משטרת שבתאי - פרק י'

 משטרת שבתאי

הקדמה  פרק א'  פרק ב' פרק ג'  פרק ד' פרק ה' פרק ו' פרק ז' פרק ח' פרק ט'

פרק י'

בשעת צהריים מוקדמת, מייקל בורדר צעד בראש מורם וגב זקוף במסדרונות הלבנה. שני הסוכנים ליוו אותו בתחושת מבוכה מסויימת. הם לא הבינו מדוע התבקשו ללוות אותו מבית הנופש שלו, בו שהה בימים האחרונים, אל המפקדה הראשית. בלי תירוצים ובלי שאלות, אמר המפכ"ל; לא להוריד ממנו את העיניים עד שיגיע כפי שהתבקש.

            לכן הם לא ידעו מה לענות לו כששאל מדוע רד לא התקשר אליו וזימן אותו ישירות. הם העבירו לו שרד רוצה לראות אותו בעניין דחוף שלא סובל דחיות. בורדר ביקש לבצע שיחת טלפון לפני שיצא, והסוכנים הסכימו, מאחר ולא זכרו התנגדות לכך מצדו של רד. משסיים, הם הלכו בעקבותיו לצמ"ת שלו, מבולבלים מתמיד. הם הניחו לו לטוס לבד, אך דאגו לשמור על מרחק מינימלי ממנו כל הדרך.

            כשהגיעו לדלתו של המפכ"ל, בורדר הסתובב אל מלוויו.

            "תודה לכם. בשלב הזה אתם יכולים ללכת."

השניים הגיבו בחוסר בטחון.

            "נתבקשנו לוודא שאתה מגיע אל המפכ"ל."

            "ומי אני שאמרה את פיו." הוא מלמל בעוקצנות.

הם הקישו בדלתו של רד והיא נפתחה כמעט מיד.

            "המפקד, ססנול בורדר כאן."

            "תודה לכם." ענה רד בקצרה. "אתם משוחררים. בורדר, היכנס בבקשה."

הדלת נסגרה מאחורי בורדר ושניהם נשארו לבד.

            "אני מתנצל שנאלצתי להקפיץ אותך בשבוע החופשי שלך."

            "מעט אי-נעימות, לא יותר מזה."

            "כידוע לך, דברים כאלה קורים במקצוע שלנו, הרבה התרחשויות לא צפויות שיכולות לשבש לנו הכל. כמובן, אי אפשר להיערך מראש לכל מקרה, אבל חייבים להביא בחשבון שכל מה שיכול לקרות, בשלב כלשהו יקרה." רד דיבר לאט, לא מוריד את מבטו מסגנו. "אתה רוצה לשתות משהו?" - הוא הצביע על קנקנים מלאים במשקאות יקרים שעמדו בארון קטן בפינת משרדו. בורדר סרב בחוסר סבלנות.

            "זה אופי המקצוע שלנו. למה שלחת אנשים לאסוף אותי, רד?"

            "אמצעי בטחון בסיסי. אתה הרי יודע כמה אני פרנואיד בזמן האחרון."

בורדר הזדעף מעט. רק לרגע קט, אבל זה הספיק לרד כדי להבחין בכך.

            "בסדר. בוא נעבור לעיקר."

            "תגיד לי, מה אתה יודע על היעלמותה של אנדריאה קוסטופולוס?"

            "אני מנחש שאינני יודע יותר ממך. הסיפור הזה נשמע לי מאוד משונה."

            "אתה נראה שליו למדי בהתחשב בכך שלא שמענו מקצינת המודיעין שלנו כבר שלושה ימים."

            "אנחנו עושים את כל מה שאפשר כדי לאתר אותה. כשנגלה למה הצמ"ת שלה התרסק, אולי זה יוביל אותנו לעקבות שלה. פאניקה לא תזרז את מציאתה."

            "אמור לי, בורדר, האם לשם הרולד פקסטון יש צליל מוכר באוזניך?"

בורדר בהה בו מבלי למצמץ. "מעולם לא שמעתי את השם הזה."

            "חבל. כי השם שלך מוזכר רבות בדו"חות שלו."

הוא המשיך לבהות ברד בעצבנות שהלכה וגדלה.

            "אפשר לדעת במה אני מואשם?"

            "אתה יודע, לעיתים ישנם סיפורים כל כך יוצאי-דופן שקשה להאמין בהם. כאשר המסקנה שכל הראיות מובילות אליה היא כזו שלא מתקבלת על הדעת. אז החוקר יוצא לחפש הוכחות נוספות, את מה שיוכל להכריע לכאן או לכאן, לחבר את כל החלקים ולגלות תמונה בהירה מספיק."

רד קם, שילב את ידיו מאחורי גבו והחל להסתובב במעגלים סביב סגנו, מדבר בקול רם, כאילו דיבר לעצמו.

            "לפני כאחת עשרה שנים, קברניט צי צעיר ומבטיח ניהל סיורים בקולוניות שלנו. במסגרת משימות אבטחה שוטפת, הוא ביצע את התפקיד הקשה אך הנדרש, אכיפת החוק והסדר במושבות וזיהוי הפרות של האמנות הבין-לאומיות בסביבתן. באחת ממשימות האבטחה האלו, הוא נקלע לעימות עם כוחות דרקיריים. המזל הוא שהאיש הזה ניחן בכישורים דיפלומטיים ייחודיים, והצליח להסדיר את העימות לשביעות רצון הפדרציה ובשפיכות דמים מינימלית. הוא אפילו קיבל את אות ההצטיינות המבצעית הירוק כהוקרה מהפדרציה.

            "הקברניט נשא את האות בגאווה רבה, כי לא רבים זכו לכבוד כזה, על אחת כמה וכמה קצינים צעירים. מה שמפקדי הצי לא ידעו הוא שהקברניט המעוטר, במהלך המשא-ומתן שלו עם דרקרינו, החליט ליזום ערוץ תקשורת חשאי עם בכירים בממשל הכוכב. דרקרינו הבטיח לו סכומים אסטרונומיים עבור מידע רגיש, וזו הייתה הצעה שהוא לא יכל לסרב לה. התקשורת שהתבססה בין הצדדים התבצעה באמצעות שרשרת של אנשי קשר, כזו שהקשתה מאוד לגלות מי נמצא בקצוות שלה. הקברניט הזרים מידע למפעילים שלו, ובתמורה, הכסף זרם לחשבונות הבנק הסודיים שלו.

            "השנים עברו והגיבור של הסיפור שלנו, אחרי שלא זכה בקידום שייחל לו, קיבל הזדמנות מפתיעה בעזרתו של פוליטיקאי ותיק. הוא לא התלבט הרבה ובמהרה פשט את המדים הצבאיים לטובת מדים כהים יותר. הוא התמנה לאחד מהתפקידים בעלי העצמה הרבה ביותר בשבתאי, לתפקיד שבו נפתחה לו גישה למידע היקר ביותר, מידע שגם בתפקידו החדש הוא לא היסס למכור למרבה במחיר. חשבונות הבנק שלו תפחו לסכומים שנעשה כבר קשה להסתיר אותם, אך האיש המשיך לחיות חיים כפולים מבלי לתת על כך את הדעת."

            "זה הסיפור המגוחך ביותר ששמעתי מימי." התפרץ בורדר. "אתה באמת מצפה שמישהו יאמין לקשקוש שכזה?"

            "זמן רב הרהרתי בכך. מה יכול להביא אדם לתחתית השפל המוסרי? זו לא תאוות בצע גרידא, בזה אני בטוח. אדם מוכשר ואמיץ יכול לצבור לעצמו הון גם מבלי לוותר על עקרונותיו. לא... היה כאן יותר מזה. אופורטוניזם. זניחת המוסר לטובת הריגוש שמעניקים חיים כפולים. רלטיביזם מוסרי שמתפתח להתעלמות כוללת משיקולים מוסריים כלשהם. ברכותי, בורדר. הצלחת להרשים אותי. אתה האיש השפל ביותר שפגשתי מימי."

            "אף אחד לא יאמין לזה. לא נראה לי שאתה מבין מה אתה שח. זה לא משנה אילו האשמות מופרכות תטיח בי, כמה הוכחות אספת, כביכול. שר ההגנה בצד שלי. כל עוד זה כך, אתה לא יכול לעשות שום דבר. אתה תפסיד." המבט של בורדר לא הראה כעס; אך הייתה בו יהירות שאין לה קץ.

            "קין לא יציל אותך. אף אחד לא יציל אותך. הוא מוזמן לשלוח כוחות ככל שירצה. הוא יכול לדרוש ולאיים. אבל נדמה לי ששכחת איפה אתה, בורדר. אתה בלבנה!" רד הצביע עליו, ההבעה שלו שטופת חימה. "והלבנה היא שלי."

            "אתה מחוסל, רד." בורדר מלמל. "אם תגע בי, אתה גמור."

רד לחץ על כפתור בשולחנו ושני סוכנים נכנסו לתוך המשרד.

            "מייקל בורדר, מרגע זה אתה עצור באשמת בגידה חמורה באיחוד הרפובליקות של שבתאי החדש. קחו אותו מכאן."

מה שהיה צריך להיעשות נעשה. ההחלטה התקבלה והעולם לא נעמד על ראשו; לפחות לא מבחינתו של רד. אולם היה משהו עצוב במצב שלו. אכן, הוא סבור שהוא שפוי וכי ההחלטות שלו שקולות היטב. אולם ניצחונותיו הם ניצחונות פירוס כשהוא מבין עד כמה כבד המחיר האישי שהוא נאלץ לשלם עבורם. הביטחון שלו מתערער והחשיבה הרציונלית נעשית מבולבלת. החרדה מתחזקת, ניזונה מכל אותן "בקושי" ו"כמעט".

            אכן, ניצחון פירוס, אם ניתן יהיה לדבר על ניצחון בכלל. הטלפון צלצל, הבהיל את רד וגרם לו לקפוא לרגע; כאילו הצלצול הפתאומי הגיע מעולם אחר, צליל מעורר ומאיים. הוא ענה לשיחה. פניו חרושות-הקמטים של חברו הותיק הופיעו על המסך.

            "ערב טוב, קולונל."

            "ג'טקינס, שחרר את בורדר תכף ומייד."

            "הוא מוחזק במעצר תחת חשדות חמורים ביותר."

            "זה לא מעניין אותי. אני דורש את שחרורו המיידי."

            "ישנם יסודות מוצקים להניח כי שחרורו יסכן את השלום והביטחון בפדרציה."

            "אני לא חושב שהבנת אותי. בידיים שלי יש ראיות שמספיקות כדי להכניס חצי מהפיקוד שלך מאחורי הסורגים. אין לי עצבים לסיפורים שלך עכשיו. לא הועלת בטובך לשתף אותי אפילו פעם אחת בחשדות כלשהם נגד ססנול בורדר. אני לא יודע מה אתה מתכנן, אבל זה לא מקובל עלי. אנחנו צריכים להיות שותפים, ג'טקינס."

            "עודנו שותפים. לכן אני מבקש ממך לסמוך עלי. אם היית יודע את מה שאני יודע..."

            "אני יודע כבר יותר מדי!" גער בו שר ההגנה. "הפרת את ההוראות שלי פעמים רבות מכדי שאמשיך לסמוך עליך. תשמור על כבודך ואל תאלץ אותי להעלות את מה שאני יודע עכשיו לקבינט."

רד חש את ידיו מתחילות לרעוד. הוא לא יכול להרשות לעצמו לאבד את קין. אסור לו!

            "תן לי... עשרים וארבע שעות."

            "סליחה?" גבותיו של קין הזדקרו בתדהמה.

            "תן לי עשרים וארבע שעות. לאחר מכן תעשה מה שאתה רוצה."

            "מה בדיוק הולך להשתנות בזמן הזה?"

            "מספיק כדי שתראה דברים אחרת."

קין התלבט לרגע. הוא נראה כמי שנאבק עם עצמו, מנסה להשתלט על רגשותיו.

            "אני אתן לך עשרים וארבע שעות. לאחר מכן תכין את נאום הפרישה שלך."

השיחה התנתקה.

נאום הפרישה מוכן כבר מזמן, חשב רד. אולם זמנו לא הגיע עדיין... זה היה מוקדם מדי.

בורדר הרחיק לכת. הוא עמל בכל החזיתות כדי להפיל אותו; והתקרב למטרה הזו יותר מכל אחד אחר. המחשבה הזו צמררה אותו. אדם כמו בורדר מפקד על הלבנה...

            ההימור שלו חייב לעצור את זה. לשים לזה סוף. מלחמה משפטית תמיט חורבן על שניהם, אבל הם יתרסקו הרבה לפני שיגיעו אליה. המזל יכול למנוע זאת. מכאן עליו לחכות. אז הוא יחכה.

"אני רוצה להעלות לדיון את הידיעות שאנו מקבלים בדבר כניסה חריגה של נתינים דרקיריים לאדמת איירונהיל." דיבר שר התעשייה.

            "זוהי אכן התפתחות מדאיגה." הודה ראש הממשלה. "אך אני סבור שאיננו יכולים לעשות דבר כרגע. אין לנו עילה להתערב."

            "אז אנחנו מתכוונים פשוט לתת לדרקרינו לתקוע את ציפורניו בכוכב?"

            "אנחנו מכבדים את ריבונותו של איירונהיל, וכמדינה שומרת-חוק חייבים להבליג ולעבוד עם הנשיא סיציליאנו."

            "סיציליאנו הוא דביל שלא יודע להבדיל בין הראש לישבן שלו!" פלט שר התעשייה. לקין היה נדמה שהוא מזהה פירורים בזקן התיש של השר, אך הוא לא היה בטוח בזה.

            "מספיק!" הכריז ראש הממשלה. "אנחנו נעקוב אחר ההתפתחויות בזירה הזו ונקבל החלטות בהתאם. יש לך מה להוסיף, קין?"

שר ההגנה נראה מהורהר. הוא בהה בשולחן. "כדאי לשקול הפעלה של אחד הארגונים החשאיים שלנו."

            "וכי אתה רומז שהם לא פועלים מאחורי הקלעים?" שאלה שרת החוץ בטון עוקצני.

            "לא יותר מהמקובל." ענה באדישות.

שרת החוץ לא הורידה ממנו את מבטה. "אתה לא נשמע כמו עצמך היום. האם יש משהו מעניין שתרצה לשתף אותנו בו?"

            "כואב לי הראש. הבה נשוב לנושאים על סדר היום."

            "כמו שרשרת האירועים הלא-מוסברים ביחידה ללוחמה בפשיעה מדינית?" היא התעקשה.

            "אם את מתכוונת להיעדרות של קצינת המודיעין, לצערי אין חדשות בעניין הזה. הם עושים כל מה שאפשר לאתר אותה."

            "אולי ביקורת-פתע במפקדה הראשית תביא לנו ממצאים כלשהם."

            "למה את רומזת בדיוק?"

            "אתה יודע על מה אני מדברת."

חשק עז לסטור לה התעורר אצל קין. אבירת שלטון החוק! רק לדבר היא יודעת...

"מספיק." השתיקה הזועפת שהשתררה נחתכה על ידי ראש הממשלה. "אני סבור ששר ההגנה עושה את כל שביכולתו לוודא שתהליכי הארגון מחדש ביחידה מתבצעים כראוי, ברמת שקיפות מספקת. זו מחויבותו, כמובן, לדווח לנו על ההתקדמות ועל כל דבר חריג. למרות שאני דואג לביטחונה של קצינת המודיעין בלבנה, אני מאמין בכוחות הביטחון שלנו וביכולת שלהם למצוא אותה בהקדם. לא נבזבז על זה יותר זמן יקר. לעת עתה, אני רוצה לחזור למדיניות חוץ."

שעת הלילה הייתה מאוחרת כשדלת תא המעצר נפתחה בפתאומיות. קצין צעיר מלווה בשני סוכנים הופיעו בפתח.

            "המפקד!"

בורדר קם ממיטתו. הוא לא ישן לרגע ועדיין היה לבוש במדים שלו. הוא הביט על הקצין וחיכה.
            "המפקד, אנחנו חייבים למהר."

            "האם הכל מוכן?"

            "הכל לפי ההנחיות."

הוא הנהן ויצא בעקבות השלושה בדממה. בעוד בורדר צעד בביטחון במעבר של אגף הכליאה, הוא חש לפתע אי-נוחות משתלטת עליו. הכל היה כשורה ומתקדם כפי שציפה; ולמרות זאת, משהו הציק לו. כמו במשחק שחמט, הוא מבצע מהלך שתכנן בקפידה, אך מרגיש כי אולי לא הביא בחשבון צעד שיכל לבצע יריבו.

            "אולסן."

            "כן, המפקד."

            "אתה מבצע שירות חשוב מאוד בשביל שבתאי. ואתה תתוגמל בבוא הזמן."

            "אני מחויב לעשות את הדבר הנכון."

השומרים בכניסה לאגף הניחו להם לעבור בלי הפרעה. מכאן והלאה לא נותר מי שיעכב אותם. מעטים מאוד האנשים ביחידה שמודעים למתרחש.

            ברגע שנכנסו למנחת, הוא לא הרגיש יותר שום דבר. אחת התכונות החשובות ביותר של חייל היא היכולת לשלוט ברגשותיו, וחייל ותיק כמוהו הביא אותה לכדי שלמות. הצמ"ת שהוכן עבורו היה מסוג אן-אל צ'יטה, הדגם המהיר ביותר שעמד לרשות היחידה.

            "היה שלום, אולסן." הוא מלמל כשהניע את הרכב.

            "עד שנתראה שוב."

הצמ"ת המריא ועוד לפני שהקצין הספיק לספור עד עשר, הפך לנקודה זעירה בשמים.

רד התעורר למשמע צלצול בחדרו.

            "כן. מה יש?"

            "המפקד. האסיר מתא 16 נמלט."

            "נמלט! לא ייתכן. איך זה קרה?"

            "אני סבור שמישהו מהיחידה סייע לו לברוח. סגרתי את המפקדה בפני יציאות והכרזתי על סריקה כללית. כל אירוע יוצא דופן בשלוש השעות האחרונות נחקר."

            "דווח זאת תכף ומיד למשטרה. אסור להניח לו להתרחק. זוהי קטסטרופה ביטחונית."

            "למשטרה? המפקד... איך בדיוק להסביר להם את מה שקרה?"

רד נאנח. "בסדר... תשאיר את זה לי. אני רוצה לדעת את כל מה שתגלו."

"כן, המפקד."
רד ניתק את השיחה. לאחר מכן הוא הקליט הודעה בהולה לראשי המחלקות שלו.

"כולכם מתבקשים להתייצב במשרד שלי מיד לתדריך. אני מכריז על מצב חירום. לא להתעכב על שום דבר."

"חכה, דן! לאן אתה רץ?"

            דן הסתובב לכיוון ג'סי ודרבי שהשתרכו אחריו. חיוך עלה על פניו כשהוא הסתכל על ג'סי המתנשף.

            "אתה חייב לשפר את הכושר שלך."

            "לשפר את הכושר שלי! כמה עברנו כבר, עשרים קילומטר? והציוד הזה כבד, פרד שכמוך!"

ג'סי השליך את הילקוט שלו על האדמה ומתח את גבו התפוס. "אני יודע! מה אם אעביר חלק מהדברים שלי לדרבי?" הוא הסתכל על הרובוט בתקווה.

            "דרבי סוחב כבר מספיק. תפסיק להתלונן ותיהנה מהטבע."

ג'סי זרק מבט ימינה ושמאלה, סוקר את האזור ההררי סביבם. "איזה טבע זה? רק סלעים בכל מקום."

            "מה אתה אומר, דרבי?" שאל דן, משלב את ידיו מאחורי גבו.

            "סלעים הם חלק מהטבע. ישנם אנשים שמקדישים את חייהם לחקר סלעים."

            "אנשים שלא יכולים לחשוב על שום דבר מעניין יותר לעשות!" הצהיר ג'סי. "ציפיתי לפחות לראות פה עיזים או משהו כזה."

            "אתה נהנה מהטיול, דרבי?"

            "כן. תודה שצרפתם אותי לטיול."

            "זה לא נחשב!" מחה ג'סי. "אתה נהנה מכל דבר. יש משהו שאתה לא נהנה ממנו?"

            "פרופסור גלוב אמר שככל שאלמד יותר, יהיו לי יותר פרמטרים לשפוט על פיהם. אולם השיפוט שלי שונה מאוד מהשיפוט שלכם."

            "במילים פשוטות, אתה נהנה מהכל, אבל אולי יום אחד יהיו דברים מסוימים שתדע להעריך יותר."

            "זו דרך טובה לתאר את זה, ג'סי." הסכים דרבי.

ג'סי נאנח והחזיר את הילקוט על גבו. דן המשיך בטיפוס במעלה ההר.

כמו כל דבר אחר בשבתאי, גם הטבע היה פרי ידי אדם. ההר אולי היה כאן לפני ההתיישבות בכוכב, אבל השבילים, הצמחייה, הציפורים שחגו מעליהם; כל זה התאפשר בזכות מאמציהם של אנשים מוכשרים וחרוצים אשר ניסו להפוך את הכוכב הזה דומה ככל האפשר לכוכב ממנו הגיעו. חבל שההצלחה שלהם הייתה מוגבלת כל כך.

            "אוקיי, הגענו."

דן התיישב על אחד הסלעים בראש ההר וחיכה לשותפיו שידביקו אותו. הם עצרו כצעד מאחוריו, מביטים בנוף שנפרש לרגליהם. השעה הייתה שעת בין-ערביים והאורות נדלקו לאט בעיירה מתחת להר. דן לא דיבר והאחרים העדיפו לא להפר את השתיקה. ג'סי לגם מהבקבוק שלקח אתו. לאחר מכן בהה בדרבי שעמד מבלי לזוז. מה עובר לו בראש?

            "דרבי. לא הספקתי לומר לך תודה על שהצלת לנו את התחת שם בשֵנְגַנְיָיה." הוא אמר.

דרבי הסתובב אליו והנהן. "עשיתי את המוטל עלי. היה זה בלתי-נסבל מבחינתי אילו הייתם נפגעים."

המחשבה שרובוט הציל אותו הייתה משונה מעט לג'סי; אבל הוא השתדל שלא לחשוב על כך.

            "מה אתה חושב, ג'סי..." אמר דן בנימת שחוק, "כמה זמן יעבור עד שמקצוענים כמו דרבי יחליפו אותנו?"

            "יחליפו אותך אולי. אני עד אז אמצא כבר עיסוק אחר."

            "אינני מעוניין להחליף אף אחד. אני כאן כדי לעזור." העיר דרבי, כאילו מוחה על דבריהם.

השמש שקעה לאט, צובעת את הרקיע בכתום. לפני גיוסו ללבנה, ג'סי מעולם לא היה ברפובליקת ווצ'יבה; הוא היה סבור שזהו אחד האזורים המשעממים ביותר בשבתאי. אך כעת משהו נעם לו בבתים הקטנים למטה. הוא אמנם לא במקום שבו רצה להיות, אבל לפחות הוא זכה להתרחק מסקטוסק, המקום היחיד שידע עד כה.

ג'סי הניח יד על כתבו של דרבי. "יהיה מה שיהיה, אני שמח שאתה לצדנו, חבר."

"זה אסון. אני יוצא מדעתי."

"סיט... אתה לא יכול להרשות לזה לשבור אותך. תחשוב על כל מה שעברנו. קח את עצמך בידיים."

אשתו של שר הבטחון החזיקה את ידו. המגע שלה לא הרגיע אותו. הוא רק החל לרעוד יותר.

            "זה לא יכול להיות. האיש שלי... הוא מחפש להרוס אותי, אני פשוט יודע את זה."

            "הוא לא היה האיש שלך."

            "אני סמכתי עליו! מה אני צריך לעשות עכשיו? אין לי יותר קלפים ביד. ג'טקינס הולך למוטט את כל מה שבנינו. הכלב הזה, הוא הופך אותי לבדיחה..."

            "הוא חלש מאי-פעם. הוא יאלץ להיות זהיר הרבה יותר. הסיפור הזה יכול להרוס אותו, לא אותך. אתה לא אשם."

            "אני לא אשם?" קין החל לצחוק בחוסר אונים. "אני לא אשם? את חושבת שככה הוא רואה את הדברים? לא! זה רק ישכנע אותו שכולם נגדו. סוציופת ארור! שום דבר לא מעניין אותו, לא אני, לא המדינה הזו, ובטח שלא שלטון החוק! הוא חושב שהוא השופט, חבר המושבעים והמוציא להורג. ובכל פעם שאני טועה, זה מחזק אותו. מי היה מאמין לפני עשרים שנה שכך יראו הדברים... עד כמה אנוכי וצר-אופקים אדם יכול להיות..."

קין תפס את ראשו בידיו. הכל מתפרק. משרד ההגנה שומר את העניין תחת סודיות מרבית, בינתיים. אבל אם הסיפור הזה ידלוף לתקשורת, ראש הממשלה לא יוכל להתגמש עוד. המפלגה של השר תיאלץ לשתף פעולה או לפרוש מהקואליציה. בתוך-תוכו הוא לא רצה להאמין להאשמות של רד. הוא רצה להאמין שרד הוא שקרן מניפולטיבי שמנסה לחמוק מחקירה של שיטות העבודה השנויות במחלוקת שלו. אולי זו הייתה האמת; אולם בריחתו והיעלמותו של בורדר הייתה צעד שהוא לא הצליח להבין. הוא הרי יכל בקלות להיחלץ מהמעצר. רד היה מתכופף ונשבר והכל היה מסתיים אחרת... רעד עבר בגופו כשעלתה בראשו אפשרות אחת שאותה לא הביא בחשבון.

"מה אם... בורדר בכלל לא ברח? מה אם ג'טקינס עצמו הביא להיעלמותו? למנוול הזה אין שום בעיה להעלים אנשים."

"אתה חושב שהוא מסוגל לרדת לשפל שכזה?"

קין חשב על האפשרות לרגע. הוא הכיר אותו הרבה מאוד זמן, וידע למה לצפות ממנו. אפילו כשג'טקינס הוציא אותו מהכלים בעקשנותו, העקשנות שלו הייתה צפויה. הוא לא ישבור את הכלים רק כדי להציל את עצמו.

            "לא. הוא לא מסוגל."

            "אז מה כבר נשאר לך לעשות?"

היא צודקת. מה כבר נשאר לו לעשות? לעת-עתה הוא יאמין לו. או יעשה רושם שהוא מאמין לו. האם זה בכלל משנה משהו? רד יטען מה שיטען, ראש הממשלה יחליט מה שיחליט.

            "נשאר לי רק לתמוך בו... כמו חבר ותיק."

           

השלווה שבאתר הנופש גרמה לשוהים בו לחוש כאילו הזמן עצר מלכת. ואכן, אנדריאה חשבה שלא הייתה לה סיבה להתלונן. חופשה בתשלום היא הצעה שמעטים יסרבו לה; אפילו שבמקרה שלה, החופשה הייתה פקודה. אז מה כבר היא יכלה לעשות מלבד לנסות ליהנות מהשהייה כאן?

            היא ניסתה ככל יכולתה, אך לא כל כך הצליחה. איך אפשר לנוח אחרי מה שגילתה... עד כמה רחוק בורדר היה מוכן ללכת כדי להשיג מה שרצה; כמה רחוק רד הלך בשם הלבנה.
            המחשבות שלה חזרו שוב ושוב לאותו רגע. רק במזל היא הבחינה בחבלה בצמ"ת. אילולא התמהמה שם אחרי הפגישה, אילו היה האיש של בורדר פחות חובבן... היא לא הרגישה בטוחה כאן, לא הרגישה בטוחה יותר בשום מקום.

לפחות היא חשבה שקיבלה את ההחלטה הנכונה, וזה הביא לה נחת-רוח מעטה. אבל האם זה אומר שעכשיו הכל יחזור להיות כפי שהיה? לא, ברור שלא; היא יודעת כל כך הרבה עכשיו שלא ידעה קודם, ואיננה יכולה להתנהג כאילו שום דבר לא השתנה.

כשהצליחה לשכוח מתפקידה לכמה דקות, החרדה הכללית התחלפה באי-נוחות מהשהייה במקום הזה, בו הייתה מוקפת קשישים אשר גרמו לה להרגיש מבוגרת יותר משהייתה. בהתחלה חששה שיזהו אותה כאן כשהחדשות דיברו על היעלמותה. אולם אז גילתה שהאורחים כאן בוחרים להתעלם מהחדשות, כמו גם ממנה. היא ישבה בבריכת מים חמים והאזינה לשיחה משעממת בין שתי נשים אשר דנו על תכנית פופולרית כלשהי שהן צפו בה. הן התווכחו בלהט על התפתחויות אפשריות בעלילה. האמנם כך מעבירים את זמנם אנשים רגילים? היא חשבה. האם גם היא תגיע יום אחד לצורת קיום שכזו?

            "סליחה, גבירתי."

היא הסתובבה וראתה את רד עומד מעליה. הוא היה לבוש בבגדי שחייה בלבד וחייך. מתי הייתה הפעם האחרונה שראתה אותו בלבוש בלתי-פורמלי שכזה?

            "שלום לך. איזו הפתעה לראות אותך פה."

            "האם אוכל להחליף איתך כמה מילים?"

            "כמובן."

היא הצטרפה אליו, והם התיישבו יחד בפינה מבודדת.

            "המקום הזה נחמד." העיר רד. "אני מקווה שקיבלת את המנוחה שמגיעה לך."

            "המקום הזה נוראי. אבל כן, הספקתי לנוח. לפחות מבחינה גופנית. מה גרם לך להגיע לכאן בגפך?"

            "הגעתי להודיע לך שאת לא בסכנה יותר. בורדר נמלט וטשטש את עקבותיו."

אנדריאה התעודדה למשמע החדשות. "נמלט! אז התוכנית שלך הצליחה."

            "התוכנית שלנו, אנדריאה. זה לא היה מצליח בלי עזרתך."

היא חייכה בנימוס. "אני שמחה שזה נגמר. אז זה אומר שאני יכולה לחזור לעבודה."

            "בהחלט. הסיפור עם בורדר עוד לא נגמר, והוא יקבל את עונשו. אבל עכשיו זו לא הדאגה הראשונית שלי. בעוד מספר שעות עלי להתייצב ולתת עדות לפני הקבינט על מה שקרה. אני רוצה שתצטרפי אליי. הם צריכים לשמוע את זה ממישהו נוסף מלבדי. כמו-כן, תהיה לך קצת יותר עבודה עכשיו."

            "כן. אני מבינה כמה נזק נגרם בתקופה ש..."

            "את תצטרכי לתקן את הנזק. אני נותן לך את מלוא האחריות."

            "מלוא האחריות?"

            "ברור לך שאני לא יכול לעשות הכל לבד. צריך מישהו שיכנס לתפקיד שהתפנה."

רד אף פעם לא התבדח בעניינים האלה. ההתרגשות השכיחה לרגע את מורת הרוח שלה.
            "תודה על האמון שנתת בי, המפקד. אני מבטיחה לא לאכזב אותך."


פרק י"א ==>

משטרת שבתאי - פרק ט'

 משטרת שבתאי

הקדמה  פרק א'  פרק ב' פרק ג'  פרק ד' פרק ה' פרק ו' פרק ז' פרק ח'

פרק ט'

הירי נפתח במפתיע, מכיוון בלתי ברור.

דן, ג'סי ודרבי, כמו גם שני השוטרים האחרים בצוות, השטתחו אינסטינקטיבית.

"לא צפויה התנגדות, לא צפויה התנגדות..." ג'סי מלמל, בחיקוי זועף של מפקד הפלוגה שהעביר להם את התדריך למשימה.

            "ווינטר, אנחנו סופגים אש אנרגטית מכיוון צפון." דיווח דן למפקד הכוח.

            "קיבלתי. תחזיקו מעמד שם. שאר הכוחות, היערכו לתגובה."

"זו הלבנה." הקול של המפקד רעם כאשר הוא דיבר אל תוך מגבר רב-עצמה. "אנו תופסים שליטה במנחת עד הודעה חדשה. כל השוהים במתחם נדרשים להניח את נשקם ולשתף פעולה."

"זה הרי ברור שפרה"ד לא יתנגדו כשנצא לסגור להם את המנחת." המשיך ג'סי בשלו.

"ג'סי, תשתוק כבר." פקד דן. "דרבי, זיהית מאיפה ירו עלינו?"

"אני סבור שצלפו בנו מן הבניין. אני יכול להחזיר ירי, אבל נשק קל לא ישפיע. היורה נמצא מאחורי מחסה."

"ווינטר, מבקש אישור לאש כבדה על המבנה."

"שלילי, דן! אישור לקלה בלבד. אתה זוכר את ההוראות."

ג'סי רטן. "בטח שאנחנו זוכרים אותן. לספוג פגיעות מהאויב עד שנתפגר."

"דרבי, אני צריך שתמשוך את הצלף מהמחסה שלו ותנסה להוריד אותו."

דרבי ציית. הוא החל להתקדם לאט לעבר המבנה.

            הצלף שחרר עוד מספר יריות לעבר דרבי ושוב נעלם. דרבי צעד באדישות ישר אליו, מצמצם את המרחק ביניהם, ולבסוף עצר במרחק עשרות מטרים בודדים. כאשר היורה חשף את עצמו שוב בניסיון שווא להפיל את הרובוט במטחיו, דרבי שיגר רימון אנרגטי אל תוך החרך. הוא נחת בתוך המבנה ונטרל את היורה בפרץ אנרגיה. שאר הסוכנים קמו על רגליהם ורצו אל הכניסה הסמוכה. הם החלו את ההשתלטות משלוש הכניסות במקביל, מטהרים את המתחמים. הכוח המרכזי, בפיקודו של טְרֵזוֹ ווינטר, פילס את דרכו אל מגדל הפיקוח. מנחת החלל היה קטן יחסית, כמו רוב המנחתים הפרטיים, והספיק בקושי למעבורת חלל בינונית. אוניות חלל לא יכלו לנחות בו; לאנשי פרה"ד גם לא היה צורך בכך, שכן הם נמנעו ככל האפשר מלהשתמש בכלי התחבורה הבין-כוכביים העצומים האלו, אשר משכו יותר מדי תשומת לב.

            דן הוביל את הצוות שלו. המסדרונות היו ריקים ברובם, ובחלקם הם גילו עובדים שהתקבצו בידיים מורמות. בקול תקיף דן הנחה אותם החוצה.

"מאיפה יש להם כסף לכל זה?" תהה ג'סי. הטרמינלים הבריקו מניקיון והיו מקושטים ביצירות אמנות.

"מתי בדקת בפעם האחרונה כמה ארדוסין עולה?"

"לא כולם יכולים להיות מומחים כמוך."

"אני לא יודע אם זה עלבון או מחמאה."

צליל פיצוץ עז קטע את השיחה שלהם. הקירות רעדו, אבל הצוות של דן לא נפגע.

            "מה זה היה?" קולו של מפקד הכוח נשמע בקשר. "דוח מצב! כל הצוותים!"

            "ווינטר, זה אלכס... הצוות שלי נפגע. יש לנו פצועים. אני... לא יכול להמשיך."

            "קבל אישור לסגת! דן, אתה שומע אותי?"

            "חיובי. מתפנה לעזור לאלכס?"
            "חיובי. תגיע לשם מיד."

            "דרבי!" צעק דן בעודו מסתובב לכיוון המתחם של הצוות שנפגע, "אני רוצה סריקה למלכודות. יכול להיות שהכינו לנו הפתעות נוספות."

            "קיבלתי ומבצע."

            "נהדר. כבר חשבתי שלא יהיו יותר הפתעות היום." העיר ג'סי, ממהר בעקבותיו של דן.

            "התפתחות כזו לא הבאנו בחשבון. זַ'אוֹ יהיה מאוד לא מרוצה אם חברינו מתכוונים לפוצץ את המנחת שלו."

            "מצדי שיעשו ממנו מכתש אחד גדול, אבל רק אחרי שנצא מפה!"

            "וינטר מאנטואן!" הרעיש הקשר. "אתה רוצה להמשיך בלי שני צוותים?"

            "חיובי. להתקדם במשנה זהירות."

            "אנטואן צודק. בלעדינו ואלכס, הם רק שלושה צוותים." העיר ג'סי. "הם חיכו לנו פה וצ'יק צ'ק הם גומרים אותנו."

            "לא אם זה תלוי בנו."

הם איתרו את הצוות של אלכס, מוקף בעפר והריסות. אלכס ישב כשהוא נשען על קיר, מחזיק בקושי את הרובה שלו. שני חברי צוותו האחרים שכבו מבלי לזוז, חליפותיהם חרוכות. דרבי מיהר לבדוק את השניים, בעוד דן ניגש אל אלכס. הוא התנשף בכבדות, ונראה היה שהתקשה לשמור על הכרתו.

            "דן... אני... כשלתי."

            "תישאר איתנו, אלכס." דן שלף מנשא מהילקוט שעל גבו וחיבר אותו לראש הצוות הפצוע.

            "אני לא מאתר סימני חיים." דיווח דרבי, משבדק את הפצועים.

            "היית חייב להגיד את זה, דרבי." הכריז ג'סי בתסכול, כורע מעל אחד מהם. "בוא נגמור עם זה כבר."

מה שאירע רגע לאחר מכן קרה כל כך מהר, שדן וג'סי לא הספיקו להגיב. רעול פנים חמוש במטול רקטות הופיע מקצה המסדרון, מרחק של חמישים צעדים מהם, כיוון את נשקו ישירות אל דרבי וסחט את ההדק. הרובוט הבחין בו והגיב מיד. הוא ירה חזרה, מפעיל בו-זמנית מסך אנרגיה להגן על עצמו. צליל הפגיעה רעם, והרסיסים התפזרו סביבו כשהפגז התנפץ על המגן שלו. דן וג'סי השתטחו על הרצפה ושכבו עד שהאבק התפזר.

            "האויב נוטרל." הכריז דרבי, כאילו לא קרה דבר.

            " ג'סי, אתה בסדר?" דן שאל, משנוכח לדעת כי לא נפגע.

ג'סי ניער אבק ורסיסים מחליפתו. "תגדיר 'בסדר'."

            "קדימה, מסתלקים."

פארק קׅיוֹק היה גן לאומי עצום בלב רפובליקת וְוַצִ'יבַּה, המדינה הקטנה שבה התמקמה המפקדה הראשית בלבנה. הרפובליקה הייתה, מבחינה גאוגרפית, במרכז האזורים המיושבים בכוכב, סמוכה מספיק גם לעיר הבירה וגם לאזורי הספר. הפארק היה אתר מרהיב ביופיו שהוקם אחרי המלחמה, ואסף אליו מבקרים מכל רחבי שבתאי. הוא היווה פנינת חן מטופחת היטב שהזכירה לשבתאים את הכוכב שממנו הם הגיעו לפני עידנים, הכוכב אשר לא הרבו לבקר בו.

             אנדריאה הנחיתה את הצמ"ת שלה בכניסה לפארק והמשיכה פנימה בנסיעה. האווירה השלווה סביב לא הרגיעה את ההמולה שהתחוללה בתוכה. בצידי הציר שעליו נסעה היא עברה על פני מטיילים בודדים, אשר שוטטו ברוגע בין שדרות העצים. פתאום היא חשבה שמעולם לא הרגישה אבודה כל כך, בודדה כל כך. מאז שאיבדה את בעלה, כל מה שהיה לה הוא התפקיד שלה, וכעת היא הרגישה את הקרקע נשמטת מתחת לרגליה. הבחירה ללכת על פי המצפן המוסרי היא בחירה שאין בה נחמה או תקווה; זוהי בחירה של ייאוש שאדם נאלץ לעשות כאשר הוא לא יודע מה צריכה להיות הבחירה הרציונלית יותר. זו אכזריות הגורל, כשחייו של אדם נתונים לחסדי המקרה, כשהמקרה מסיט אותו ממסלולו, עולמו מתהפך והוא לא מבין יותר את מקומו בו.

            היא עצרה במגרש חניה, עזבה את הצמ"ת והלכה בראש מורם אל המקום שבו נקבע המפגש. הליכתה הייתה זריזה ונמרצת, והיא התעלמה מפריחת עצי הפרי סביבה, מזמזום החרקים ומהריחות הנישאים באוויר.

היא טיפסה מעלה, אל פסגת ההר, ובשעה זו לא זיהתה דמויות או קולות של איש סביבה. העליה הייתה ארוכה ותלולה והיא התנשפה בכבדות, אך לא האטה.

            על הפסגה היא זיהתה אותו. הוא היה לבוש בגדי מטיילים חסרי צבע, ובהם קשה היה לזהות אותו בתור הקצין המעוטר, מספר שתיים ביחידה. רק הסנטר הבולט, השיער הזהוב, והעיניים מלאות הנחישות העידו שמדובר באותו אדם.

            "ערב טוב, אנדריאה."

            "שלום לך, מייקל."

            "אני מתנצל שאילצתי אותך להגיע עד לכאן, אבל לא יכולנו לדבר באף מקום אחר."

            "כמובן. מייקל, אני הגעתי לכאן כדי להגיד...."

            "אל תגידי שום דבר. הסתכלי בזה קודם."

הוא העביר לה דו"ח מפורט שהכיל שמות ומספרים. היא נטלה ופתחה אותו באי-רצון. בהתחלה היא לא הבינה שום דבר; אבל כעבור רגע קט הנתונים החלו להיראות מוכרים. כתובות מדוייקות ולו"ז מסודר לפי שעות. היו שם צילומים, נתונים מפורטים עד הפרט הקטן ביותר. עם כל עמוד שנח עליו מבטה, החרדה שלה גדלה. זה היה מוכר מדי.

            התמונות עלו בראשה. הדם וההרס שהציגו החדשות, הזעזוע שלה למראה הפשע המחריד. התקשורת קראה לזה סגירת חשבונות בין ארגוני פשיעה; הגדרה קרת-רוח לטבח שהתבצע באחוזה של אחד העבריינים הנודעים לשמצה בכוכב. הוא נרצח יחד עם בני-ביתו במתקפה אימתנית של ארגון יריב. האירוע התרחש רק שבוע אחרי שהנרצח זוכה במשפט שהתנהל נגדו מפאת חוסר-ראיות. הרוצחים ידעו הכל; סידורי האבטחה, מבנה האחוזה, סוג הנשק שמצוי בבית וברשות המאבטחים. הם תכננו את הפעולה שלהם לפרטי-פרטים. כאשר היא הסתכלה במסמכים, היא הבינה כיצד. החותמת שפתחה וסגרה כל עמוד בלטה בצבע אדום עז: "סודי ביותר - דרגה 7". דרגה 7 – דרגת הסודיות הגבוהה ביותר. המשמעות הייתה שאפילו היא לא מורשה לקרוא את המסמכים בלי אישורו של המפכ"ל.

            "זה לא ייתכן."

            "זה בדיוק מה שחשבתי כשגיליתי את זה. אבל המסמכים הם הראיות, והאנשים שניסחו אותם הם העדים. תשאלתי את כולם. המפכ"ל לא מצא לנכון לשתף אותי בהחלטה שלו. סביר להניח שהוא ידע שאתנגד."

אנדריאה נאנחה. היא חשה בחילה. האינטואיציה שלה זעקה שבורדר דובר אמת. ובכל זאת היא חשה שאינה מסוגלת לקבל את ההחלטה; כל השנים האלה תחת פיקודו של רד... אין בכוחה לעשות זאת. היא לא יכולה להפנות לו את הגב.

            "מייקל... אני מצטערת." היא החזירה לו את המסמכים.

            "אנדריאה, אני צריך אותך בצד שלי." הוא התעקש. "את יודעת שהצדק איתי."

הוא נראה חסון כשהוא עמד מעליה, העמידה שלו סמכותית ומצחו מכווץ בדאגה. הוא היה צעיר ובחזות שלו השתקפה נחישות שלא ידעה מעצורים. הקצינים אשר תשאלה בשבועות האחרונים היו מאוחדים בהערצה שחשו כלפיו. הוא היה, בלי ספק, המועמד המתאים לרשת את רד. אבל זה היה בלתי אפשרי.

            "גם אם זה נכון... אני לא יכולה."

            "הלוואי והייתה לי דרך לשכנע אותך. לטובת היחידה. לטובת שבתאי."

            "אי אפשר."

מבלי להיפרד היא הסתובבה ופנתה חזרה. היא השאירה אותו מאחור ולא ידעה איך להרגיש יותר. הוא נשאר לעמוד שם, לא ניסה לעצור אותה, לא יצא בעקבותיה. פשוט ניצב שם בדממה, מביט בה מתרחקת. ההחלטה התקבלה. כעת עליה לשאת בתוצאות, יהיו כאשר יהיו.

"...הצמ"ת התרסק מרחק לא רב מפארק קיוק. הסיבה, ככל הנראה, היא תקלה במנוע. עד כה, לא ברור למי היה שייך הצמ"ת. המשטרה פתחה בחקירה, אולם רוב הסימנים מצביעים על כך שמדובר בתאונה. בשדרות מילר אירעה התנגשות בין שני צמ"תים; שלושה מהנוסעים נפצעו באורח בינוני והשדרה נסגרה לתנועה עד לפינוי הצמ"תים והשברים..."

            דן כיבה את החדשות. הוא לא שמע בשורות טובות והאווירה במפקדה הייתה עכורה. משהו התרחש אבל אף אחד לא יכל לומר מה בדיוק. רד לא ענה לשיחות ותקשר עם פקודיו באמצעות הודעות בלבד. ג'סי, שקיבל יום פנוי, החליט להעביר אותו במרתון סרטי פעולה בקולנוע. בלית ברירה אחרת דן הפנה את תשומת הלב שלו לחומר הלימוד; אבל, כצפוי, לא הצליח להתרכז.

            הכל פוליטי; שבתאי היה המעצמה המובילה בהפקת משאבי אנרגיה. האנרגיה של שבתאי הניעה את אוניות החלל שגודלן כגודל ערים קטנות, והטכנולוגיה שפיתח הכוכב אפשרה להן לבצע את קפיצות החלל בבטחה ובמינימום אי-נוחות לנוסעיהן. הצמיחה האנושית הייתה תלויה בהן. מושבות חדשות הוקמו תוך כדי התאמת אקלים, כבידה ואטמוספירה לתנאים שהתקיימו בכוכב ארץ. כל אלה דרשו השקעה אנרגטית עצומה והשוק, שדרש עוד ועוד אנרגיה, גדל ונעשה תחרותי יותר מיום ליום. הטכנולוגיות החדשות שרתו מטרות לאומיות, כאילו האנושות לא עזבה מעולם את הכוכב בו נולדה, וכאילו לא התגברה על המחלוקות הפרימורדיאליות שפיצלו אותה לאומות המתעסקות באובססיביות בהגדרה עצמית וחלוקה למסגרות א-וולונטריות.

            רד רצה שדן יתרחק מכל זה. הוא היה סבור כי אדם יכול להיות מאושר רק בתוך מסגרת אוטופית א-פוליטית. "אדם צריך להיות אדם", הוא אמר לו כשדן היה ילד. "עליו לעשות רק את מה שאנושי." דן לא הבין למה התכוון בילדותו, ועם הזמן למד שמבחינה אפיסטמולוגית האמרה שלו הייתה חסרת משמעות. אבל הוא למד להבין מה היה מאחורי דבריו. הוא רצה שדן יחיה בעולם שלחיצות ידיים סימלו בו כבוד וכנות, ולא מזימות ושקרים. כל מה שסיפק מפלט, אפילו אשליה של עולם כזה, היה בעיניו של רד אושר שלא היה נגיש לו. אולם דן לא אהב לחיות באשליה.

כאשר הוא הסתכל על הנתונים, הנוסחאות של התגובות הכימיות, כל מה שהוא ראה בעיני רוחו הייתה רקיעת רגליים, חמושים רעולי-פנים, מסוממים, ממהרים לאנשהו, כאילו מהופנטים. הוא ראה מולו את פניו של גורדון לטרוג, הנשיא-גנרל הדרקירי, פניו השמנות והמזוקנות. שפתיו נעו כשהוא נשא נאום בניב הדרקירי המשונה, נטול הצלילים הרכים. דן היכה באגרופיו על השולחן בתסכול.

הוא לא מסוגל להמשיך. אי אפשר לשאת עוד את החיים הכפולים האלה. הוא כיבה את המסך והחליט לצאת לריצה ארוכה.

סיטרון קין בהה בכוס התה שהחזיק בידו, כאילו ניסה למצוא תשובות לשאלות שהטרידו אותו בנוזל המהביל. התה לא הראה לו דבר והוא לגם ממנו והניח את הכוס על השולחן.

            "פוליטיקה היא ענף כפוי-טובה ולא מתגמל. הדבר היחיד שמשאיר אנשים בתחום הזה היא אמונה אישית חזקה כי אחרים יעשו יותר נזק מתועלת בתפקיד."

אוגוסטין פורטר ישב לשולחנו של קין. בהשוואה לדמותו רחבת הגרם של שר הבטחון, גנרל-מייג'ור לשעבר פורטר היה נמוך קומה, בעל אף מחודד ועיניים קטנות שזזו בארובותיהן, באופן נוירוטי למדי. הוא נראה צעיר יותר מגילו, כשרק שיערו המאפיר מהווה עדות לגיל האמיתי שלו.

            "אתה מתכוון, האמונה כי אתה יודע הכל יותר טוב מכולם."
            "וכי למה לנו לשקר לעצמנו? עברנו יותר מכל השאר ונשארנו בחיים כדי לספר על זה. אם זה לא מעניק לנו זכות להיות מורי דרך בעולם שבנינו מתוך ההריסות, אני לא יודע מה כן."

            "עולם העסקים עדיף, קין. ההצלחה לא שנויה במחלוקת. הכסף שלך פותח דלתות. אנשים עם שכל יודעים לזהות כשרון. המספרים מדברים בעד עצמם."

            "שום דבר לא מזיז לי, פורטר. שילכו כולם לעזאזל, אני יודע איך להתנהל בעולם הזה. אבל תפקיד שדורש ממך לצאת כנגד החברים שלך... זה בלתי-נסבל. זה שובר לרסיסים את האדם החזק ביותר."

            "אתה מדבר על רד."

שר הבטחון הנהן. "אני נדרש לקבל החלטות שיכול לעשות רק אדם חסר לב."

            "אתה נדרש לעשות את מה שטוב למדינה. תזכור את זה לפחות."

            "לך קל לדבר. למה שלא תנעל את הנעליים שלי ליום אחד?"

פורטר מזג לעצמו כוס תה נוספת. "אני מקשיב."

קין עצם את עיניו ודיבר. "מייקל בורדר שלח לי מסמכים. מסה רבה של מידע סודי שגרם לשערות שלי לסמור. אילו פרטנרשפט הייתה זוכה לעיין רק בחלק קטן ממנו... המאבק שלנו על הלבנה היה גמור. למרות שהגנתי על עצמאות היחידה בכל האמצעים, לאורך כל השנים... אפילו אני נדהם. משהו חייב להשתנות, פורטר. הרבה דברים חייבים להשתנות."

            "אתה נכנס למסלול התנגשות עם רד."

            "אחרי כל מה שראיתי... אהיה חייב לפעול להדחתו של רד... כדי להציל את הלבנה. כדי להחזיר את היחידה למה שהיא צריכה להיות: ארגון שפועל יחד עם המדינה, ולא חותר תחת הרשויות שלה."

            "אתה חושב שבורדר הוא האיש המתאים להחליף אותו?"

            "הוא מונה לתפקיד שלו בזכותי. ניהלתי משא ומתן ממושך עד שרד הסכים לקבל אותו. אפילו העיטורים של בורדר לא עזרו לו; רד אוהב לעצב את הקצינים שלו בעצמו, כאילו הם עשויים מחמר. הייתי חייב לרסן אותו איכשהו, ורק אאוטסיידר יכול לעשות את זה. לאתגר את הסמכות שלו. זו הייתה אחת הפעמים הבודדות שבה כישורי השכנוע שלי גברו על העקשנות שלו. הצלחתי להכניס את האיש שלי ללבנה."

            "האיש שלך?" פורטר הרים גבה. "אתה בטוח בזה? מדובר במייקל בורדר."

            "לא אמרתי שאין לו מגרעות. אבל הוא מפקד חזק וכריזמטי, פטריוט אמיתי עם ראש על הכתפיים. והוא מציית לי בלי ויכוחים. אילו היה נשאר בצי הוא היה בדרכו להיות אדמירל."

            "אתה באמת חושב כך? היה לו מזל להגיע לאן שהגיע. אבל דרוש יותר מזה כדי להיות אדמירל. הוא אגואיסטי מדי."

קין משך בכתפיו בביטול. "אינך יכול להשמיע נגדו טענות שלא היו תקפות גם לפקודים שלך."

            "אולי אתה צודק. יחד עם זאת, קשה לי לדמיין אותו מפקד על הלבנה. או כל אחד אחר חוץ מרד, אם לומר את האמת. כמובן שאתה בכל זאת צריך לעשות את מה שצריך."

            "אני צריך לבגוד בחברים שלי, באנשים שבזכותם אני חי ונושם פה, אתה מבין, פורטר? שיקרוס העולם הזה, הוא בלתי נסבל!"

קין הטיח את כוס התה הריקה שלו ברצפה, והיא נשברה לרסיסים. פורטר סיים את התה שלו בלגימה אחת.

דפיקות חזקות נשמעו בדלת.

רואה החשבון התעורר בבהלה והסתכל על השעון. שלוש בלילה. אשתו התעוררה גם היא ותלתה בו את מבטה, לא יודעת מה לומר. ההפתעה התחלפה בפחד. לרגע שניהם החליפו מבטים, תוהים אם לא דמיינו את הרעש ששמעו.

הדפיקות חזרו על עצמן.

"אני אבדוק מי זה." הוא לחש, והוציא אקדח מהמגירה ליד שולחנו. הוא הדליק את מסך התצפית בחדרו, שצריך היה להראות את מי שמחוץ לדלת, אך לא ראה דבר. נזהר שלא להשמיע קול, ומבלי להדליק את האור, הוא צעד לכיוון דלת הכניסה. הוא הציץ בעינית וקילל בחצי-קול. מחוץ לדלת עמדו שני חמושים לבושים במדים שחורים. ואז נשמע קול מבחוץ.

"זו הלבנה. אתה מתבקש לפתוח את הדלת או שניאלץ לפרוץ אותה."

רואה החשבון זינק לחדר העבודה.

            "יש לך דקה להגיב. אם לא תפתח, אנחנו נפעל לבד."

הוא נעל את דלת חדר העבודה מאחוריו, תפס מחבט מאחת הפינות, ופנה לרסק את המחשבים שעמדו בחדר. הוא רוקן מגירה מלאה בשבבים מסודרים לתוך פח האפרור שפירק אותם לרכיביהם המולקולריים. הוא לא התייחס לרסיסים שהתפזרו בכל החדר, וניסה להרוס את כל מה שהיה בו בהנפות המחבט שלו.

            ברעש אדיר דלת הכניסה נפרצה והסוכנים נכנסו פנימה. לא יותר מכמה שניות עברו עד שגם דלת חדר העבודה נפרצה, כמעט נקרעה מציריה. שני האורחים הלא-קרואים נכנסו לחדר העבודה, ורואה החשבון הפיל את הקבצים שלא הספיק להשמיד. לאחר מכן עזב את המחבט והרים ידיים.

            "הַרוֹלְד פַּקסטוֹן?"
            "אני לא אדבר בלי עורך הדין שלי."

            "תצטרך להסתדר בלעדיו בינתיים."

פרק י' ==>