משטרת שבתאי
פרק ו'
"אני לא מבין למה
אנחנו מבצעים מעצרים במקומות הומי אדם כל כך. זה ממש לא גורם לציבור לאהוב אותנו
יותר."
"הציבור מפוחד. הם מרגישים שהם
לא בטוחים יותר בשום מקום. התפקיד שלנו הוא לגרום לרעים להרגיש אותו הדבר."
דן וג'סי ניהלו מעקב במרכז מסחרי ענק
בסקטוסק. אלפי האנשים שעברו על פניהם לא נתנו את דעתם לשני סוכני הלבנה בלבוש
אזרחי שסרקו אותם ממרום הקומה העליונה. הם היו עסוקים בהשקעת כספם במוצרים ממיטב
התוצרת המקומית והזרה. אופנה מכוכב ארץ, מוצרי מזון מגרימיואן, ריהוט מאיירונהיל.
צמ"תים מכל כוכב מיושב; מלבד דרקרינו המוחרם, כמובן. האלימות ברחובות עשתה
אותם זהירים יותר; אך התרבות הצרכנית דרשה את שלה.
דן לא לקח חלק בזה. לא היה לו ברור
מדוע הרי המוצרים לא מעוררים בו שום רגש. האם זה היה האופי שלו מלידה, או שמא אלו
השנים שעברו עליו בביתו של רד אשר עיצבו אותו? כך או כך, הוא לא הרגיש סימפתיה
יוצאת דופן כלפי ההמונים סביבו. ג'סי בהה מטה, למקום שבו שלוש בחורות ישבו ולגמו
קפה מכוסות נוצצות. היה קל מדי לנחש על מה הוא חושב. דן לא כעס; הוא רק קיווה
ששותפו ילמד להיות מקצועי יותר, ולכל הפחות ידע להגיב נכון ברגע המתאים.
"דן, אתה חושב ש..."
"אנחנו במשימה, ג'סי."
"אתה צודק." ג'סי חזר לסרוק
את הרחבה מתחתם. "אז איך נראה האיש שלנו?"
"שיער שחור ארוך, רזה, נוהג
ללבוש מעיל כתום..."
"המממ, אני חושב שאני רואה
אותו."
דן
מיקד את מבטו בקומה מתחתם. החשוד ניהל שיחה עם אישה לא-מוכרת להם בנקודה הצפופה
ביותר במרכז המסחרי. דן התמקד בו במשקפת הזעירה שהייתה בידו.
"זה הוא. אל תוריד ממנו את
העיניים."
החשוד
נראה עליז ונמרץ. הוא הניח את ידו על כתפה של האשה ויחד הם התחילו לצעוד לכיוון
אחת החנויות, מבלי למשוך תשומת לב. דן וג'סי ירדו מספר קומות, עוקבים אחרי החשוד
אל חנות הלבשה פופולרית במיוחד.
"טעם טוב יש לבחור."
"אל תפתח ציפיות, זה לא ילך
ביניכם."
ג'סי
גיחך. "מתי תפסיק להיות כזה משבית שמחות?"
"קדימה,
בוא. תיזהר לא לבהות, ושמור מרחק ממנו."
הם
חיכו בחנות, מעמידים פנים שהם בוחרים חולצות מהדלפקים. אלו עשו שימוש בטכנולוגיה
שאפשרה לקונים לבחור מתוך מלאי כמעט בלתי-מוגבל של צבעים, גדלים וצורות. אף חנות
מהסוג הזה לא הניחה ללקוח לעזוב מאוכזב, משגילה כי הרקמה שרצה או המידה המתאימה לו
לא נמצאת. החשוד הוריד מהדלפק זוג מכנסיים, והראה אותו לאשה שליוותה אותו. היא
חייכה והנהנה. הוא קרץ לה, ופנה לעבר חדר הלבשה עם המכנסיים החדשים בידיו. דן נכנס
בעקבותיו.
"תַפוּס!" קרא האיש, ברוגז מסוים.
"בהחלט." ענה דן, שולף את
אקדחו. "סגור את החגורה שלך, אלא אם כן אתה באמת רוצה להיתפס עם המכנסיים
למטה."
האיש
החוויר. "יש כאן מצלמות. ברגע שתצא מכאן אתה עצור."
"זה עדיין משאיר לי דקה או
שתיים. לך יש קצת פחות."
"מה אתה רוצה?" הוא מלמל.
"את ארנֵסט לינדוֹן."
"מעולם לא שמעתי את השם."
"תשובה לא נכונה." האגרוף
של דן מצא את דרכו אל צלעותיו של החשוד. הוא השתנק.
ג'סי
בינתיים חסם את הדלת בגופו, מרחיק ממנה את בת-לוויתו והלקוחות האחרים שהבחינו
במתרחש.
"מה קורה כאן?" היא מחתה
בקול רם. "אתם לא יכולים לעשות את זה!"
"לבנה. זה מבצע משטרתי."
הוא הציג לה את התעודה שהוציא מכיסו, פריט מלבני שהראה, בלחיצת כפתור, תמונה
הולוגרפית עגולה ועליה סמל הלבנה, פרצופו של ג'סי ומספרו האישי. הוא הופתע מעט מכך
שמשהו בפעולה סמכותית פשוטה זו עורר בו סיפוק, והתאפק לא לחייך.
"אתם לא יכולים להתנפל על לקוחות
בצורה כזו! זו ברוטליות לשמה! מי אתם חושבים..."
"את מוזמנת להגיש תלונה במחלקה
הרלוונטית. אנא התרחקי ותני לרשויות החוק לבצע את עבודתן."
בתוך
תא ההלבשה, כשהוא מסתכל לתוך קנה האקדח, הבחור החל לרעוד ולהזיע.
"אני לא יודע איפה ארנסט לינדון!
הוא לא הבוס שלי! אני מקבל מידע מוצפן מהאגף! באמת שאני לא יודע שום דבר!"
"אז כמה דברים אתה כן יודע. אתה
יכול לספר לי עכשיו או שנצא לטיול."
"אני לא יכול! אסור לי! אני בסך
הכל מגנט. אני לא יודע שום דבר שאין לכם בלווא הכי!"
"אז אין לך ממה לפחד, לא ככה?"
"לא! הם יחסלו אותי!" הוא
לחש. "ברגע שהם יבינו שפתחתי את הפה!"
הוא
כל כך מפוחד שזה כמעט עלוב, חשב דן. הוא לא העמיד פנים. הוא היה שרוי בפאניקה.
האיש רעד כמו עלה נידף. ההתנהגות מעוררת-הרחמים שלו הרגיזה אותו עוד יותר. עד כמה
עמוק פרה"ד חדרה לחברה שלהם? מה קורה לכוכב הזה, לכל השדים?
"אתה מחוסל כך או כך. אתה פחדן,
מה שהופך אותך ללא אמין. מאוד קל להחליף אותך. עכשיו אני אלך, וכולם יראו אותך
מזדחל החוצה בבושה ויסיקו מסקנות."
החשוד
שקל את דבריו של דן. הוא השפיל את מבטו לרגע, ומשהפנים את מצבו הוא התעשת. הוא
הפסיק לרעוד.
"אני אספר את כל מה שאני יודע.
בתנאי שתספקו לי הגנה."
כל
כך קל. הבחור החליף פנים בלי שום מאמץ מצדו של דן. איש-זיקית. כמה אנשים כאלה יש
סביבו? שמשנים את צבעיהם בלי-הרף? איך הלבנה צריכה להתמודד עם כולם? הוא הלביש
עליו אזיקים והוביל אותו החוצה מחדר ההלבשה. לפני שהם הספיקו לעזוב את החנות, שני
מאבטחים חסמו את דרכם.
"סוכני לבנה! תנו לנו
לעבור." דן הציג את התעודה שלו, אך היה נראה שהמאבטחים לא התרשמו.
"מאתיים ארבעים ושש, סעיף ג'.
סוכני הלבנה לא יבצעו פעילות מבצעית באזורים ציבוריים צפופים ובאזורי עסקים בלי תיאום-מראש
עם הגורמים האחראיים במקום. זה לא מתקבל על הדעת שלא מעדכנים אותנו."
"נתקלנו במישהו שמכיר את החוק.
נחמד מאוד. כעת פנו דרך ונימנע מעוד חוסר-נעימות מיותרת. למה אתם מחכים?
זוזו!" פקד דן.
קצין
האבטחה התמהמה, ודן החליט שלא לחכות לתגובה. הוא דחף את העצור שלו ועבר על פניהם,
עם ג'סי בעקבותיו. אחד המאבטחים צעק עליהם לחכות; אולם כשהתעלמו ממנו, הם נותרו
מאחור, המומים כמו הלקוחות. המבקרים במרכז השוקק נעצו מבטים סקרנים בשני השוטרים
בלבוש אזרחי אשר הובילו את העצור שלהם אל הצמ"ת, עד שנעלמו, ושגרת הקניות
שלהם יכלה להימשך.
מייקל בורדר היה
איש רזה בעל שיער בהיר, צוואר דק ועצמות לחיים בולטות. הייתה לו לסת גדולה ושיניים
לבנות, ישרות מאוד. כל אלו, יחד עם חליפות מעצבים שהוא נהג ללבוש לעיתים קרובות,
הקנו לו מראה של אדם השייך לקהילה הצרה של אנשים אמידים ובעלי-שם בשבתאי. ואכן,
הוא ביסס את מקומו בה עוד בצעירותו. בניגוד לרד, הוא מעולם לא חש זר או לא שייך
בקהילה הזו.
במשרדו של רד, הוא ישב מול
המפכ"ל כשעל פניו הבעה של כעס הדומה לזו של שחקן מנוסה.
"מה שאני אומר הוא שאני לא מבין
מדוע אנחנו רודפים אחרי סוחרי סמים בזמן שאויבינו עסוקים בבניית נשק שיכול להפוך
את מאזן הכוחות."
"אם יש לך רעיונות לדפוסי פעולה
טובים יותר, אני מקשיב."
"ניזום הכרזה על מצב חירום
לאומי. נפעל במטרה להקצות כוחות צבא וליזום פלישה לתחנת החלל. לעצור שם כל אחד
ואחד. להחרים הכל. משם התשתית שלהם מחוסלת."
"בורדר, מאדם שהגיע לדרגה שלך
אני מצפה לעצות ריאליות יותר. על אחת כמה וכמה אתה מבין את ההכנות שפעולה כזו
תדרוש. בכל מצב שהוא, יהיה להם מספיק זמן כדי להתכונן ולהתפזר בעוד מועד. אסור
לאפשר זאת; חייבים לשמר תחושת בטחון מסויימת בצד השני, רק כך דפוסי הפעולה שלהם
ישארו צפויים מספיק. אבל זה לא רלוונטי בכל אופן. מלכתחילה זה לא מתקבל על
הדעת."
"אנחנו יכולים להוציא את זה
לפועל. יש לי תמיכה מגנרל אֵנדוֹ. שוחחתי איתו ביום שלישי. יהיה קל לשכנע קצונה
בדרגות נמוכות יותר. עד שהפרלמנט יספיק לקבל החלטה בעניין, המבצע כבר יושלם. מספיק
רק שתתן את הפקודה."
"אתה מבין מה אתה אומר? זאת
מרידה! אתה מתכנן לדחוף את הצבא למרוד בסמכויות הממשלה? אתה מבין אילו השלכות יהיו
לכך?"
"אילו השלכות, רד?" הוא בהה
בו, כאילו מאתגר אותו להתעמק בדברים. "הממשלה חלשה. הקואליציה קרובה להתפרק.
היא לא מסוגלת לקבל החלטות ברורות. מורדו תתמוך בפעולה שלנו, וזה יספיק להשיג
לגיטימציה."
"אתה משלה את עצמך. קין לא יגבה
את מי שמנסה לשבור את הכלים."
"הוא יגבה את מי שמנסה להציל את
המדינה."
"כל עוד הוא יושב בקואליציה, הוא
שר ההגנה, המפקד העליון. הנקמה שלו בכל אחד, אדם או מוסד, שיעז להמרות את פיו,
תהיה מרחיקת-לכת. בייחוד אם הוא יחשוד שמה שמניע אותו היא לא פטריוטיות... אלא תאוות
כוח."
לרד
היה נדמה שעיניו של סגנו ירו גיצים.
"רד, חייבים להפעיל את
הצבא."
"הצבא יופעל ברגע ששר ההגנה יראה
בכך צורך. כרגע, הממשלה לא רואה סיבה לעורר פאניקה בקרב הציבור. הרשות המבצעת
חייבת לנהל את המשבר ולשדר שהמצב נמצא בשליטה."
"אנחנו משחקים לידיים
שלהן." אמר בורדר בייאוש.
רד
נשען אחורה בכסאו. "בורדר, למה בחרת להתגייס ללבנה?"
"אתה משלם טוב יותר ממקומות
אחרים." הוא ענה במרירות.
"אתה לא מצדיק את השכר שלך.
תחשוב על זה. אולי כדאי לך לחזור לצי הפדרציה."
תפקודו
של בורדר הטריד את רד. הוא היה קצין צי מצטיין, ובלבנה הוא תכנן מבצעים מוצלחים בחמש
השנים שלו בתפקידו. אולם בחצי השנה האחרונה היה נדמה שהוא חוצה את הקווים, חותר
תחת סמכותו, כאילו מנסה לחפור מנהרה מתחת לרגליו.
"תאמר את האמת, רד, אתה מצליח
לישון עם הידיעה הזו? שראש הנחש יושב בבטחה בדרקרינו, בזמן שאנחנו רודפים אחרי
השרצים שלו? איך אתה מצליח?"
הכעס
הציף את רד. למה הוא עושה את זה? האם הוא מנסה בכוונה לערער את שיקול הדעת שלו?
לעודד אותו לקבל החלטה הרסנית? או שמא הוא מאבד את זה, לא מצליח לסבול יותר את מגבלות
הסמכות שלו, אותן מגבלות שתסכלו אפילו אותו, מפכ"ל הלבנה?
"אני לא פוליטיקאי." אמר רד,
מישיר מבט חודר אל סגנו. "אני לא מפקד על כוחות צבא ואין לי סמכות להכריז
מלחמה. בוודאי שאין לי מספיק זמן לנדודי-שינה."
בורדר
שתק. בתקופה בה היה קצין בכיר בצי שאלות כאלו לא הטרידו אותו. הוא לא התעסק
בחקירות או באידאולוגיה. כאן הוא נדרש להופיע בבתי משפט ולתהות מה קרה לעם שנלחם
למענו.
"יש לך נושאים אחרים לדון
עליהם?"
בורדר
הניד לשלילה.
"אם כך, אתה יכול ללכת."
הוא
השאיר את רד לבדו, והמפכ"ל חזר להרהוריו הפרטיים. הוא העדיף שלא להזכיר
באוזני סגנו את משתף הפעולה משורות פרה"ד. מי היה אותו אדם, שבגד בארגון שלו,
ולמה? מדוע הוא מסכן את חייו, ומה הסיכוי שזו בכל-זאת תחבולה?
הפעם הוא הציע עסקת חליפין. תנאי
הוגן. אדם בתמורה לשני שמות. הוא ביקש אסיר שהורשע באשמת שוד ופעולות חבלה. פעיל מוכשר,
אבל לא בכיר, זניח למדי. בתמורה הבטיח שמות יקרים, בלי ספק קשורים לפרוייקט. אנשים
בעלי סיווג שמוכרים סודות מדינה. המשת"פ אפילו יוצא בהפסד; אבל ימסור את
השמות רק אחרי שחברו ישוחרר.
זה היה הימור. יותר מזה, מדובר היה
במשא-ומתן עם האויב, החלטה אשר דרשה ממנו להפעיל שיקול דעת שהעדיף להשאיר
לפוליטיקאים. לפני שש שנים, רד בחר לממן ארגון קטן באחת ממדינות האיחוד האירואסייתי
בכוכב ארץ. פרה"ד, למרות שלא הייתה חזקה בארץ כמו שהייתה בניאו-סטורן, הייתה
בעיצומו של תהליך ביסוס השפעתה בעולם התחתון על הכוכב, וארגונים מתחרים לא אהבו
זאת.
רד
היה ריאליסט ומעולם לא התיימר להיות טלית שכולה תכלת. הוא הבטיח סיוע רחב בתמורה
לגישה למידע רגיש מדרקרינו שיפול לידי הארגון. שותפיו לא קיימו את התחייבויותיהם.
הפסדו לא היה גדול, אך הצורך להסתיר את הפעילות המפוקפקת מפני השלטונות המקומיים
דרש ממנו השקעה של משאבים מיותרים. זו לא הייתה הפעם הראשונה, וודאי לא האחרונה
שבה הוא פועל על אדמה מחוץ לתחום שיפוטו. הפרלמנט ידע, בזכות מנגנוני מודיעין
אחרים של הפדרציה, על פעולות אלו שלו, מה שתרם לנסיונות החוזרים ונשנים של הפרלמנט
להדיחו.
צעדים קטנים, בוני-אמון. יהיה מי
שיהיה, המשת"פ פועל בצורה נבונה.
מספר דקות עברו לפני שאנדריאה
קוסטופולוס הקישה על דלת המשרד. הקצינה הותיקה והמנוסה ניהלה את אגף המודיעין של
הלבנה. היא שימשה בתפקיד שבע שנים, זמן ארוך מאוד ביחס לבעלי תפקידים רמי-דרג
אחרים ביחידה, שהוחלפו בדרך-כלל בקצב מסחרר. הכפופים לה התווכחו לעיתים אם היא
איבדה את חוש ההומור שלה יחד עם בעלה במהלך המלחמה, או שמא לא היה לה כזה
מלכתחילה. רד לא נתן דעתו לשאלה זו; מבחינתו, זה היה אפילו יתרון. היה קשה מדי למצוא
אנשים כמוה. כניסתה של אנדריאה החזירה לשולחנו סוגיה בעייתית אחרת.
"החשדות שלי מוצקים." התחיל
רד, אחרי ברכות השלום המקובלות. "מה שקרה באואזיס היה מחדל מודיעיני, לא
מבצעי. פרה"ד ידעו. ויכולה להיות לכך רק משמעות אחת."
"זו
מסקנה שחששתי ממנה. אבל אני לא מצליחה לחשוב על אפשרות סבירה יותר בעצמי."
הקול
שלה היה קונטראלטו סמכותי. משמעות המילים של רד הייתה ברורה לה. אילולא הוא בחר
להעלות את הסברה בעצמו, היא הייתה משמיעה אותה באוזניו. מדליף באחת הדרגות הבכירות
ביותר ביחידה. בלתי-נסבל, ובלתי נתפס. זה אומר שאחד האנשים שעבדו איתם שנים, שרד
ברר בפינצטה, טפטף מידע החוצה. שחיתות בלבו של הארגון שצריך להיות בלתי-ניתן
להשחתה. המשמעויות היו קטסרופליות; היא לא יכלה להעלות על דעתה ולו מישהו שיכל
להיות המדליף. מכאן נובע בעצם שכל אחד יכול היה להיות.
"במי
אתה חושד?" היא שאלה ישירות.
"בכולם.
ובאף אחד. את כאן כדי לחדד את החשדות שלי."
"כמובן."
התפקיד שלה היה כרוך דווקא במה שהסתתר מאחורי המילים שלו. היה הייתה שם כדי לשמור
על הלבנה מפני רד. כדי למנוע את הטעויות החמורות שעושה האדם שלא יכול לטעות.
להחזיר אותו למסלול הנכון.
"אני
אנהל את החקירה בעצמי ואנסה למשוך אותו החוצה. אני בטוחה שבמהרה אאתר את קצה החוט
שיוביל אליו. זה רק עניין של זמן."
"זמן
שאין לנו, אנדריאה! הזמן משחק לרעתנו." הוא עצם את עיניו לרגע, מנסה לסדר את
המחשבות שהתרוצצו בראשו. "תנהלי את החקירה לפי שיקול הדעת שלך. אבל בנוסף לזה
אני רוצה שתבדקי את ההשערות שלי. את מדווחת לי ורק לי. חשאיות מרבית. יהיה מי
שיהיה, אסור לנו לאפשר לקשרים האישיים שלנו ולנסיון העבר להוליך אותנו שולל. אם
הבוגד הצליח לרכוש את האמון שלי, זה אומר שהוא יכול לסובב כל אחד על אצבע. המחשבה
הזאת הייתה מונעת ממני שעות שינה... אם עוד הייתי יכול להרשות זאת לעצמי."
"אני
אדאג לכל. תשומת הלב שלך צריכה להיות נתונה לתחום המבצעי."
"אני
מודה לך. אני נותן בך אמון מלא."
גם
זה לא עניין של מה-בכך, חשבה אנדריאה.
הביקורים
הנדירים באקדמיה בויילטפורת הרגישו לעתים כמו ימי חופש לדן. האווירה במסדרונותיה
לא שיקפה את המתרחש מחוצה לה. מצודת הידע לא נפרצה, וגם אם הופיעו סדקים בקירות,
אנשי הידע שידרו עסקים כרגיל. מספר הסטודנטים שלמדו באקדמיה היה הגדול ביותר מאז
המלחמה, אנשים צעירים אשר צריכים, לפחות בתיאוריה, להעשיר את הפדרציה ברעיונותיהם ולהוביל
אותה לעתיד טוב יותר.
המחקר
המדעי נתפס, כתמיד, כנעלה יותר מעיסוקים אנושיים רגילים, נחותים יותר. בני האדם
הציבו לעצמם גבולות, אולם לידע לא יכולים להיות גבולות.
דן פגש את פרופסור הַאוּזֵר, רכז
הפקולטה שלו, בספריה המרכזית של האקדמיה. הפרופסור הישיש אף פעם לא סרב לשוחח עם
הסטודנטים שלו, על אחת כמה וכמה עכשיו, כשקרב לגיל פרישה והוא ראה כשליחות אישית
לייעץ ולשתף בידע שלו את כל מי שפנה אליו בבקשת עזרה. הוא חייך בנימוס וקידם את דן
בלחיצת יד חמה.
"אני מעוניין לשאול אותך על
תסמונת אֵמבּרוּז. האם תוכל להבהיר כמה דברים לגביה?"
"כמובן. מה בדיוק אתה רוצה
לדעת?"
"איך ניתן לאבחן אותה? כיצד ניתן
לקבל דיאגנוזה ודאית?"
"תסמונת אמברוז מתאפיינת
בתסמינים שבדרך-כלל קשה לטעות בהם. הם יכולים להופיע גם בסוגים אחרים של נזק מוחי,
אבל אצל הלוקים בתסמונת הם מובהקים וקבועים יותר. אלה כוללים בעיות זיכרון; לעתים
סחרחורות שנגרמות כתוצאה מפעילות מוחית מאומצת; וכאבי-ראש עזים שנגרמים כשהמוח
מנסה להשיג גישה לזיכרון פגום. מצבים כאלה מתאפיינים גם בהתערערות הכרה זמנית או
אובדן ההכרה."
דן
הנהן. "והטיפול? האם ישנן דרכים לשקם את התאים הפגומים?"
הפרופסור
הניד בראשו לשלילה. "ניתן לטפל בתסמינים, אבל שיקום התאים הפגומים הוא לא
אפשרי ברמות הידע שלנו היום. אנחנו פשוט לא יודעים מספיק על איך הם עובדים." הוא
משך בכתפיו.
"ניתן למגר את התסמינים בצורה
כלשהי?"
"שום דבר שנוסה עד כה לא הצליח
לחלוטין. והסמים שנעשה בהם שימוש בטיפול גורמים לנזק נוסף. כך שהלוקים נאלצים
לבחור בין סבל אחד לאחר; זה נורא. אינני יכול לומר הרבה יותר מזה. המזל הוא
שהצלחנו במאבק שלנו נגד התפוצה של המכונות האיומות האלו וכך הנזק שהן גרמו לא
התרחב."
"דרקרינו עדיין מייצר ומבריח
אותן."
"כך
טוענים, למרות שגם הוא חתום על האמנה למניעת הפצתן." הוא משך בכתפיו, כאילו
מסמל חוסר-אונים. "המדע מעניק לנו את היכולת לשלוט בטבע ולשגשג; אבל תמיד
יהיו אלו שינצלו אותו לרעה."
תסמונת
אמברוז, כך קראו למחלה. שם כל כך טריוויאלי. כמובן שהפרופסור רק מחזק את הידע שהיה
לו כבר מזמן. אבל איך... ולמה? אלה היו השאלות שכרסמו בדן. הכמיהה אל התשובות
והפחד מפניהן היו שווים בנפשו.
"היו מקרי מוות?"
"לצערי... זה נדיר, אבל זה יכול
לקרות. לעתים הנזק שנגרם למוח מוביל למצב שלא ניתן להתאושש ממנו. זה מצב שדומה
ללולאה אינסופית, המוח מנסה לשחזר זיכרון שלא קיים יותר על פי רסיסים, וכשהוא לא
מצליח, הוא עלול להינעל בלי יכולת להשתחרר."
"מוות מוחי."
"אכן."
משמעות
המילים שקעה. גם את זה הוא ידע. אולם ההסבר של הפרופסור המחיש בפניו את גודל התהום
שעמד לפניה. אם הוא רוצה לדעת את האמת, יהיה עליו להתהלך על חבל דק לאורך התהום,
ולא בטוח שחייו יהיו מאושרים יותר במידה ויגיע לצד השני.
"אני שמח לעזור, אבל אני לא
מומחה בתחום. אם אתה רוצה לדעת יותר תצטרך לפנות לדוקטור הריסון מהפקולטה
לרפואה."
"תודה לך."
דן
הסתובב ללכת כשהפרופסור פנה אליו שוב.
"ידידי הצעיר." הוא דיבר
כמעט בלי להסתכל עליו. "לא ידועים מצבים של שיקום מלא. אבל לעיתים הלוקה
בתסמונת יכול לנהל חיים רגילים עם הפרעות או התפרצויות נדירות בלבד. בייחוד
כשמדובר באדם חזק ויציב נפשית, כזה שלא מנסה להתעמק בזיכרון העבר. במצב כזה המחלה
נסוגה. אבל אין זה אומר שהיא לא יכולה להתפרץ מחדש, במידה והוא יסתכל רחוק מדי
אחורה במקום להמשיך קדימה."
"אני מבין."
הוא
אכן הבין. השאלות והחששות יצטרכו לחכות בינתיים. אולי לא הגיע עדיין הזמן המתאים.
כרגע עליו להתרכז במטלות שדרשו הקורסים שלו, במינימום שנדרש לעבור את הסמסטר.
הצמ"ת
הגדול נע על הכביש בשעת בין-ערביים. הכביש היה פקוק. הרכבים הרבים ניסו להדחף אחד
לפני השני, מחליפים מסרונים זועמים במערכת הקשר-לטווח-קצר. מבחוץ התקבל הרושם כי
הצמ"ת הוא רכב אספקה כבד ומסורבל; אולם בתוכו היו חמישה עשר סוכני לבנה
לבושים באפודים וקסדות, קצין ורובוט.
"עלינו לתפוס את לינדון, המתאם
של האגף המקומי. בכל מחיר. ברגע שנפרוץ למקום המסתור שלו, אנשיו יתנגדו בכל
האמצעים כדי לעכב אותנו ולאפשר לו לברוח. לכן עלינו להיות מהירים ולפעול בכל הכוח.
זו הסיבה שצורפת למשימה."
דרבי הנהן בהסכמה. הפקודה לצרף אותו
הגיעה מרד. עד כה הוא התנסה והוכיח את עצמו במבצעים פשוטים יותר. אולם משימה זו
דרשה כוח אש משמעותי, ולכן רד החליט שהזמן הגיע לבחון את דרבי בתנאים שבהם אין לו
תחליף. לא ניתן היה להתווכח עם הפקודה של המפכ"ל.
"לינדון צריך להתפס בחיים. אשר
לכל השאר... ובכן, הפקודה הייתה לפעול בכל הכוח."
"אני מוכן."
דוֹסַן
אַמׅין מאהֵר תדרך את דרבי בזמן ששאר הסוכנים בהו ברובוט בדממה, לא מנסים אפילו
להסתיר את התדהמה שלהם מהשותף הלא-צפוי למשימה. מאהר עצמו חשב שראה כבר הכל. רובוט
בלבנה כבר לא נתפס בעיניו כתופעה חריגה או יוצאת דופן בהשוואה למוזרויות האחרות
בתפקיד שלו. ארבע שנים שבהן אף יום לא היה דומה לקודמו. השירות המבצעי בלבנה היה
התמכרות ללא-נודע, כמו חברות במועדון אקסקלוסיבי וסודי. מאחר ואף אדם לא יכול
להתקיים בפחד תמידי מפני המחר, אנשי הלבנה במהרה הסתגלו אל הקיום הזה ולמדו לחיות
ללא פחד כלל.
הצמ"ת עצר מספר בלוקים ממקום
המסתור, מפקדה סודית של פרה"ד. מחלקו הקדמי של הרכב יצא תצפיתן לבוש בבגדים
אזרחיים. הוא צעד במורד הרחוב בהליכה שלווה, סורק כל חלון ופינה לנוכחות אמצעי
תצפית של האויב. בתוך מספר דקות הוא חזר ודיווח על הממצאים למאהר. המפקד הנהן ומיד
פתח בתדריך לפני כניסה למתחם. דרבי זכה להבהרה של התפקיד שלו – הוא נדרש לחפות על
הכוח הקטן מהרגיל בהסתערותו לעבר המטרה.
"ישנן ארבע דרכים שמאפשרות יציאה
מהמתחם. שלושה מכם יתפסו כל אחת מהן, והשלשה הנותרת תסתער פנימה יחד איתי ודרבי. כולכם
יודעים את הצוות שלכם. מזכיר שוב – התמקמות בתוך ארבע עד חמש קטנות ודיווח למסגרת.
רק עם השלמת האיגוף נפתח בהסתערות מכיוון דרום. נטרלו את האיומים אך היזהרו לא
לפגוע בלינדון. מאשר שימוש במטחי אנרגיה בלבד."
הפקודה ניתנה והתנועה לכיוון הבניין
החלה. המפקדה הייתה בקומה השלישית של הבניין, מתחבאת בקרב משרדים רגילים שעובדיהן
לא דמיינו בשגרה היום-יומית שלהם כי לצידם התמקם מטה לתיאום וארגון פשיעה, המסתתר
מאחורי מעטה של סוכנות קטנה ליחסי ציבור.
הכוח ניתר,
שלשה-שלשה, מתוך הצמ"ת החוצה לרחוב שהיה שומם למדי בשעה זו של היום. הם הקיפו
את המבנה בזמן שהוגדר להם. משהגיע הדיווח על מוכנות הקבוצה הרביעית, מאהר פתח
בתנועה עם הצוות שלו. הם נכנסו למבנה מכניסה חבויה והתקדמו לאט, לא נתקלים בכוחות
שמירה. מדרגות השירות הובילו לקומה השלישית, ולפניה דרבי סימן לכוח לעצור.
"אני מזהה התקבצות
ישר לפנינו."
"פעל!"
דרבי פרץ את הדלת. הירי נפתח בו זמנית
משלושה כיוונים. הרובוט ספג מספר פגיעות לפני שהמטחים שירה חזרה הספיקו לפזר את
היורים לכל עבר. הוא צעד לאטו אל תוך המרחב הפתוח שחיבר בין המשרדים בקומה
השלישית. השאר עקבו אחריו בזהירות, זורקים מבטים לכל עבר כאחוזי תזזית.
חילופי הירי היו כה
מהירים שאפילו מאהר עצמו, בצורה אינסטינקטיבית ומבלי להיות מודע לכך, הסתתר מאחורי
גבו של הרובוט ונתן לו להוביל. דרבי לא מיהר. כל צעד שלו היה מדוד והוא סרק את
סביבתו.
"מזהה עוד
אויב בסביבה?"
"מזהה תנועה רבה בהמשך."
"מזהה תנועה רבה בהמשך."
"הם מנסים לחמוק.
זה לא ילך להם. כוחות שתיים ושלוש, היו במוכנות להתנגדות. אף אחד לא יוצא מכאן."
כוח שתיים ושלוש דיווחו על קבלת
הפקודה ומוכנות. כוח הפריצה התקדם הלאה.
דרבי שבר בדחיפה את דלת המשרד ושיגר
רימון עשן פנימה. העשן התפזר מיד, סגול, סמיך ומחניק. הירי התחדש לכדקה, עד
שהיורים לא יכלו יותר לשאת את השיעול והמחנק. כשהכוח נכנס פנימה הוא זיהה כעשרה
אנשים, חלקם מסתתרים בתאי העבודה שלהם, ואחרים מגששים בתוך העשן לעבר הדלת השניה.
השוטרים ירו ברגליהם של אלו שניסו להימלט. מאהר פקד לאזוק את כולם. אפילו עם
אביזרי הראייה התרמיים בקסדותיהם, הם התקשו לתפוס את כל המתרחש סביבם. הסתבר כי רק
מעטים במשרד היו חמושים.
"דרבי, אתה
מזהה את המטרה שלנו?"
"שלילי."
"בסדר.
ממשיכים לחפש."
הכוח בדק כל פינה, כל ארון בחיפוש. כעבור
כעשר דקות, הקומה הרביעית כולה נסרקה והאיומים בה נוטרלו. נשק ומסמכים הוחרמו, כל
הנמצאים בה נעצרו, אבל המבוקש לא אותר. מאהר פקד על צוותי הסגירה להיות מוכנים
לעימות.
"הוא לא יכל
להתרחק. נסרוק את הקומות האחרות. להגביל ירי להתגוננות בלבד. אני לא רוצה חפים
מפשע שיפגעו בלי צורך."
הכוח ירד לקומה השלישית. הם עברו בין
המשרדים במהירות, כשמאהר פוקד על העובדים המבוהלים לא לזוז ודרבי בוחן כל פינה
לנוכחות נסתרת. משלא נתקלו בשום דבר חשוד הם המשיכו לקומה הבאה.
הקומה השנייה הייתה שקטה מהקודמת. דרבי
סימן לשאר לעצור והצביע בכיוון אחד המשרדים.
"התנועה כאן מעטה מהרגיל. יש
ריכוז של אנשים שם. עלינו להיזהר."
"שמעתם אותו. התקדמו
בזהירות."
כשהם ראו מה ציפה להם, מאהר הרגיש
שהוא מתכסה זיעה קרה. ארבעה חמושים בעלי מקלעים הקיפו את העובדים מהקומה, שנאספו
כולם יחד, ישובים בגוש אחד.
"אל תזוזו!" צעק אחד
החמושים. "תתרחקו אחורה, לאט. אל תנסו אותנו! אחרת תשלמו על כך. אחורה!
עכשיו!"
הכוח לא הגיב. מאהר התלבט. כולם חיכו
למוצא פיו. ואז הוא פתאום הבין – בולט מכל השאר, הרובוט חיכה לפקודה. גופו המתכתי
היה מוכן – בלי פחד, בלי רגש. לא היו לו אצבעות שירעדו על ההדק.
הזמן כאילו קפא. כל מי שהיו סביבו לא
היו מודעים לחשיבות הרגע הזה, כאשר הדיוק והזריזות של מכונה אנתרופומורפית הפכו למה
שעושה את ההבדל בין חיים ומוות, בין משימה מוצלחת לכישלון מהדהד. כל שאר הכוח
מלבדו ומלבד הרובוט נעלמו מהתודעה שלו. ייתכן שהפקודה שיתן למכונה תקבע את עתיד
הקריירה שלו, ולא רק שלו... לא, זה ודאי שכך יהיה. הוא קילל את היום הזה, בו הסכים
לקבל על עצמו את המשימה. אבל כעת מאוחר מדי להתחרט. עליו לפעול.
"דרבי."
הרובוט הגיב מיד. מטח היריות היה כה
מהיר שאף אחד מהחמושים לא הספיק לסחוט את ההדק. צעקות נמלטו מפי כמה מהשבויים. אבל
אף אחד מלבד דרבי לא ירה. השובים חוסלו. מטחים מדוייקים וקטלניים לא השאירו להם
סיכוי. השבויים יצאו בלי פגע. מאהר חש כאילו ליבו פועם כל כך חזק שהוא עומד לפרוץ
מחזהו. כל שהתרחש, ההתלבטות וההכרעה, ארכו כנראה לא יותר משלוש שניות. יותר מזה
נדרש לו ולאחרים סביבו להתאושש.
אבל המשימה לא הסתיימה. הם היו חייבים
להמשיך.
"בדקו אם יש פצועים. תוציאו מכאן
את הכלבים האלה ואספו את כלי הנשק שלהם. גבירותי ורבותי, אתם מתבקשים להישאר כאן עד
תום המבצע. עוד לא סיימנו לאבטח את כל הבניין."
אולם לפני שהם הספיקו לסיים את החיפוש,
עוד לפני שהמפקד סיים את דבריו, הירי התחדש מתחתם, איפשהו בקומת הקרקע.
"דרבי, מאיפה זה מגיע? תוביל
אותנו לשם!"
"בסדר."
בתוך מספר דקות דרבי הוביל את הכוח
למיקום של הקרב, שכבר הסתיים בינתיים. המחזה שנגלה לפניהם היה בדיוק מה שמאהר
קיווה שלא יראה.
"ניסינו לעצור אותו, אבל ברגע
שהוא הבין שהוא מוקף... הוא לא היסס."
מאהר הוריד את הקסדה שלו וירק בתסכול.
הפנים המרוטשות של המבוקש היו עבורו סימן מבשר-רעות למה שעתיד לבוא; פעם זה היה
אדם, עם רצונות, רעיונות, שמצא את עצמו בצד הלא-נכון של הסכסוך. עכשיו הוא לא יותר
ממספר בהערת שוליים של תולדותיו. המשימה הסתיימה בלי נפגעים מהכוח של מאהר; אבל גם
בלי הצלחה. אזרחים מן השורה ראו את הטכנולוגיה השנויה-במחלוקת של הלבנה בפעולה. העניין
ידלוף לתקשורת. הלבנה תכחיש כמו שהיא עושה תמיד; אבל הפרלמנט יגנה בכל זאת. שום
דבר טוב לא יצמח מזה.
ניחא; דעתו בעניין זה היא טיפה בים.
במלחמה הקרה עם דרקרינו, רד הוא היחיד שמוסמך להחליט באילו כלי נשק לעשות שימוש.
