפה יותר הייתי יכולה להיות."

            "אני בטוח שאת משתוקקת לשמוע ממני סיפורי גבורה ונפלאות. מה תרצי שאספר לך היום?"

            "מתי דרקרינו מתכוון להנחית את הפילים שלו באיירונהיל?"

            "אני מתרשם, דוכסית. את מודעת מאוד לאקטואליה של הכוכב שלי."

            "מתי זה הולך לקרות?"

            "לצערי אינני רשאי לענות על שאלה זו."

            "אם אתה לא תענה לי, אצטרך להשיג את התשובה בדרכים אחרות."

            "ואיך את יכולה להיות בטוחה לחלוטין שיש לי את התשובה?"

            "אני צריכה לדעת. יש לי את הזכות לדעת." היא דיברה בקול תקיף.

            "דרקרינו הוא שקובע מה הן הזכויות שיש לך במסגרת התפקיד שלך."

            "אנתוני!" היא פלטה בקול זועף. "מדובר כאן על ההשקעות שלי."

הגבר שתק לרגע, מסתיר את השעשוע שלו מהדאגה שנשמעה בקולה. ואז אמר את דבריו כמעט בלחש.

            "תמכרי אותן. כמה שיותר מהר, ולא בבת אחת. אנחנו לא רוצים לספק סימנים שיבססו עילה לתגובת-נגד."

פריסילה מזגה יין לעצמה ולאנתוני.

            "הבה נשתה לחיים." היא אמרה.

            "לחיי מה בדיוק?" הוא חייך.

            "לחיי סדר חדש."

הוא הרים את כוסו באוויר. "לחיי הסדר החדש. לחייך, דוכסית."

            "הו, עסקים, עסקים, כל הזמן." היא לגמה מהיין שלה והציתה סיגריה בתנועה עצבנית. "אני כל כך עייפה מכל זה."

            "כמובן. נשמה אריסטוקרטית כמו שלך לא נולדה לעבוד. אבל ראיתי אותך כשאת על הבמה. את מכורה לאור הזרקורים. נדמה לי כאילו זה מלהיב אותך יותר כשמקללים אותך מאשר כשמשבחים אותך. את חולת נפש."

            "וכי זה לא ברור מעצם הבחירה שלי לעבוד עבור הכוכב החולה שלך?"

            "לא חשבתי שאת עושה זאת מתוך תפיסה מוסרית עמוקה, קליאופטרה."

            "אני אינני קליאופטרה יותר משאתה מרק אנתוני. שניהם מצאו את עצמם בצד המפסיד של ההיסטוריה."

            "צודקת כתמיד, יפתי."

פרק ט' ==>