משטרת שבתאי
פרק ד'
"אני רוצה לעצור אותו."
"באיזו
אשמה?"
"הוא
עבריין שסוחט בעלי עסקים. וסוחר בסמים."
"מזעזע.
תגיש עדות במשטרה והם יעשו את מיטב המאמצים לתפוס את הפושע המסוכן."
"לא.
אני רוצה לעצור אותו בעצמי."
דן
וג'סי ישבו בחצר הפנימית מול המזרקה. ג'סי נהג לשעשע את עצמו בתהייה אם האור החודר
מבעד לתקרת הזכוכית העצומה שמעל לחצר הוא אור שמש. הוא אמנם חשב שהוא רואה שמיים
מעליה, אך הייתה קיימת סבירות שמדובר בלא יותר מהדמייה מתקדמת. האפשרות השנייה
תאמה יותר לאופי הלבנה.
דן
הרים גבה לשמע רצונו של ג'סי.
"אילולא
הכרתי אותך מספיק, הייתי חושב שאתה נוטר טינה."
"בוא
נאמר שאני רואה זאת כמחוייבות אישית, לקחת חלק בהובלת הממזר הזה אל עונשו."
"בהצלחה עם זה. נראה
איך תשכנע את רד לאשר את המעצר."
"אני
אעצור אותו לבד אם אצטרך!"
דן
נתן את דעתו על העקשנות שלו. למה הוא הקנה לעניין חשיבות רבה כל כך?
"גם
אם היית יכול לעשות את זה לבד, אתה לא יכול לעצור אותו בלי צו מסודר."
"הלבנה
מוכשרת לבצע מעצרים מנהליים."
"אתה
עדיין צריך לקבל את אישורו של רד."
ג'סי
רקע ברגלו באי-נוחות. הוא ניסה לחשוב.
"מה
אם אני אוכיח שהוא קשור לפרה"ד? שהוא עושה איתם עסקים או משהו? זה הגיוני, זה בטח אפשרי!"
"נניח.
אבל אז בכל זאת תצטרך לשכנע אותו שלעצור את החבר שלך הוא ניצול טוב יותר של זמנך
מהתייצבות למשימות שלו."
"אני
אמצא כבר טיעון משכנע מספיק לתפוס אותו ולגרור אותו לפה, ואסביר את זה לרד לאחר
מעשה."
"אתה
בטוח שזה הרעיון הכי טוב עכשיו? כשאתה
בתקופת מבחן?"
"זה
חייב לקרות עכשיו, דן."
הטון
של ג'סי העיד על רצינותו. אם זה חשוב לו כל כך, החליט דן, אין טעם לנסות לשנות את
דעתו.
"אני
אעזור לך."
"מה?"
"אני
אעזור לך לבצע את זה. אם גם אני מעורב, הוא יקל בעונש שלך."
"באמת?
אם תעזור לי זה יהיה נהדר. אבל אני לא רוצה שתיענש בגללי."
"אתה
השותף שלי עכשיו, מה שאומר שיהיו לבחירה שלך השלכות, גם אם לא אעשה שום דבר. חוץ
מזה, יש לי סיבות משלי לעזור לך."
"סיבות
משלך? זה נשמע מעניין."
ג'סי
ניסה לחשוב למה דן מתכוון. לפי הטון שלו לא היה לו שום עניין ברדיפה אחרי
'עבריינים קטנים'. אולי הוא רוצה להיות בעל חוב שלו? כדי שיוכל לגבות את החוב
לכשיצטרך אותו?
"שום
דבר שקשור אליך, אל תדאג."
השיחות של המפכ"ל עם שר ההגנה
היו תכופות. לאורך שנות קיומה של הלבנה, רד נדרש לתת דין וחשבון בפני שרים רבים ושונים
שמונו למשרד. חלקם היו מוכשרים יותר, חלקם פחות. קׅין היה אחד הטובים ביניהם;
מבחינתו של רד, הוא היה אפילו הטוב ביותר, כי רוב הזמן שיתף איתו פעולה או הניח לו
לנפשו. להיכרות האישית הארוכה שלהם היה בכך משקל, כמובן. רד נהג לקרוא לו
"הלוחם הותיק", והם הצליחו לשמור על כבוד הדדי על אף המתח שיצרה
ההיררכיה בתפקידיהם.
"שר
הפנים הביא לידיעתי סיפור משונה."
"ואתה
מספר אותו לי כי אתה יודע כמה אני אוהב סיפורים כאלה." לגלג רד.
"הוא
אמר שהמשטרה עצרה לאחרונה ארבעה אזרחי דרקרינו בגֵלֶנִיוֹס." המשיך קין מתוך
המסך מול שולחן המפכ"ל, מבלי להתייחס להערה שלו. "הם החזיקו באשרות
שהייה מזוייפות."
"אוקיי.
למה הוא לא שלח אותם לחקירה בלבנה?"
"הבעיה
היא שאשרות השהייה לא היו מזוייפות מספיק. למעשה, לא ניתן היה להבדיל ביניהן לבין
אשרות מקוריות. אבל הן לא היו רשומות במאגר של משרד הפנים. מכאן המשטרה הניחה
שמדובר בזיוף."
"אז
זה אומר שפרה"ד שכללה את שיטות הזיוף שלה לרמה שעוד לא נראתה עד כה. ידיעה
מדאיגה."
"לא,
שר הפנים סבור כי הסיכוי לכך זניח. אין להם את הכלים והידע הנדרש. הוא חושב שזו
עבודה שלך."
"שלי?!"
נראה כאילו רד נעלב מהטחת האשמה. "אולי הוא יאשים אותי גם בשריפה הגדולה של
רומא?"
"רק
לרשויות הבטחון יש גישה לידע של משרד הפנים. ואחרי בדיקה מקיפה במשטרה, לא נמצא
מידע על העצורים. למידע שלכם למנגנוני הביקורת אין גישה, כמובן, אז הם לא יכולים
לבדוק."
"אז
הוא מאשים אותי בעקיפת סמכויות של המשרד שלו."
"אתה
לא פעם תקפת בחריפות את הביורוקטיה במשרד."
"משרד
הפנים מאשים אותי בטעויות הביורוקרטיות שלו. הפקידים שלו שכחו לעדכן את הרשומות
שלהם, ומייד מדמיינים להם קנוניה מבית היוצר של היחידה ללוחמה בפשיעה מדינית. זו
רדיפה פוליטית, קולונל קין."
הקולונל
לשעבר נאנח. "אם לא תתקבל אינדיקציה מהיכן הגיעו אשרות השהייה, האנשים האלה
יגורשו, כמו גם כל נתין זר נוסף שיתפס עם אשרות דומות."
"אני
לא אצא להגנתם של שוהים בלתי-חוקיים. שמשרד הפנים יקבל את ההחלטות שבסמכותו ואני אתעסק
בענייני הלבנה."
קין
שילב את ידיו על חזהו.
"ג'טקינס,
אני... אני לא יכול לסנגר עליך 24-7. אני שר בממשלה, ממשלה שלצערי היא לא בראשותי."
קין
היה היחיד שנהג לקרוא לרד בשמו המקורי, מאחר והכיר אותו עוד בתקופה כשהשם שימש
אותו. פנייה זו תמיד נועדה להזכיר לרד את הקשר הארוך והמיוחד ביניהם.
"אתה
בחרת להכנס לממשלה הכושלת הזו."
"אני
נכנסתי לממשלה הזו כדי למזער את הנזק שהיא גורמת, כפוי טובה שכמותך! הייתי מצפה
שבתמורה היית משתף אותי קצת יותר בהחלטות שאתה מקבל."
רד
שמר על קור רוח. הוא הצביע בהפגנתיות על דגל איחוד הרפובליקות שהיה תלוי על הקיר
מאחורי גבו.
"אני
שומר בטחון הציבור. אתה שר הממונה על תחום הבטחון. זו אחריותך להבהיר לשאר
הפוליטיקאים שההתערבות שלהם בעבודה שלי פוגעת בבטחון הציבור, לא משפרת אותו."
"אני
אעביר את הדברים שלך לשר הפנים. שיהיה לך יום טוב, ג'טקינס."
השיחה
התנתקה. קין לא מרוצה, בלשון המעטה, חשב רד. ניחא; אין זה מעלה או מוריד משהו. הוא
ישאר הפטרון שלו בממשלה, שרואה עין בעין איתו. זו הפוליטיקה שעיוותה את נקודת המבט
שלו; הוא מסתכל על הכל מגבוה עכשיו, והולך בתלם, משחק את המשחק הפוליטי לפי
הכללים.
על
פי הכללים? בכפוף לכללים יש ביכולתו להעלות להצבעה את צמצום העצמאות המוסדית של
הלבנה. הוא לא יעשה זאת; זה מנוגד לקו בו דוגלת מפלגתו, שעד כה התנגדה בעקביות להצעות
חוק בנושא שיזמה פַּרטְנֵרשָפְט, מפלגת השלטון. עובדה זו איננה ערבות לכך שקין לא
יעז לפגוע בו מתוך נקמנות אישית גרידא. יש לו את הכוח וההשפעה לעשות זאת. זו תהיה,
כמובן, בגידה בעקרונות שלו בשם הרצון לבסס את כוחו הפוליטי; אולם רבים וטובים ממנו
עשו זאת. כאב לו לראות כיצד הפוליטיקה הפכה את איש הצבא הקשוח לקונפורמיסט סמכותני.
בשבוע
האחרון פרה"ד ירדו למחתרת. בניגוד לציפיותיו של רד, הארועים האלימים ביוזמתם
נפסקו. השקט היה בלתי נסבל עבורו אפילו יותר מהאלימות; הוא לא ידע למה לצפות. הם
מנתחים את הטעויות שלהם ומתארגנים מחדש, זה החלק הברור. ייתכן שהם גם מנסים להנמיך
פרופיל.
פריסילה
אג'ה תצטרך לעבוד קשה כפליים כשתופיע בפרלמנט. מעמדה כפרסונה נון גרטה בקרב חוגים
רבים התחזק.
החקירה
של העצורים מתקיפות מחסני התורמלין התקדמה בזריזות המירבית. רוב הפרטים שהם יצליחו
להשיג ישארו בלבנה, וחלקים מסויימים מהם הוא ידליף לתקשורת, לצורכי תעמולה. במאבק
התמידי נגד שקרים ושחיתות חברתית יש לעשות
שימוש בכלים מגוונים.
פרופסור גלוב היה במעבדה שלו כהרגלו
כאשר דן הגיע לחפש אותו. גלוב נראה מרוצה מהביקור הפתאומי, וקידם את פניו בחיוך
רחב. מצב רוחו היה מרומם.
"דן!
כל כך שמח לראות אותך. מה שלומך? איך מתקדם התרגיל על אנרגיה פיצולית?"
דן לחץ את ידו. "בסדר. אני עדיין
לא מבין לגמרי את משפט לוּגִ'ינַה. צריך לעבור על ההוכחות שלו עוד כמה
פעמים."
"הו,
זה לא מסובך כמו שזה נדמה בהתחלה. יש לי זמן פנוי עכשיו; אם אתה רוצה, אני אסביר
לך אותן."
"האמת
היא שהגעתי לכאן בעניין אחר. תואיל בטובך להגיד לי איפה אפשר למצוא את דרבי?"
"הוא
בשליחות קצרה, אני בוחן את העצמאות שלו. עד כה הביצועים יוצאים מן הכלל, אבל אני
ממשיך להצמיד לו מלווה ליתר בטחון."
"האם
יש אפשרות לקבל את עזרתו במשימה הלילה?"
"לא
עודכנתי לגבי זה, אבל בעיקרון לא מתוכנן שום דבר עבורו אחרי שישוב."
"גם
אני צוותי לפני שעתיים בלבד. אתה יודע איך דברים מתנהלים פה."
גלוב
הנהן וצחק. "הו, כן, כן. ממש לא כמו באוניברסיטה. אני אשלח את דרבי אליך ברגע
שהוא יחזור."
"אני
באמת אסיר תודה. העזרה שלו היא תרומה משמעותית ונראה שהפוטנציאל שלו עצום."
"טוב
לשמוע את זה. אני חושב שהוא עולה על הציפיות. אני אגיד יותר מזה." גלוב נשען
לעברו והוסיף כמעט בלחש, כממתיק סוד: "הוא יותר מרובוט. יש לו אופי. אתה מבין
למה אני מתכוון?"
"הוא
בהחלט יוצר רושם של בן-שיח... כמעט אנושי."
עיניו
של הפרופסור ברקו לשמע ההערה. הוא תפס אותה כמחמאה.
"דרבי
מעדיף שיתייחסו אליו כאל חבר. כלומר... הוא מתוכנן כך."
המנחת של הלבנה היה פעיל בכל שעות
היממה. כלים המריאו ממנו ונחתו בו כל הזמן. ממרחק מסויים, המראה מבחוץ הזכיר במשהו
כוורת של דבורים, הצמ"תים, כמו חרקים, נכנסים או יוצאים דרך הגג הכיפתי.
השעה
הייתה שעת אמצע הלילה כאשר ג'סי חיכה בפינה חשוכה של המנחת. הספקות נגסו בו. יכול
להיות שהמעצר הוא בכל זאת לא רעיון טוב? אהרון "החבר" היה גנגסטר קטן, וייתכן
שלהפחיד אותו קצת יהיה מספיק; יש להניח כי אוכל-אשפתות כמותו יסוג בבהלה כשילמד
שיש לו עסק עם הלבנה. יחד עם זאת, הוא לא רצה להסתכן. מי יודע איך הוא יגיב? ג'סי
והחברים שלו יהיו בטוחים רק כשהוא יושב מאחורי כמה מנעולים. כמובן שהתגובה של רד, שלא
תאחר לבוא, יכולה להחזיר את ג'סי עצמו לשבת מאחורי מנעולים.
בין הפטיש לסדן, המיקום הקבוע של ג'יוסרן סטור, בו
הוא חי מאז שהוא זוכר את עצמו. אפילו עכשיו, אפילו עכשיו. הוא צחקק. אבל מה זה
משנה בעצם? אם להאמין למפכ"ל, הם כולם חיים בין הפטיש לסדן. כל הכוכב הארור
הזה. אולי אפילו כל האנושות כולה. מי הוא שישפוט?
יד
הונחה על כתפו מאחור. נשימתו נעתקה והוא הסתובב, רק כדי לראות את דן מאחוריו, עם
הבעת פנים משועשעת.
"לילה
יפה לצאת לטיול."
"אתה
בטוח שאתה רוצה להיות מעורב בזה?"
"אני
לא מרבה להתחרט ברגע שקיבלתי החלטה. שכנעתי חבר נוסף לעזור לנו."
"מה?
מי בדיוק?"
דן
הצביע על דמות עטויית גלימה לצידו. ג'סי החוויר כשהבחין בו. הוא רכן אל דן ולחש:
"למה
הבאת אותו? עכשיו באמת נחטוף!"
"אל
תדאג. הסברתי לו את המצב והוא הסכים לעזור. הוא לא ידבר."
ג'סי
בהה ברובוט בחשש. "אבל הוא מתוכנת לציית למפכ"ל!"
"זה
אכן מה שהמפכ"ל חושב." ענה דרבי מבלי לזוז. "אבל האמת היא שמנגנון
קבלת ההחלטות שלי קצת מתוחכם יותר מזה."
"אתה
קבעת שאנחנו צוות מנצח." אמר דן. "אין סיבה שלא נמשיך לעבוד יחד."
ג'סי
העביר את מבטו מדן לדרבי. הוא לא הצליח להבין את ההגיון שלהם. דרבי לא מציית
למפכ"ל? אז למי הוא כן מציית? איך אפשר לסמוך עליו?
"זה
מוזר מדי." הוא מלמל, כמעט לעצמו.
"בשבילך?
לא חשבתי שקיים משהו מוזר מדי בעולם שלך."
נראה
היה שלג'סי נגמרו הטענות. "בואו נצא מפה כבר."
דן הנחית את הצמ"ת בזהירות על
הגג של המבנה רב-הקומות העגול בו התגורר המבוקש. בית הדירות היה חדש יחסית, אך לא
בלט בעיצובו. בשונה ממבנים חדישים מסוגו, הוא לא היה מצוייד במנחת מסודר בקומה
האחרונה שלו, מאחר ונבנה בתוך שכונה ישנה וצפופה, במקום שבו המראות ונחיתות היו
מסוכנות מדי. הגגות בשכונות אלו לא תוכננו לאפשר נחיתות, ואלה היו בדרך כלל
אסורות.
דן
וג'סי חבשו קסדות שהסתירו את פניהם ואפשרו ראיית לילה. על גבי חליפות הקרב שלהם
הוצמד ציוד נוגד-כבידה. הם הביטו מהגג למטה, מתכננים את מסלול הגלישה אל תוך
הדירה, מבעד לאחד החלונות שלה.
"דרבי,
הישאר כאן ותצפת. דווח לנו על כל תנועה חשודה מתוך הבניין או סביבו." פקד דן.
"אוקיי."
הם
גלשו לאט, באמצעות נוגדי-הכבידה, במורד קיר הבניין עד שהגיעו לקומה הנכונה. חלון
גדול הפריד בינם לבין חדר מגורים.
"זכוכית
חזקה." אמר ג'סי.
"חסינת
כדורים. מזל שיש לנו כלי פריצה." דן תלש מרגלו מה שנראה כמו שעון-כיס קטן עם
רגלי עכביש והצמיד אותו לזכוכית. הוא סובב חוגה על המכשיר ולחץ על שני מתגים בו.
משסיים, סימן לג'סי להתרחק.
בתוך
כמה שניות המכשיר הופעל, חותך בקלות חרך מעגלי בתוך הזכוכית העבה. כשהחיתוך הושלם,
דן דחף את הזכוכית והחליק פנימה דרך הפתח שנוצר, עם ג'סי בעקבותיו. כשהם עומדים
בחדר המגורים החשוך, הוא סימן לו לחפות על גבו. הם פסעו בזהירות, גב אל גב, סורקים
כל פינה בחדר, שהתברר כגדול מכפי שנראה מבחוץ.
עיצוב
הדירה היה סר טעם בעיניו של דן. ריהוט מכוסה במה שנראה כמו פרוות, שטיחים צבעוניים
מדי, נורות שדימו כוכבים בגובה התקרה, ותמונות בעלות תכנים ארוטיים על הקירות. זה
גרם לו לתהות על קנקנו של האיש שהתגורר כאן, אישיות אפסוסית בהחלט.
ג'סי
הצביע על גרם מדרגות שהוביל לקומה שנייה. דן הוביל, כשהם חצו את החדר ועלו באטיות
במדרגות. בסופן הם גילו מסדרון, ובמרחק קטן מהם, ספה שעליה היה שרוע אדם, נוחר
בקול רם. כשהוא רומז לג'סי בתנועות ידיים לחסום את פיו של הישן, הוא שלף אזיקון
טבעתי. בן-רגע האיש, שלא הספיק להתנגד, היה מושתק וקשור בידיו וברגליו. כוחו של
הבחור, שכנראה היה מאבטח עלוב במיוחד, לא הספיק כדי להשתחרר מהאחיזה, שהייתה בעלת התנגדות
אשר כוח אנושי לא יכל לה. אחרי שהפנים את חוסר האונים שלו, הוא יכל רק לבהות בהם
במבט זועף.
השניים
המשיכו אל תוך המסדרון. ארבע דלתות סגורות; מאחורי אחת מהן יכל להסתתר המבוקש. הם
פתחו את האחת אחרי השניה, בוחנים בזריזות את החדרים שמאחוריהן. שני חדרי שינה בעלי
מיטות מהודרות מדי, וחדר רחצה שהכיל אמבטיה עצומה. הדלת האחרונה הובילה לחדר השינה
המרכזי. דן זיהה זאת בו משום שהוא היה מעוצב בטעם הרע ביותר. ראשים תלויים של חיות
מיקדו את מבטן הריקני על מיטה עגולה במרכז החדר. אולם גם חדר זה, למורת רוחו של
ג'סי, התברר כריק.
"זה
לא יתכן! איפה הוא?" פלט
ג'סי.
"דרבי,
האם זיהית תנועה מהבניין?" - דיבר דן, קולו עובר בקשר.
"שלילי,
הכל שקט מסביב." - נשמעה התשובה מתוך הקסדות.
מבלי
לחכות לדן, ג'סי יצא מהחדר בסערה, ובן-רגע היה שוב ליד השבוי שלהם. הוא הוריד את
מחסום הפה שלו וכיוון אליו את אקדחו.
"איפה
הוא? איפה אהרון?"
השבוי
השתעל וירק. "לא כאן, כפי שאתה רואה."
"חתיכת
חלאה, שאלתי אותך איפה הוא!"
ג'סי
הרים את אגרופו, מתכונן להכות בו. אך דן תפס את היד שלו לפני שהספיק להנחית
מהלומה.
"עזוב
אותו. נתחקר אותו כבר במפקדה. לא היה לנו מזל היום."
"חייבים למצוא אותו!" צעק
ג'סי בייאוש.
"אל
תדאג. המשטרה כבר תמצא אותו. הם ישמחו לעשות זאת אחרי שנעביר להם את האוצר
הזה." דן זרק לו תיק
קטן שהוציא מהחדר. בתוכו ג'סי גילה כתריסר מארזים של גלולות זהובות, שאת ההשפעה
שלהן הוא הכיר טוב מדי.
מסיבת העיתונאים שכינסה פריסילה אג'ה
געשה. נציגים של כל כלי תקשורת שהיה לו ולו מעמד כלשהו בשבתאי, דחפו וצעקו וזרקו
הערות עוקצניות אחד כלפי השני. אג'ה, אולי האישיות הפרובוקטיבית ביותר בכוכב,
אילצה אותם לחכות.
היא
נהגה לאחר לארועים מהסוג הזה; איפשרה לרוחות להתלהט, ואז הגיבה למתקפות שהוטחו בה
בקור רוח שרק היא הייתה מסוגלת לשמר. הפעם היא נכנסה לאולם, רגועה כתמיד, דמותה
הגבוהה והדקיקה לבושה בשמלה צמודה בצבע כחול, כאילו לא צעדה, אלא ריחפה אל הבמה
בנעלי העקב שלה. המאבטחים שלה פילסו לה דרך בתוך קהל העיתונאים; אבל אין ספק
שבטחונה לא היה נפגע כלל אפילו אם הייתה נאלצת לפלס לעצמה את הדרך.
כשהיא
נעמדה על דוכן הנואמים, ההתרגשות הגיעה לשיאה. האורחים ניסו לגבור אחד על השני
בצעקותיהם. העיניים השחורות לא הראו סימני עייפות או דאגה. היא קידמה את פני
אורחיה בחיוך כובש. משנרגעו הצעקות, היא פתחה בדבריה. קולה היה רם וסמכותי.
"אני
כאן כדי להביע את מורת רוחי מהאירועים האחרונים. אני מזועזעת מהמחשבה כי אזרחי
הפדרציה בוחרים לעשות שימוש באלימות כאמצעי להשגת מטרות פוליטיות. זו איננה הדרך
של שבתאי, ותנועת 'פריצת דרך' מאוחדת בהתנגדותה לפעולות פסולות שכאלה.
"יחד
עם זאת, אני מעוניינת להבהיר כי הטענות, שנשמעות, למרבה הצער, פעמים רבות לאחרונה,
כי לתנועת פרה"ד קשר כלשהו לפעולות פשיעה וטרור אלו, הן מופרכות; ואין לי
ספק, שכמו בפעמים הקודמות, ימצא כי אין בהן אף קמצוץ אמת. התנועה, ואני בראשה,
נמצאת תחת מסכת מתקפות אכזרית וחסרת תקדים מצד רשויות החוק."
מספר
קריאות מחאה נשמעו מכיוון הקהל, אך לא השפיעו כלל על ההבעה של אג'ה.
"אין
לי ספק שקסנופוביה היא הסיבה האמיתית להאשמות אלו. המאמצים הרבים שלנו לקרב בין
שבתאי ודרקרינו, שתי מדינות שהיו יריבות זמן ממושך מדי, לא מוצאים חן בעיני מי שלא
מעוניין בהסדר על בסיס שוויון, כזה שישאיר בעבר הגבלים דרקוניים, בלתי-צודקים,
שהוטלו על העם הדרקירי אחרי המלחמה. הקהילה הדרקירית בשבתאי שואפת לשלום אמיתי בין
הכוכבים, אך הייאוש מחוסר שינוי, מהיחסים הקרים ומהחשדנות ההדדית גורם להם סבל.
כאשר קהילה שלמה נדרשת להתייצב ולבחור בין נאמנות לצד אחד או למשנהו, היא נקרעת,
הזהות שלה מתערפלת, הקיום שלה נעשה כעלה נידף."
"מה
התגובה שלך לממצאים שפורסמו ב"לווין" שמוכיחים כי הארגון שלך מקבל מימון
חשאי מדרקרינו?" התפרץ אחד הכתבים.
"פרסומים
שקריים ונבזיים לא ראויים לתגובה. התנועה ממומנת מכספי תרומות ואנו מקפידים על
שקיפות מלאה בעניין זה. איננו מקבלים מימון ממשלתי כלשהו, לא משבתאי ולא מדרקרינו
כי זה מנוגד לעקרונות התנועה. אבל גם אילו היינו מקבלים, אין בכך עבירה על החוק."
היא
המשיכה בנאומה בשלווה, כאילו לא נקטעה באמצע.
"האלימות
שפוקדת אותנו גוררת אותנו לצומת דרכים, ובה עלינו לקבל סוף-סוף את ההחלטה על עתיד
הכוכב שלנו – האם אנחנו, פדרציה דמוקרטית, יכולים לראות באופק שינוי אמיתי באופי
היחסים החברתיים בינינו, האם נצליח להשאיר מאחור איבה מיותרת ולהגיע לדרך חשיבה
אחרת; גם כדי לבסס קשרי אמון בתוך החברה שלנו, וגם כדי לסלול נתיבים חדשים, חזקים
ואמיצים יותר, בינינו לשאר העולמות המיושבים."
ההמולה
התחדשה כשהיא סיימה לדבר.
"איך
את מכחישה מעורבות גורמים דרקיריים בפעילות חבלנית?"
"מה
דעתך בעניין פרוייקט ה-4VP?"
"הלבנה
טוענת שאתם ערוץ ההברחות הגדול ביותר בכוכב!"
"איך
בדיוק אתם עוזרים לשפר את מעמד הקהילה הדרקירית? גוֹרוֹם יוּבְּרַאמֵר אמר שאתם
מסבים לה נזק!"
אג'ה
ענתה לשאלות בלי להתבלבל או להתרגש. היא הצליחה לתפוס כל אחת מהן וירתה חזרה
תשובות בקלות, כאילו הכינה אותן מראש.
"כל
ההאשמות הנבזיות שהושמעו נגדנו נמצאו כוזבות, וכך יהיה גם בהמשך.
"אינני
מביעה דעה בדרך כלל על פוליטיקה פנים-דרקירית. אבל חשוב לי להדגיש שדרקרינו נשאר
מבודד ומוקצה ממשפחת העמים לאחר המלחמה, מה שמנע ממנו להשתקם ויצר תחושת רדיפה
וחוסר בטחון בקרב אזרחיו. זה רק טבעי שמדינה כזו תחשוש לריבונותה ותשקיע באמצעים
להגנה עצמית.
"הלבנה
היא מוסד בלתי-דמוקרטי שרודף אותנו בצורה אובססיבית.
"מר
יובראמר יכול לומר כל מה שירצה. אני לא חושבת שדבריו ראויים לתגובה."
לאחר
כשלושים דקות בלבד מאחורי דוכן הנואמים, אג'ה התנצלה ואמרה שלא נותר לה זמן לענות
על שאלות נוספות. היא ירדה מהבמה ועזבה בהליכה זקופה ומלאת-בטחון, בדיוק כפי
שהגיעה. הכתבים הוסיפו לתקוף אותה בשאלות, אך היא התעלמה מהם לחלוטין. מאבטחיה
דחפו הצידה את אלו מהם שהיו חצופים מספיק לנסות לחסום את דרכה.
"קראת לי, רד?"
"כן,
דן. תשב כאן דקה."
דן נכנס
למשרד והתיישב מול שולחנו של רד. המפכ"ל סיים להקליד דוחות, וכמה דקות נוספות
נדרשו לו כדי להשלים מטלות אחרות שלא סבלו דיחוי, לפני שהתפנה להקדיש את תשומת לבו
לדן. משסיים, מבטו התמקד בו, וכרגע קט הם הביטו אחד בעיניו של השני בשתיקה, כאילו
כל אחד חיכה שהשני יפתח בדברים. המבט של רד הביע תוכחה. דן הביט חזרה במבט שלו.
"למה
אתה מתעקש להקשות עלי?"
"כי
אתה מזלזל בי."
"והתגובה
שלך לכך היא שימוש במשאבים של הלבנה ובציוד שלה לפעילות בלתי-חוקית, אפילו בלי
להתייעץ איתי. או שמא אתה תטען שסטור שכנע אותך לעשות את זה?"
"לא,
אני בדרגה גבוהה ממנו ואני אחראי לזה. הוא רק נתן לי את הרעיון."
"זה
לא מתאים לך לעשות דברים כאלה. אני לא אחשוש להדיח אותך אם תמשיך כך."
"אתה
לא תדיח אותי." הגיב דן בקור-רוח. "אני סוכן מוכשר מדי. אתה צריך
אותי."
רד
קם ממקומו. הוא הקיף את השולחן וישב בכיסא מצדו השני, קרוב יותר לדן. כעת השולחן
לא הפריד עוד ביניהם. זו הייתה מחווה מוכרת מדי לדן; הוא עזב את כיסא המפכ"ל.
כעת זו הייתה שיחה אישית.
"תחזור
לאקדמיה, דן. אני לא יכול לראות עוד איך במקום לממש את הפוטנציאל שלך כסטודנט
מצטיין, עם השכל החד שלך, אתה מתבזבז כאן, בתפקיד השוחק והלא-מתגמל ביותר
שקיים."
"אתה
עשית את הבחירה שלך, ואני עשיתי את שלי. אני אשוב לאקדמיה כשארגיש שאתה לא צריך
עוד את עזרתי פה."
"אתה
חושב שבמקרה שלי, זו הייתה בחירה?" הוא העביר את ידו על פניו המצולקות.
"איך אתה חושב שהעולם נראה דרך עיניים מלאכותיות?" ההבעה שלו השתנתה.
כעת הפנים שלו הביעו צער. אצבעותיו החלו לרעוד; הוא שילב את כפות ידיו משהבחין
בכך. "אני לא יותר מתוצר של המלחמה! הם הפכו אותי למה שאני. לא הייתה לי
אפשרות אחרת."
"לכל
אחד יש יכולת בחירה. גם לך הייתה אפשרות אחרת."
"אתה
לא היית במצב שלי. אתה לא רואה את העולם ואת הגורל שלך בו באותה הצורה."
"אני
לא מתיימר לטעון את זה..."
"אני
לא רוצה שתהיה כמוני!" רד קטע אותו בקול תקיף. "תסתכל עלי, דן! תביט בי!
מה אתה רואה? אתה חושב שאתה רואה אדם מאושר? אדם שמסוגל אפילו להבין אושר? אדם
בריא?"
דן
שתק. הוא ידע ששום דבר שהוא יאמר לא ישנה לרד עכשיו. הוא מקובע מדי.
"מספיק,
דן! אני מבין בדיוק מה אתה חושב. וזה מפחיד אותי. יושב מולך אדם שמוזן על ידי
שנאה. אדם מרוסק, שלא מסוגל להקים משפחה, שלא מסוגל אפילו להיות במערכת יחסים. אדם
שאין לו פנאי, ולא יכול להיות לו פנאי. אני קורא אותך יותר מדי בקלות. אתה לא מנסה
להיות סוכן לבנה; אתה מנסה להיות אני. שמע בקולי. אל תעשה את זה."
יכול
להיות שהיה משהו בדברים שלו, חשב דן. אבל לא, הוא לא רד, זה לא נכון; הוא חופשי.
"אני
אדם בוגר עכשיו; אתה לא יכול יותר להגיד לי איך לחיות את חיי."
"כן,
דן. ויחד עם זאת, אני עדיין דואג לך."
"לכן
אתה צריך להבין יותר טוב מכולם למה המקום הזה הוא הבית שלי." דן דיבר לאט,
בטון שקול ומלא כנות. "ולמה אני לא מסוגל לנטוש אותו; למה אני לא יכול לנטוש
אותך."
רד
נאנח. הוא הנהן. הוא הבין את הדברים של דן; את האמת שלו. תחושה מוזרה הציפה אותו, שלא
חש כבר מזמן. האם זו הייתה גאווה? הוא לא רצה לחוש זאת, זה לא הרגיש נכון.
"חשבתי שאני מגדל ילד עם שכל.
אבל במקום זה קיבלתי שוטה שבוחר גבורה על פני הצלחה. כמה אפשר להתווכח איתך יותר?
את כל מה שיכולתי להגיד כבר אמרתי. אתה תקבל את היחס שמגיע לך, בהתאם לכשרון
ולהישגים שלך כאן. זאת אני יכול להבטיח."
