משטרת שבתאי
פרק ז'
מבעד לחלון
התצפית נגלה נוף מרהיב לשבתאי החדש. הכוכב נראה שליו, גווני הכחול-סגול שהשתקפו
ממנו לכדו את העין והציתו את הדמיון. הזמן חלף מבלי להבחין אם הצופה הניח לנוף
להפנט אותו; ואפילו סולר קר-הרוח לא נשאר אדיש למראהו, ראשו מוצף בהבזקי זכרונות, שברירי
תמונות... אנשים, מקומות, צלילים, קולות. מציאות התערבבה עם הזיות, וכל זה גרר
סערת רגשות שהשתקפה בעיניו. הכל הסתובב, הבהב, רעש דמיוני נשמע באוזניו; זכרונות
של ריחות מתוקים, חריפים, מרים באפו. הוא היה מנותק מהזמן והמקום, והרגיש במספר
מקומות בעת ובעונה אחת. אך הפנים שלו נשארו קרות; הוא לא הרשה לרגשות לשנות את
ההבעה שלו. זו הייתה יכולת שימושית ביותר שהביא לכדי שלמות לאורך חייו.
"קראת לי." קול מוכר נשמע
מאחוריו. הדובר התנשא מעליו ממרום גובהו.
"מה אתה רואה פה, סילבר?"
הוא דיבר מבלי להסתובב אליו.
"שבתאי החדש." ענה הדובר
בקצרה. אחרי רגע של שקט, הוא הוסיף: "פדרציה של מדינות מתועשות. מתמחה בתעשיה
כבדה. היריב שלנו מימים ימימה."
"אתה אנציקלופדיה מהלכת,
סילבר."
"זו הסיבה שאני פה."
"זו הסיבה שאתה לעולם לא תצליח
לקחת את מקומי."
סילבר לא נרתע
מההערה העוקצנית. "אינני מעוניין בו. המדינה מינתה את שנינו משום שאנחנו
המתאימים ביותר לתפקידינו. אני צריך אותך בדיוק כפי שאתה צריך אותי."
"אתה משקר מבלי להתאמץ ומבלי
לחשוף שום סימן לחוסר הכנות שלך. אמן אמיתי. אתה מוכשר בזה כמעט כמוני. כמעט. וזו סיבה
נוספת מדוע אני זה שאומר את המילה האחרונה. עכשיו תקשיב למה שאתה אמור לראות
לפניך."
"כולי אוזן."
"אתה נושא מבטך אל כוכב מלא
חיים. בכל בוקר, נשים, גברים, ילדים קמים בציפייה ליום הבא. הם עובדים, לומדים,
נודדים ממקום למקום, נפגשים, נפרדים. הם אוהבים, הם שונאים, הם שמחים ובוכים. בכל
לילה הם מתאספים או מתפזרים, הם ממהרים לרקוד מבלי לחשוב על יום המחר, או לתת
מנוחה לגופם ולשכלם."
הוא דיבר לאט,
מאפשר לבן-שיחו להתרשם מדבריו, לדמיין את מה שתיאר לו כמשורר המקריא את הליריקה
שלו. "הם מספרים סיפורים ותוהים מה יביא המחר. הם חולמים. הו כן, חולמים להם
את חלומותיהם... בדמיונם העשיר הם מניעים את עולמם, משממה אינסופית הם הופכים אותו
לבית... זהו שבתאי שאתה רואה לפניך.
"...ואנחנו, הדרקירים, זרים כאן.
אנחנו ילדים אבודים שנולדו אל תוך עולם בלתי צודק, ונגזר עלינו לשרוד, פשוט לשרוד,
בתוכו."
סילבר בלע את
הרוק בפיו כאשר הוא סיים וחיכה לתגובה. הוא קיווה שהבעת פניו לא חשפה את הבוז
העמוק שחש ביחס לקשקוש של סולר. הוא למד להתמודד עם חוסר האחריות שלו, ההתעלמות
משיקולי תקציב וכוח אדם; אבל את ההרצאות המטופשות שלו הוא פשוט לא יכל לשאת.
"אני איש מעשי." הוא מלמל. "כל
הדיונים האלה על מהות, על גורל... הם לא בשבילי. אני לא אוהב להתעמק בכל זה."
"אבל אתה צריך, ידידי."
סולר הסתובב עם הפנים אליו, זורק בו מבט חודר. "אחרת הנאמנות שלך לא שווה
אגורה שחוקה. אחרת אתה לא שונה מבני שבתאי."
"אני דרקירי." הדגיש סילבר
בקול תקיף. "תמיד הייתי, ותמיד אהיה."
חיוך קנטרני עלה
על שפתיו של סולר. "האמנם? אם כן, תיזהר. נאמנות עיוורת היא הדרך לאבדון. אתה
לא תשים לב כשיתקעו לך סכין בגב."
סילבר חש כיצד
הדם עולה לראשו. הוא לא ידע גבולות, הממזר. הכנות שלו גבלה בבוגדנות. והוא הרשה
זאת לעצמו כי היה בן-טיפוחו של הנשיא.
"האם קיימים נושאים נוספים שאתה
מעוניין לדון בהם כעת?"
"ישיר כתמיד..." הוא כיווץ
את מצחו בהבעה של אכזבה מזוייפת. "כמובן. הפרוייקט מצריך את התייחסותנו לנעשה
באיירונהיל. ההתפתחויות האחרונות שם פותחות לנו הזדמנות להרחבת הפעילות העסקית
והפקת רווחים יפים. הנשיא רואה קרקע פוריה לקידום הפרוייקט, אם יתקיימו התנאים שיפעלו
לטובתנו."
"אלה חדשות טובות, אבל הן
רלוונטיות לזרוע באיירונהיל ולא לנו."
"וכי אתה סבור שאוּלמַה רַצָ'ר
יצליח להתמודד לבד עם ההתנגדות השבתאית הצפויה להרחבת הפעילות שלנו?"
"התשובה שלי לא תשנה דבר כך או
אחרת, אז כנראה שעדיף שלא אענה. אני מבין שיהיה עלינו להקצות לו תגבורת
מכוחותינו."
"אתה מסיק מסקנות יפה מאוד כשאתה
לא מנסה להתחכם, אנתוני."
"תן לי את הנתונים המלאים ואני
אדאג להוציא את זה לפועל."
"כמובן; הן זו המומחיות שלך, איש
המספרים."
היריד של טוּקַלִי
היה אירוע שנערך פעם בשנה ברפובליקה הקטנה ביותר בפדרציה, שבה קהילה של מתיישבים
חרוצים ומסורים התעקשו לעסוק בחקלאות, על אף תנאים אטמוספריים שהפכו זאת לעסק כמעט
בלתי-אפשרי. ההצלחה הצנועה שלהם נתפסה בעיניהם כעניין נסי-כמעט, והם חגגו אותה
בפסטיבל חצי-דתי שבו הציגו בגאווה את גידוליהם, שעל פי אמות מידה ארציות היו
עלובים למדי. מאחר ורוב השבתאים בזו לסטנדרטים של כוכב ארץ, הם למרות זאת נהרו
ליריד בהמוניהם.
דן התלווה לקלייר ליריד מעט בחוסר
רצון. להזיז אותו מהמפקדה היה אתגר קשה כמעט כמו לגרור דוב מהמאורה שלו. אבל אם
הייתה מי שידעה איך לעשות זאת, זו הייתה קלייר.
משפחות מכל
שכבות הגיל הציפו את היריד, ואליהן התלוו אנשי בטחון, אשר נוכחותם התקבלה במורת
רוח מסויימת מהמקומיים. הקהילות של טוקלי נודעו באומץ-לבן, ונדרש משא-מתן לפני
שהסכימו לסידורי האבטחה שדרשו מהן הרשויות הפדרליות באירוע שמשך מבקרים מכל רחבי
שבתאי. השנה מספר המאבטחים היה גבוה מהרגיל.
"מטאור טוקלי! בואו לטעום מטאור
טוקלי!" קרא אחד החקלאים, גבר חייכן בעל כובע רחב-שוליים. השניים ניגשו לדוכן
שלו והוגש להם מה שנראה כקוביית כרוב סגול כבוש שהאיש הוציא מצנצנת. הם טעמו את
הירק, הודו לחקלאי והחמיאו לו על הטעם והמרקם הייחודי. לאחר-מכן הם המשיכו לשוטט
בין הדוכנים, טועמים ומאזינים לסיפורים.
"מה אתה חושב על הכרוב הטוקלי
הזה?"
"בכנות, טעם של נעליים
ישנות."
היא צחקה. "אתה
נראה משועשע למדי. זה מפתיע."
"האוויר הפתוח עושה לי
טוב." ענה דן, בפרפרזה לדברי השכנוע שלה. קלייר חייכה. דן לא דיבר הרבה, ורוב
הזמן בהה במשפחות הצעירות סביבו במבטים מהורהרים.
"עכשיו כשאנחנו פה, אתה יכול כבר
להסביר לי מה מטריד אותך?"
"מה לא מטריד אותי בימים
כאלה?"
"מספיק עם התירוצים. יהיה מה
שיהיה, זה מוציא לך את הנשמה. אולי אחרים לא מבחינים בכך, אבל אני כן."
"זו לא הבעיה שלך, קלייר. אל
תתני על זה את דעתך."
"דבר. זה יקל עליך. אתה פוגע
בעצמך כשאתה מנסה לשמור הכל בפנים. זו המחלה?"
"כמובן. אבל לא רק היא."
הוא מלמל.
"דבר. תוציא את זה החוצה."
דן שתק. קלייר
ניחשה כי בימים האחרונים הוא לא ישן כמעט כלל, מה שהיה יכול להיות הגיוני בעת
תקופת המבחנים שלו באקדמיה; אולם משזו הסתיימה, הוא כמעט הביא את עצמו לאפיסת כוחות
כשהעביר את הלילות בחדרי האימונים במקום לישון.
"בואי נעלה לקרוסלה."
הקרוסלה הייתה
מתקן שעשועים מהסוג שהייה פופולרי לפני מאות שנים בכוכב ארץ. היא הסתחררה מהר סביב
הציר שלה, עם אורות מהבהבים ומנגינה, והלהיבה ילדים ומבוגרים כאחד. השניים עלו,
התיישבו אחד מול השנייה וחגרו את חגורות הבטיחות. כשהקרוסלה החלה להסתובב במהירות
הולכת וגדלה, דן חש שלא רק היריד, אלא כל העולם מסתובב סביבו. הוא הרגיש את לחץ
הכוח הצנטריפוגלי שהלך והתחזק. המוזיקה הילדותית והתחושה בגופו לקחה אותו למקום
אחר, לעידן אחר... לרגע הוא הרגיש אבוד, מנותק, והכאב המוכר החל להשתלט עליו.
הוא אזר את כל כוחו כדי להתנער מזה,
כדי לחזור למציאות. הוא עצם את עיניו, הסדיר את נשימותיו, ספר אותן והתרכז. ההתקף
חלף מהר, אולם לדן כל רגע היה בלתי-נסבל והתלווה בתחושת חוסר אונים. כשחזר לעצמו
הוא הבחין שהקרוסלה עצרה, שהוא נוטף זיעה, ושקלייר בוהה בו במבט מבוהל וקוראת
בשמו.
היא עזרה לדן לרדת. הוא התקשה לעמוד
על רגליו והיא נאלצה לתמוך בו. יחד הם דידו לעבר דוכן קרוב שמכר משקאות. אחרי
ששתה, דן התאושש והם עמדו בדממה. קלייר חשה חרטה על כך שניסתה ללחוץ עליו, ובכך
אולי גרמה להתקף... הוא שלף שלוש גלולות מכיסו ובלע אותן מבלי לחשוב פעמיים. לאחר
מכן הוא עבר לאיזור שקט שממנו הם יכלו לצפות במשפחות העליזות ובמארגני היריד
בתלבושותיהם המסורתיות. הם רקדו לצלילי שירי-עם אשר ניגנו להקות מוכשרות בכלי
נגינה עתיקים, כל אחת מהן שרה בשפה שונה, מהשפות שדוברו או עדיין מדוברות בכוכב
המקורי שממנו התפזרה האנושות. הוא חש שעליו להדבק ברוח הטובה, בששון ששרר כאן; שעליו
להצטרף בשירים ובריקודים; אך הוא לא היה מסוגל. כל זה היה זר לו מדי.
"כוכב ארץ, קלייר. זה
העניין."
"מה אתה מצפה למצוא בכוכב
ארץ?"
"מי אני."
"אתה יודע טוב מאוד מי אתה. איש
צעיר ומוכשר. סוכן לבנה. סטודנט לאנרגטיקה. למדת להתמודד היטב עם מחלה כרונית קשה.
אתה לא צריך לדעת יותר מזה. אין לך מה לחפש שם."
"אני חייב לגלות את האמת."
"אתה לא חייב לעשות שום דבר."
היא תפסה אותו בכתפיים, מאלצת אותו להישיר אליה מבט. "למה שהיה שם אין השפעה
על החיים שלך כאן. אתה מסכן את כל מה שיש לך עכשיו. את כל ההשגים שלך. תניח
לזה."
"מה את היית עושה במקומי?"
קלייר לא ענתה.
דן מכיר אותה טוב מדי. הוא יודע שהיא לא תוכל לענות בכנות.
"אני לא יכולה לשמש דוגמה לאף
אחד. אבל אתה חכם יותר ממני. אתה יודע שהחיים שלך חשובים מכדי לצאת למסע הרס-עצמי."
"מה שאני עלול למצוא יהפוך אותי
לאדם אחר. אני לא יודע אם זה יהיה לאדם טוב יותר; אבל האדם הזה יהיה יותר אני משאני
עכשיו, את מבינה?"
"אבל המחלה, דן." היא לחשה
בקול רועד.
דן הנהן. קלייר
השתתקה. אחד מהילדים ביריד שחרר לאוויר בלון צהוב שהחזיק בידו. הבלון התרומם
והתעופף לו, מעלה מעלה, נישא על גלי הרוח עד אשר הפך לנקודה באופק.
"אני הולכת לקחת משהו לאכול. אתה
בא?"
"לא. תוכלי להביא גם לי? אני
אחכה פה בינתיים."
אנדריאה פגשה את
הסֵסַנוֹל ווֹלטֵר במזנון של המפקדה. הוא היה ריק למדי בשעת בין-הערביים והיא עשתה
עצמה מופתעת לפגוש אותו שם. היא הציעה לו לשבת לאכול יחד ושאלה לשלומו. הקצין
שריכז את פעילות הלבנה ברפובליקות הדרומיות הסכים ושיתף אותה במתרחש באזורים תחת
אחריותו. הוא הקפיד על טון מקצועי ואובייקטיבי, ואנדריאה הקשיבה לו, כשהיא מביעה
עניין בדבריו. השולחן שלהם היה מבודד, כך שאף אחד חוץ משניהם לא האזין לשיחה.
"מה התחושה הכללית שלך, וולטר?
על הלבנה? איך אנחנו מתמודדים עם מה שקורה מסביב?"
"אנחנו עושים את מה שאנחנו
יודעים לעשות. לצערי אנחנו רק לא יכולים להיות בכל מקום כל הזמן."
"אתה חושב שהאנשים שלך לא
מספיקים." היא ניחשה.
"אני חושב שאנחנו נשחקים. שאנחנו
מנותקים ורודפים אחרי הזנב שלנו."
אנדריאה הנהנה.
"מה אתה חושב הסיבה לזה?"
"ריכוז סמכויות. ההיררכיה כאן לא
מאפשרת לפיקוד המחוזי חופש פעולה. זה רק הולך ונעשה חמור עם הזמן."
"ניסית להביא את העניין לתשומת
לבו של המפכ"ל?"
"אני חושש ש..." הוא השתתק,
לא בטוח אם הוא יכול לומר את מה שהתכוון בפניה.
"אתה חושש שרד הוא חלק
מהבעיה."
הוא ברר את
המילים שלו בזהירות. "אני לא יכול להתעלם מהרושם האישי שלי, ולא רק שלי,
שהמדיניות שמקשה עלינו כל כך מוכתבת מלמעלה, באופן שלא ניתן לערער עליו."
"מי עוד חולק את התחושות שלך?"
"אנדריאה, אני לא רוצה..."
"זה חשוב מאוד שתדבר. כולנו
בסירה הזאת ואין סיבה שמי מאתנו ימנע מלהביע את אשר על לבו. רד עקשן אבל הוא לא
בלתי-נגיש. אם נעלה את הדברים יחד זה יבסס את העמדה שלנו מולו וסביר להניח שהוא
יקבל את הטענות."
"אולי את צודקת. אבל... אפילו בורדר
הביע אי-שביעות רצון מחוסר הנגישות שלו. הוא ניסה להזיז עניינים בעצמו אבל נתקל
בחומה בצורה. הוא אמר שאם הדברים ימשכו כך..." הוא לא סיים את המשפט, מתלבט
אם להמשיך.
"אז בורדר לא מרוצה מכך
שרד מתעקש להחליט הכל בעצמו, עד הפרט הכי קטן."
"אכן."
"האם יש לו פתרון לבעיה?"
וולטר הניד
בראשו.
"אתה משקר. אני יודעת שבורדר
עוקף את סמכותו של רד. החשד הוא יותר מסביר. הוא עושה זאת באופן מקצועי מאוד,
והכוונות שלו אולי טהורות; אבל מערכת האמון ביחידה מתערערת. אי אפשר להתכחש
לזה."
"בורדר קשוב יותר. הוא מחובר
יותר למפקדים בשטח ולצורכיהם. אני חושב שאת לא יכולה להיות מופתעת מכך שהנאמנות
שלהם לא נשארת כפי שהייתה."
אנדריאה הנהנה
שוב. היא ערבבה את הירקות בקערת המרק שלה בתנועות ידיים עייפות, מדי פעם לוגמת
ממנו בחוסר תאבון.
"אתה חושב שבורדר יכול להחליף את
רד? היה כנה עכשיו."
וולטר הרים את
מבטו מהצלחת שלו כשהוא ענה.
"לא. אני לא חושב שמישהו יכול
להחליף אותו. יחד עם זאת, אני חושב שהוא צריך לשנות את הצורה שבה דברים מתנהלים
פה. ברם, לצערי אני לא אופטימי במיוחד בהיבט הזה; שמשהו הולך להשתנות. ואינני לבד
בתחושה הזו."
"אני שמחה ששיתפת אותי. אני אנצל
את הנסיון שלי וההיכרות הארוכה עם המפכ"ל כדי לשכנע אותו לשקול את הטענות
שלך. אין לך סיבה לדאוג."
"תודה לך, אנדריאה."
וולטר לא נראה
משוכנע מדבריה כלל. ניחא. היא שמעה מספיק, אבל לא גילתה שום דבר חדש. הקצינים לא
מרוצים מהאופן בו היחידה מתנהלת; אולי הם אפילו חושבים שהגיע הזמן שרד יודח
מתפקידו. אלה חדשות מדאיגות למדי שעליה להתייחס אליהן ברצינות; אולם גם אם הנאמנות
למפכ"ל מתערערת, והסגן שלו חותר תחת סמכותו, הנאמנות ליחידה של כל מי שהיא
חקרה נשארה חזקה כתמיד. אפשר שהנאמנות המוסדית הזו היא דווקה עדות לחוזקה של
הלבנה. יהיה עליה כעת לנסות שיטות אחרות לגלות את זהות המדליף.
פרופסור גלוב
סיים את הדו"ח האחרון שהכין על בסיס עדותו של דוסן מאהר. הדוסן דיבר בלי
הפסקה, ושאל שאלות יותר משדיווח על המבצע שלו. מה כל זה אומר, הוא שאל שוב ושוב. האם
רובוטים יחליפו את הסוכנים בלבנה? האם קואליציית הומנוס תוציא אותם מחוץ לחוק שוב?
האם הוא מתכוון להכניס רובוטים רב-פונקציונליים כמו דרבי לשוק האזרחי?
הפרופסור לא ידע לענות על רוב השאלות
משום שלא נתן את דעתו להן לפני-כן. הרובוט שלו הרג בני אדם. הרובוט שלו הציל חיים
של בני אדם. כמובן, הפקודה ניתנה על ידי הקצין, אבל כשהיד שירתה הייתה ידו של
דרבי, הוא לא ידע אם אכן הוא זה שנשא באחריות למה שהתרחש.
מה שהתרחש היה משנה מציאות. על אף צו
איסור הפרסום, השמועות ידלפו – שבתאי משלבת רובוטים רב-פונקציונליים בכוחות הבטחון
שלה. קואליציית הומנוס תשמיע קול זעקה. לא זו הייתה הכוונה של הפרופסור. הוא הסכים
לעבוד בלבנה בשם המדע, משום שזו הייתה ההזדמנות היחידה ללמוד על הפוטנציאל של
התקופה. הוא חייב לדבר על זה עם רד. מה הסיכונים? האם הוא מודע להם? כשחושבים על
זה, ברור שהוא יודע. זו שאלה מיותרת. הוא מפכ"ל הלבנה והוא עושה כל מה שירצה.
הוא מצפצף על הביקורת. אבל האם הוא, מרקורי גלוב, יכול להתנהג באותו אופן? ודאי
שלא. הוא מדען. המוניטין שלו עומד על הפרק. הוא חייב להימנע מגלישה אל תוך התחום
השנוי-במחלוקת פוליטית...
במחשבה שנייה, על איזה מוניטין מדובר?
הקהילה המדעית לא משקיעה בתחום שלו. כולם נטשו אותו. למה צריך להיות לו אכפת
עכשיו? אולי הוא צריך לקחת דוגמה מרד. כשעיניו עברו על הניסוחים שלו בדו"ח,
הוא התפלא לרגע מאופן הניסוח הזהיר שלו. משפטים ארוכים, רב-משמעיים, מונחים
מקצועיים מבלבלים בתיאורים של התקלויות כוח הלבנה עם פרה"ד... הוא מתחמק
מהאמת. הוא לא מרשה לעצמו להרהר על המשמעויות של הצלחת הפרוייקט, על ההשלכות שלו. הוא
מוכרח לשוחח על זה. להרוויח מחדש את בטחונו. ונראה שאף אדם לא יוכל לעזור לו
עכשיו.
המבט שלו נדד אל הרובוט שעמד קפוא
ודומם בעמדה שלו. הוא היה מכובה, כאילו ישן, נח מכל מה שעבר. הגוף המתכתי נראה
מבריק מתמיד בצבעי הכחול והשחור שלו. הוא היה באותו המקום כבר מספר ימים, עבר כמה
תיקונים פשוטים ונשאר לחכות לפעם הבאה שיצטרכו אותו. גלוב קם והתקרב אליו. הוא
הזיז מתג בלוח הבקרה. עיניו של הרובוט נדלקו.
"ערב טוב, דרבי."
"ערב טוב, מרקורי."
זה היה כאילו
הרובוט חיכה בסבלנות לשיחה איתו, כדי לתת לו את התשובות שהיו בתוכו של גלוב, אבל
אשר הוא לא יכל להשיג.
"מה שלומך, חבר?"
"מצבי טוב. כל המערכות עובדות
כראוי. אין תקלות לדווח עליהן."
גלוב חייך.
"אני רוצה את העצה שלך. המשימה האחרונה דחפה אותנו למקום שלא חשבתי שאגיע
אליו כל כך מהר. מה אתה חושב שאני צריך לעשות?"
"בסך הכל עשיתי את מה שהיה מוטל
עלי. את מה שתכננו אותי לעשות. מה שאתה חווה הוא תוצאות ההצלחה שלך. אני אומר שמי
שיודע להתמודד עם כשלונות, צריך לדעת גם להתמודד עם הצלחות."
הרובוט ידע מה
להגיד; כצפוי, הוא אמר לגלוב את מה שהוא התקשה לומר לעצמו. ההחלטיות של דרבי היא
היתרון שלו על פני בני אדם.
"אני לא יכול להתעלם מהבעיות
שההצלחה המהירה מדי שלנו יכולה לייצר. האם איננו יכולים לרשום הישגים מדעיים מבלי
לעורר שערוריות?"
"היית צריך לצפות לזה כשבחרת
במקצוע שנוי במחלוקת כל כך. אני שערוריה אחת גדולה. רבים יגידו שהקיום שלי הוא
טעות."
"מטומטמים. פחדנים. הם לא
מסוגלים להעריך אותך. אבל אני יודע שאתה הצלחה, וגם אחרים ילמדו."
"אך כך, אין לך סיבה לדאוג. זה
הכל עניין של זמן. עניין של סבלנות, סיבולת וכוח רצון אנושי. עברת את חצי הדרך
ועכשיו אתה מתלבט אם אתה על הדרך הנכונה? תאמין בעצמך כמו שאתה מאמין בי,
מרקורי."
גלוב הנהן.
החלטתיות מדהימה. הוא תכנן אותו כך שיפצה על החולשות שלו. ואכן, הוא הרגיש את
הבטחון העצמי שלו מתחזק בעזרת דבריו של דרבי. הרובוט לא זז, אבל העיניים הזוהרות
שלו בהו בו בציפייה לשאלות נוספות. כשגלוב שתק, הוא דיבר.
"זה מצער שבני אדם ממשיכים לנקוט
באלימות כשזו מהווה מכשול כל כך חמור להתפתחות שלהם."
"זו הטרגדיה שלנו. לא רציתי
להיות חלק מכל זה מלכתחילה. על אחת כמה וכמה שאתה לא נועדת להיות מכונת מלחמה. אבל
מי יודע אם אחרת היית יכול לעמוד כאן היום ולשוחח איתי."
"אם כך, אנחנו עושים את שעלינו
לעשות. כשנסיים את תפקידנו כאן נוכל סוף סוף להקדיש את מאמצינו למחקר בלבד. עד אז,
אנחנו חלק בלתי נפרד מהלבנה."
"חלק בלתי-נפרד מהלבנה."
גלוב חזר על דבריו של דרבי. עליו להפנים זאת. אולי רק כך הוא ירגיש שלם עם כל מה
שמתרחש כאן. הוא לא רק מדען; הוא גם איש היחידה ללוחמה בפשיעה מדינית. דרבי ידע
זאת היטב משום שתוכנן כך. אבל הוא עצמו לא הרגיש עדיין שייך למבצר הזה שהוא עובד
בו, לא הרגיש שייך לאנשים לבושי המדים השחורים. אבל הוא יקבל את העצות של דרבי
וינסה.
שר ההגנה קין
הגיע למסקנה שרמת המתח בישיבת הקבינט הייתה גבוהה מספיק כדי להניע מעבורת חלל
צבאית, בסדר גודל של חטיבה לפחות. בלעדי המאמצים של ראש הממשלה ושלו, היה זה בלתי
אפשרי לאסוף את כל האנשים שישבו כאן באותו חדר, בעבור כל סכום שיהיה.
שר האוצר, איש צעיר וצעקני מהנבחרת
הצעירה של פרטנרשפט לא הפסיק להתפרץ לדברי אחרים והושתק על ידי ראש מפלגתו שוב
ושוב. שר הפנים בעיקר השמיע תלונות וזרק האשמות מבלי להבחין בין חברי סיעתו
לשותפיו הקואליציוניים. שרת החוץ הייתה הותיקה משרי המפלגה והתנהגה בצורה דיפלומטית
יותר, אך ידעה גם לעמוד על שלה טוב יותר מחבריה. היא הייתה מנוסה כמעט כמו קין
עצמו, מה שאיזן את האנרגטיות שראש הממשלה ניסה להשיג בסיעתו המחודשת; אנרגטיות
שקין תפס כפזיזות היפראקטיבית ואג'נדה מבולבלת ובלתי-מגובשת.
הציבור אהב את פרטנרשפט. היא הייתה
חדשנית וכריזמטית אל מול מורדו שנתפסה כשמרנית ואליטיסטית. ראש הממשלה עצמו היה טיפוס
מחושב ומבריק למדי ובהחלט נבחר להוביל את מפלגתו בזכות ולא בחסד. עד כה, הבחירה
לגבש ממשלת אחדות הייתה ההחלטה החכמה ביותר שלו, על אף ההתנגדות בסיעתו למהלך.
"על פי הנתונים, זה לא נראה
כאילו התחדשות החיכוכים באיחוד האיראסייתי דורשת בחינה מחודשת של הסכמי
הסחר." אמר שר התעשייה.
"מכאן אני מניח שאין התנגדות
בנושא הזה וניתן להמשיך עם המדיניות הנוכחית." סיכם ראש הממשלה. השאר הנהנו.
"נעבור לנושאים אחרים. הצעת החוק
להטלת מכס על ייבוא מגרימיואן תעלה להצבעה השבוע. אני מקווה לקבל את תמיכתכם
בפרלמנט."
"על פי ההסכמים הקואליציוניים
חברי סיעתי חופשיים להצביע על פי צו מצפונם." מיהר קין להגיב.
"אכן. יחד עם זאת אני מצפה מכם
להתייחס ברצינות לטיעונים שהציג השר הַארבּוֹר. לתת עליהם את הדעת ולקבל החלטה
מושכלת."
"לפני שהנושא יידחק הצידה, האם
אנחנו מתכוונים לדון היום באירועים האחרונים באיירונהיל?" זרק שר התעשייה.
"אתה מתכוון לבריחה מהכלא של פַּקוֹ
פֵרנַנְדֶז?" ניחש שר האוצר.
"אם אפשר לקרוא לזה בריחה."
חיוך סרקסקטי
הופיע על פניו של שר האוצר; אך השאר לא תפסו בהערה ולו משהו משעשע.
"אנחנו נעזור לנשיא סיציליאנו ללכוד
אותו. נספק לו את הסיוע המודיעיני שיצטרך." אמר ראש הממשלה.
"אני חושש שזה לא יהיה מספיק.
אבל אם לשים את כל האפשרויות על השולחן כבר עכשיו, נגיע למסקנה שאין לנו משאבים
מיותרים להזרים לבור-ללא-תחתית שהוא הכוכב הזה. לכן עלינו להיות סבלניים."
הגיב שר ההגנה.
"אתה יודע בדיוק לכמה נזק הטיפוס
הזה מסוגל, קין." הכריז שר התעשיה.
"אף אחד כאן לא תועה באשליות
לגביו. אולם לעת עתה נצטרך לחכות. בשנים שהוא העביר במאסר הארגון שלו נחלש. יריביו
התחזקו. סמכויות המשמר הנשיאותי הורחבו. אינני חושב שהוא יתן לנקמנות שלו עדיפות
על השכל שלו."
בעוד הוא מוציא את המילים מהפה, קין
תהה אם אכן האמין בהן. שירות המודיעין המליץ להימנע מהגדלת המעורבות באיירונהיל; רד
אולי יחזיק בדעה אחרת; בכל מקרה, מדובר בסוגיה של יחסי-חוץ, סוגיה שהלבנה לא
מוסמכת לעסוק בה. אז אין סיבה שישתף אותו בקבלת ההחלטות. אף על פי כן אין לו ספק
שג'טקינס ידחף את האף שלו, כמו שהוא תמיד עושה. אולי הוא אפילו יפעל מבלי לקבל
ממנו אישור. הוא שנא אותו על כך שערער את שיקול הדעת שלו ברמה כזו שהוא חש חוסר
בטחון בהחלטותיו. עוד בחיל האוויר הוא הצטיין בהתחכמויות ובעקיפת סמכויות. מי ידע
אז שהפציעה והשחרור מהחיל רק תחזק את הנטיות המגלומניות שלו.
"התחייבנו לפני הבחירות לצמצם את
המעורבות הצבאית, עלינו לעשות כל מה שאפשר כדי לא להרחיב אותה." התערב שר
הפנים, מתעקש לתת גם את דעתו בעניין. "יש גבול לכמה שאפשר לנפח את
התקציב."
"אנחנו עדיין מחוייבים לתקציב,
אין סיבה לדאגה." הרגיע אותו ראש הממשלה. "אני מבין שיש לי את הגב שלכם
בהחלטות שלי ביחס לאיירונהיל." הוא ספק שאל, ספק הכריז, כדי לסגור את הדיון
בנושא.
"יש לך את תמיכת הסיעה,
כן." אמר שר ההגנה.
פרק ח' ==>
