משטרת שבתאי - פרק ה'

  משטרת שבתאי

הקדמה  פרק א'  פרק ב' פרק ג'  פרק ד' 

פרק ה'

כשג'סי קיבל את הפקודה להתייצב בדחיפות אצל רד זה היה כמעט לא מפתיע. חודשיים בלי חופשות – העונש שקיבלו הוא ודן על הפעולה העצמאית שלהם היה מגוחך. טיפלתי בזה, הוא אמר. אתה לא צריך לדאוג. לא, זה נשמע כמו בדיחה. רד בוודאי לא רצה שדן ידע שהוא מתכוון להחזיר אותו לכלא. מצד שני, למה שלדן יהיה אכפת? הרי הוא גורם לו רק צרות. אחרי שהוא יעוף, רד יצוות אותו עם מישהו מוכשר יותר, רציני יותר; זה יהיה לרוחו של דן.

            האמנם זה כך? תהה גס'י. ההגיון אמר לו שכן; ואף על פי כן, התגבש אצלו רושם שדן מחבב אותו. ייתכן שהציניות התמידית שלו היא רק מראית-עין. האם הוא רואה בו חבר? בתור טיפוס עם כל כך הרבה שכל, דן מדבר מעט מדי. וכשהוא פותח את הפה, קשה לנחש מה יגיד. הוא ברר כל מילה ומילה, כאילו קיימת מגבלה של דברים שאסור לו לעבור אותה. יותר מכל הוא נמנע מלדבר על עצמו. טיפוס משונה; אבל היה בו משהו ייחודי, מסקרן. הוא חש דחף להבין אותו יותר.

            הצעידה אל משרד המפכ"ל הרגישה כמו הליכה על קרש בסיפורים הישנים על שודדי-ים. לא הייתה דרך להימנע מהגורל שהוא הביא על עצמו. הוא נכנס למשרד בזהירות.

רד נראה עייף מתמיד. הוא אפילו לא טרח לקדם אותו בברכת שלום; רק סימן לו לחכות. כשהוא היה מוכן, הוא לטש בו מבט שגרם לג'סי צמרמורת. הוא לא נראה כועס. הוא נראה... תשוש.

            "מה הקשר שלך לאדם בשם אהרון יוּמַה?"

            "הוא עבריין. עבריין שפגע בי ובחברי."

            "וזו הסיבה שניסית לעצור אותו?"

            "כן. האם תפסו אותו?"

            "המשטרה מחזיקה בו. החלטת לנסות לתפוס אותו בעצמך כי לא סמכת על חברינו הכחולים?"

            "ההיכרות שלי עם האיש ומעלליו שכנעה אותי שעלי לקחת את המשימה בעצמי, המפקד."

            "אם כך, זה אומר שלמסמך הזה לא היה קשר להחלטה?"

ג'סי הסתובב אל המסך שעליו הצביע רד. על המסך הופיע חוזה על קבלת הלוואה בסך 50 אלף יחידות שבתאי. החתימה שלו בלטה בחלקו התחתון של המסמך. הוא הרגיש שהוא נעשה אדום כולו.

            "המפקד, זה לא בדיוק... העניין הוא..."

            "העניין הוא שהסיפור הזה מסריח, ג'סי. ומה שהכי גרוע שאתה משקר לי."

ג'סי שתק.

            "מה עשית עם הכסף?"

            "הייתי צריך אותו כדי להחזיר חובות הימורים."

הבעת הפנים של רד לא השתנתה. נראה כאילו זה היה בדיוק מה שהוא ציפה לשמוע.

"מה שאתה לא יודע הוא שהחוזה עדיין תקף משפטית. החבר שלך אמנם עשה הרבה דברים מלוכלכים, אבל דווקא את עסקי ההלוואות הוא ניהל באופן לגיטימי. אירוני, לא ככה? זה לא משנה מאיפה הוא שלף את הכסף שהוא נתן לך. תצטרך להחזיר אותו בכל מקרה."
            "זה לא אני. תאמין לי. זה העבר שלי שבא לרדוף אותי. אני רוצה להשאיר את כל... את כל הטעויות האלו מאחורי. אני רוצה להיות אדם אחר."

            "איך אני יכול להאמין לך? כשאתה לא עובד איתי? אני צריך אותך מאה אחוז בפנים. אתה לא יכול להיות עם רגל אחת בעולם התחתון. הוא ישאב אותך חזרה פנימה."

העיניים המלאכותיות של רד בהו בו והוא נאבק לא להשפיל את מבטו באי-נוחות. הוא הרגיש כאילו המפכ"ל מנסה לחדור אל תוככי תודעתו, להעמיק ולבחון את הנפש שלו.

            "הוא ילעס אותך וירק אותך. זה הטבע שלו."

            "אני רוצה מצפון נקי."

            "אתה חזק. אבל אתה גם מבולבל."

            "לא יודע. יכול להיות."

            "לאנשים כמוך אין מה לחפש בין הסורגים. המערכת המשפטית המטופשת עסוקה בלשכנע את הציבור שמוסדות כליאה מייצרים אזרחים חדשים, כשלמעשה הם מחסלים כל סיכוי להחזיר אותם למוטב. זו האמת. יחד עם זאת, הלבנה היא לא מוסד שיקומי. אני מקבל רק את הטובים שבטובים."

            "אני לא אאכזב אותך יותר, המפקד. אני חייב להיחלץ מהבוץ הזה."

רד קפא במקומו, בפנים חתומות. נראה היה שהתלבט. ג'סי שכח מתי בפעם האחרונה חש מתח כזה. אולי זה היה בשיחה האחרונה שלו עם הוריו, לפני שעזב את הבית בלי כוונה לחזור. אבל מאז – כאילו שום דבר לא הזיז לו, לכאן או לכאן.

            "אני אתן לך עוד הזדמנות. תצטרך להראות לי את המחויבות שלך ללבנה. דן ידאג לכך."

            "אני אסיר תודה לך, אדוני."

רד ניתק מהמחשב את השבב שהוחרם מהעבריין העצור, והשליך אותו לתוך מיכל שעמד לצידו. המיכל השמיע צליל עמום בזמן שהשבב שבתוכו התפרק לרסיסים מיקרוסקופיים.

"אואזיס" היה אחד המלונות המפוארים בשבתאי. מכשור מתקדם שימר תנאי אקלים אופטימליים בשטחו, בהתאם לאקלים אביבי או קיצי בכוכב ארץ. ההשקעה האנרגטית שנדרשה לתיאום האקלים הייתה עצומה, וכך גם העלות שלו, אבל התהליך היקר העניק לאורחים תמורה מלאה לכספם.

            המלון אירח את האישים המשפיעים ביותר בכוכב, אנשים אשר מליון יחידות היה מספר שעורר אצלם גיחוך. כעת ישבו בו באולם מרכזי כתריסר גברים ונשים לבושי חליפות. חלקם היו צעירים, חלקם מאפירים, וכולם מהודרים. ארוחת הערב על שולחנם כללה מעדנים מכל רחבי העולמות המיושבים. האורחים שוחחו וצחקו כחברים ותיקים המכירים כבר שנים. ברקע התנגנה מוזיקה שלווה.

            השיחה נקטעה על ידי גבר נמוך וקירח שנכנס לאולם. המוזיקה נפסקה, ומבטי האורחים התמקדו בו.

"גבירותי ורבותי! אני מקווה שנהניתם מהכיבוד ומהאירוח הנדיב. כעת הגיע הרגע שחיכיתם לו. אני מתכבד להציג בפניכם את הפְּרֵפֶקְט."

האיש הצעיר שכונה פרפקט נכנס, והאווירה בחדר הרצינה בן-רגע. כמה מהאורחים חשבו למחוא כפיים, אבל התחרטו מייד. החיוכים נעלמו, והמבטים ננעצו בפני השעווה שלו. הפרפקט היה לבוש בבגדים שחורים, ועל חזהו סיכה מוזהבת בצורת ראש נמר.

            "אני שמח להיות כאן היום. כשגרירו של דרקרינו, אני מודה לכל אחד ואחת מכם על התמיכה והסיוע למטרה שלנו. התמורה האמיתית להשקעה שלכם תגיע כאשר דרקרינו ישלים את התוכנית החמש-שנתית שלו. ההצלחה שלנו תלויה בכם. אם היעדים שלנו לא יוגשמו בזמן, התוכנית כולה נתונה בסכנה. מעמד המדינה יתערער והמאמצים שלנו ילכו לאבדון. לכן אנחנו צריכים אתכם יותר מתמיד."

האורחים נתנו לו לסיים את נאום הפתיחה שלו. לאחר מכן הם פנו אליו בשאלות.

            "מר פרפקט" אחד מהאורחים, גבר שמן ומזוקן, קם מכסאו ופנה לאורח הכבוד. "קודם כל, אני מודה לך על ההחלטה לכבד אותנו בנוכחותך, ועל כך שאתה מקדיש לנו מזמנך. כעת כשאנחנו יכולים סוף-סוף לדבר פנים-אל-פנים, אפשר להתייחס לסיטואציה שכולנו נתונים בה. עוברים עלינו ימים לא פשוטים. אני חושב שאני יכול לדבר בשם כולם." הוא הסתכל סביבו על האחרים וקיבל מחלקם הנהונים.

"אנחנו נבהלים כבר מהצל של עצמנו. זה הולך ונעשה קשה יותר. אפילו העסקים נפגעים. אנחנו צריכים משענת חזקה יותר, עוד בטחון. מאז האירועים האחרונים הממשלה יורה לכל הכיוונים."

            "הו, אבל אתה הממשלה, לא ככה, מר בנתהם?" הגיב הפרפקט בטון מתנשא. "או שמא אתה סבור שאני זה שצריך לעשות את העבודה בפרלמנט במקומך? אל תטעו את עצמכם, רבותי. אנחנו נמצאים במלחמה. במלחמה יש נפגעים. אתם נדרשים לבחור צד; ולקוות שבחרתם את הצד הנכון. זו דרכו של דרקרינו, גדולה או תבוסה. תישארו איתנו, ותוכלו לחלוק איתנו את הגדולה. אם תנטשו אותנו... ובכן, ניאלץ אז להתייחס אליכם כאל עריקים."

האורחים החליפו מבטים המומים. לא זו הייתה התגובה שהם ציפו לה. ישירה, בלתי-מתפשרת, תקיפה. מי היה האדם שעמד מולם? הוא סובב אותם על אצבע מבלי למצמץ.

            השניה שקמה לדבר הייתה אשת עסקים מבוגרת בעלת שיער כסוף.  

            "מר לית'ין, מה שאנחנו מבקשים הוא לא מוגזם. אנחנו רוצים לדעת יותר. זה יתרום ליכולת שלנו להיערך בהתאם לכל מצב."

            הפרפקט הזעיף מצחו לשמע השם שלו. הייתה כאן חציית קו כלשהו מבחינתו. פמיליאריות מוגזמת, לא מקובלת.

            "נדאג לשתף אתכם בכל מה שנראה לנכון, מה שיתאפשר. יחד עם זאת, המלחמה מתאפיינת בחוסר ידיעה. סודיות סוללת את מחצית הדרך לניצחון. לעיתים זה גורר קורבנות מקרב אנשינו. קורבנות הכרחיים. מי כמוך יודעת את זה, גברת פוֹלַן."

הגברת הסמיקה. זו הייתה מכה מתחת לחגורה. איך הוא העז? המשמעות של המילים שלו שקעה מהר בקרב כל יושבי החדר. הם כולם באותה הסירה. סירה מטונפת, סירה רקובה. כולם מושחתים, כולם מוכתמים מדי מבחינה מוסרית. האיש הזה עשה אותם לשחוק. מי הם, הפלוטוקרטים, בתלבושותיהם היקרות, עם האיפור, התסרוקות, עם מליוני יחידות רשומות על שמותיהם? הוא ראה דרכם, ראה אותם כמי שהם באמת – גנבים ורוצחים, לא יותר מזה. אבל הסיבה לבוז שלו כלפיהם הייתה אחרת; הוא בז להם כי מעולם לא ראו לרגליהם את הדם ששפכו, לא נתנו מחשבה לסבל שגרמו. הוא בז להם כי בניגוד אליו, הם לא ראו את המוות צועד לצידם. היא התיישבה, לא מסוגלת להסתכל יותר לכיוונו.

            האורחים האחרים התמהמהו. לכל אחד היה מה לומר, שאלות וטענות מוכנות מבעוד מועד, אבל כעת הם נרתעו. האיש בעל פני השעווה התנשא מעליהם כזאב מעל עדר כבשים.

הוא התכונן לדבר שוב, כאשר מאבטח הופיע מאחורי גבו ולחש דבר-מה באוזנו.

            "גבירותי, רבותי. אני נאלץ לעזוב אתכם בגין נסיבות לא מתוכננות. למען בטחונכם, הישארו באולם. אין טעם שדרקרינו יאבד את נאמניו בגלל חוסר-זהירות. אנא התייחסו לדברים שנשאתי בכובד-ראש."

            עזיבתו הלא-צפויה והחפוזה של הפרפקט עוררה מחדש את האורחים לחילופי דברים מבולבלים. אלו נקטעו שוב כעבור כדקה, כאשר ממקום כלשהו במלון נשמעו יריות. הם צייתו לפקודה שלו בצורה כמעט בלתי-מודעת, כשאף אחד מהם לא העז לזוז ממקומו. האנשים המשפיעים ביותר בשבתאי ישבו סביב השולחן, קפואים מפחד וחוסר-אונים.

            לית'ין התקדם במסדרונות המלון בליווי מאבטחים לפניו ומאחורי גבו, מחזיק שני תתי-מקלעים בידיו. מי שנתקלו בהם בדרכם מיהרו לזוז הצידה, מחכים בחרדה עד שעברו על פניהם והתרחקו. בגרם המדרגות דרכם נחסמה על ידי שוטרים חמושים. אף אחד מהצדדים לא שאל שאלות. בסיומו של קרב יריות קצר, שלושת השוטרים שכבו פצועים, וכך גם אחד המאבטחים. לית'ין הסתער כאחוז אמוק, יורה ללא הבחנה, משאיר את השלושה שניסו לעצרו מאחוריו כשדילג במורד המדרגות. הוא היה זריז במידה על-אנושית, ויחד עם זאת שמר על שליטה מלאה בתנועותיו. מבלי לחכות למאבטחיו הוא פילס את דרכו לעבר מנחת הצמ"תים המזרחי. הכוחות נכנסו מוקדם מדי; כעת היה עליו להתחמק החוצה בדרך אחרת. במלון מספר מעברים נסתרים, והוא הכיר אותם טוב מספיק כדי לעקוף את המארבים שתוכננו ללכוד אותו. מהמסדרון לחדר השירות, ממנו למעלית הסודית, ולרדת חמש קומות... הוא שמע את היריות שנמשכו בלי הפסקה אפילו מבעד לקירות. ואז נשמעה הכריזה.
            "כאן טרֵזוֹ אלברט צ'רנוף מהלבנה. המלון הושם תחת הסגר לשם מעצר של מבוקש. כל האורחים מתבקשים להישאר בחדריהם עד הודעה חדשה."

חשק עז להשתעשע עם השוטרים השתלט עליו. היה משהו משפיל בעזיבה החפוזה. פחדנות שכזו אשר לא היתה לרוחו. הוא רצה לגרום להם להצטער. כעבור רגע הוא התנער מהדחף ההרסני; הזמן והמקום לא התאימו.

            המעלית הביאה אותו לפינה נסתרת במנחת, ומשם הוא התכונן להסתנן בין הצללים לעבר צמ"ת שיתאים לבריחה. המנחת היה סגור, זה היה ודאי. אף על פי כן, הבריחה לא היוותה אתגר יוצא-דופן. הפתח בגג נחסם, כך שיציאה אווירית נפסלה מראש; אבל היציאות הקרקעיות יכלו לעמוד לרשותו. הוא סרק את האיזור בחיפוש אחר הצמ"ת המתאים, העין שלו בחנה את הרכבים, כשמוחו מנתח את הנתונים של כל אחד. משקל, מהירות ומיגון. לבסוף הצמ"ת הנכון אותר והוא חצה את המנחת בשלווה לעברו.

            פריצת הרכב הייתה משחק ילדים; אולם הוא נדרש לקחת הימור. הוא לא ידע לנחש אם הדלת הקרקעית חזקה מספיק לעמוד בעצמת ההתנגשות, מצב שבו הוא יהיה זה שיתרסק לחתיכות. אבל אם זה יקרה, זה יהיה רק סימן שממילא הכל הוביל אותו לרגע הזה. לבטים לא היו קיימים בשבילו. הוא מעולם לא התלבט עד עכשיו ולא התלבט גם היום, לא עצר אף פעם, כאילו ידע מראש כי חוסר בטחון הוא שיפיל אותו, ושום דבר מלבדו.

            ההנעה המשנית באֵסטְלֶר, הצמ"ת הכבד והמרווח שאגה. הוא תפס מרחק שיספיק לו להאיץ כמה שאפשר. השאגה הרועמת הקפיצה את השוטרים מפינות המנחת הרחב, שלא הבחינו בו עד כה, ובלי להתמהמה הם פתחו באש אוטומטית לעברו. לשווא; האש מכלי הנשק הקלים כמעט ולא הזיקה לו, ורגע קט לאחר מכן הוא ריסק את הדלתות הקרקעיות של המנחת ברעש מחריש אוזניים. הצמ"ת ניזוק רק קלות, והמריא מעלה, אל האוויר הפתוח, הרחק מהקרב שהתחולל בתוך המלון בין כוחות פרה"ד ללבנה.

בית הקפה שבו ישב ג'סי עם בחורה נמוכת-קומה בעלת שיער בהיר היה אחד ממוקדי המפגשים שזכורים לו מימי ילדותו. הוא תמיד זכר אותו כמקום של שלווה. הקפה היה מזעזע; אבל זה לא גרע מהחוויה. החברים שלו נהגו לשבת בו משום שהוא היה המקום המיוחד שלהם. מחניק כמרתף ומנוהל על ידי סבתא רגזנית בעלת מבנה גוף של חבית, בית הקפה היה מקום בטוח שבו ניתן היה לדבר על הכל.

            "...אפשר לומר שטיפסתי מעל הגדר, והכל נראה פתאום שונה מהצד השני."

            "אתה חושב שאאמין לך שהשתנית? אתה עדיין אותו אדם, ג'סי. חסר כיוון, חסר מטרה. נזרק מקצה אחד לשני."

            "תחשבי מה שתרצי לחשוב, ג'ניס. אני רואה דברים שלא ראיתי עד עכשיו. אני לא יודע מה להסיק מהם, ולאן הם יובילו אותי. אבל מה שאני יודע הוא שאני לא רוצה לחזור למקום שהייתי בו קודם."

            "איזה בן אדם שפוי ירצה לחזור לשם?"

            "אני לא מתכוון לכלא, מטומטמת. אני מדבר על החיים שהיו לי קודם."

היא בהתה בו במבט עייף. "למה הבאת אותי לפה, ג'סי?"

            "אני לא יודע."

            "אתה לא יודע, אתה לא בטוח. ג'סי סטור טיפוסי. אתה רוצה להשתנות? תיסגר על עצמך, תקבל החלטות. תיקח את ההגה."

            "ולאן לסוע? זה לא עובד ככה. לא מבחינתי. איך אפשר לבחור דרך כשלא יודעים לאן היא מובילה?"

ג'ניס נאנחה. "אין לי את התשובות שאתה מחפש, אם קיווית לשמוע אותם ממני."

            "אני פשוט... אנחנו חברים, ג'ניס. פשוט רציתי מישהי לדבר איתה." הוא משך בכתפיו. "הכל זר לי עכשיו, כל מה שהכרתי קודם. חשבתי שיהיה לך מה לומר."

            "יש בך משהו מיוחד, ג'סי." היא מלמלה. "במציאות אחרת אולי... מה שהיה היה. אי אפשר לחזור אחורה."

            "אני לא רוצה. אבל קיוויתי שתוכלי לתמוך בי."

השתיקה שלה שידרה מבוכה. היא לא הייתה בטוחה מה להגיד.

            "אני חושבת שעשית בחירה נכונה. בפעם הראשונה אתה מתחיל לחשוב על משהו חוץ מעצמך."

            "תודה רבה, ג'ניס. זה ממש מעודד." אמר ג'סי בקול קנטרני וחיוך זועף. אבל הייתה אמת בדבריה. היא חייכה גם כן.

אף אחד מהם לא ידע מה עוד לומר. הסבתא שוחחה עם הלקוחות בקול רם וצרוד. ריח הקפה החריף השתלט על החושים שלהם. אי-הנעימות שבשתיקה גרמה לג'סי להסיט את השיחה חזרה לנושאי חולין. רכילות על חברים משותפים, אנקדוטות יום-יומיות, חילופי-דברים מפוזרים, חסרי חשיבות ממשית. ג'סי הסתכל על שעונו. יש לו עוד כשעה לפני שיצטרך לשוב למפקדה. בכל זאת, היה משהו נעים במקום הזה, שלא השתנה על אף כל השנים שעברו. הוא קרא למלצרית, הזמין שתי כוסיות ויסקי, וזרק לכיוונה חיוך שובבני.  

"מה את אומרת, ג'ניס, אולי בפעם האחרונה, לזכר הימים הטובים?"

"לא, ג'סי." אמרה והדליקה סיגריה.

"תגיד לי, דן, מה קורה פה? אני יוצא לחצי יום וכל המקום הזה משתגע!"

            "אתה צריך להתעדכן יותר בחדשות, מר סטור."

דן וג'סי נפגשו כרגיל באחד מחדרי הפנאי של המפקדה. דן ישב על כורסא עם חפיסת קלפים פרושה לפניו, ועשה רושם של מי שמתאמן בתכסיסי-זריזות, כשהוא מסדר ומפזר אותם שוב ושוב, כמעט מבלי להתייחס לחברו.

            "אף פעם לא עשיתי את זה ואני לא מתכוון להתחיל עכשיו."

            "גישה לגיטימית למדי, אם להביא בחשבון את איכות הדיווח בתקשורת שלנו. זה כמעט ראוי להערצה."

            "אני חושש שאם לא אתעקש, אתה גם לא תטרח להסביר לי למה בדיוק אנשים פה מתרוצצים כמו עכברים במסדרונות."

            "זה יהיה מאוד לא אחראי מצדי. לפני כמה שעות החמצנו הזדמנות חד-פעמית ללכוד את סולר לית'ין. המארב שהלבנה תכננה בזהירות, המלכודת המושלמת שנועדה לשים יד על האיש המבוקש ביותר בשבתאי, לא עבדה ועלתה לנו בשמונה סוכנים פצועים, שני הרוגים וכתריסר פצועים מקרב אורחי מלון אואזיס. ככל הנראה כוחות פרה"ד היו ביתרון מספרי. לא צפינו את זה. רד זומן בדחיפות לישיבת ממשלה. שם הוא ינזף על כך שאישר להוציא לפועל מבצע כל כך מסוכן, מבצע שככל הנראה עלה בחיי חפים מפשע ושיכל להסתיים אפילו גרוע יותר, אילו אנשי פרה"ד היו מחליטים להתבצר בתוך המלון במקום לברוח ממנו; תוך כדי עימות חזיתי עם אנשינו כמובן."

            "אתה היית שם?"

            "לא, רד לא טרח לעדכן אותי." אי-שביעות רצון נשמעה בטון שלו.   

            "אז איך הוא הצליח להימלט? אם המלון היה מלא באנשי לבנה?"

דן משך בכתפיו. "זה סולר לית'ין. הוא האגרוף של פרה"ד. גוֹרדוֹן לֵטֶרוֹג עצמו מינה אותו. הוא הצליח לצאת ממצבים קשים יותר, אחרת לא היה איפה שהוא היום. קיצוני, אגרסיבי, כמעט בלתי-נשלט. זה מה שיודעים עליו. קיבלנו מידע על כך שרק לאחרונה הוא ביצע טיהור בצמרת של הארגון, על בסיס דצימציה."

            "על בסיס מה?"

            "חיסול אקראי של כל עשירי. הוא חיסל כשלושים מהאנשים המוכשרים ביותר שלו כדי לחזק את נאמנות האחרים." במחי יד דן הפריד נסיך, מלכה ומלך משאר החפיסה, ואז ערבב היטב את השאר.

            "זה מטורף."

            "זה לא חדש. זו דרך הפעולה של דרקרינו. סולר הוא האדם שנבחר על פי יכולתו להביא אותה לידי שלמות."

            "הוא באמת לא נשמע כמו מישהו שהייתי רוצה להזמין לכוס בירה. אז איך בדיוק אנחנו עוצרים אותו?"

            "ידרש לכך אדם חסר פחד וחזק עוד יותר ממנו."

            "ואתה סבור שתוכל לעשות זה?"

דן הרים את מבטו מהקלפים בפעם הראשונה. "אתה מפקפק בי?"

            "אני חושב שאני כבר מצליח לקרוא אותך כמו ספר פתוח."

            "גם אילו זה היה נכון, אין זה מוסיף או גורע מהתמונה הכללית, וכמובן שלא מעניק לך יתרון כלשהו עלי."

            "אתה לא חייב להיות דפנסיבי כל כך כל הזמן. אני מעריך את התעוזה שלך."

            "לא התעוזה דוחפת אותי, וזה כבר מוכיח שאתה לא רואה את הדברים כמוני."

            "אז מה כן דוחף אותך, מר לׅיווינְגְטַאון? או שזה סוד?"

            "מה דוחף אותי?" בתנועה חדה, הוא אסף את הקלפים חזרה לחפיסה שלמה והזיז אותה הצידה. "מה מניע אותי? מה מוביל אותי? קשה לי להגיד." דן חייך, בהבעה שלא ברור אם הייתה של שחוק או מבוכה. "תחושת מחויבות, ככל הנראה. אני מרגיש שאינני יכול לא לקחת חלק מרכזי בכל מה שמתרחש כאן. וכן, אם אף אחד אחר לא יצליח לעשות זאת לפני, אני אביס את סולר בעצמי. הוא אולי האגרוף של פרה"ד, טורף-על שנולד בארץ אוכלת יושביה, אבל הוא רק בן אדם."

            "אז זהו זה! עכשיו יש לנו מטרה."

דן הסתכל עליו בהרמת גבה. "זה רק נדמה לי או שאני שומע התרגשות בקול שלך?"

"אנחנו צוות עכשיו. כך או אחרת, המטרה שלך היא המטרה שלי. אני אשמור על הגב שלך בזמן שאתה תשיג את סולר."

"כל עוד אתה דואג גם לשמור על עצמך. אני לא לוקח עליך אחריות."

פרופסור גלוב ישב בשולחנו של מייקל בורדר, ותהה מדוע מספר שתיים בלבנה היה כל כך שונה מרד. המפכ"ל בלט בדפוס חשיבה לא-שגרתי, יוצא דופן. הוא היה קשוח, אך גם מוכשר, חד כתער גילוח. אף מילה שלו לא הייתה מיותרת, וכשדיבר איתו, אף פעם לא נדרש לחזור על עצמו. בורדר, בהשוואה אליו, היה עוין ולא נגיש. במעט המקרים שבהם נאלץ לפנות אליו במקום אל רד, גלוב הרגיש כאילו הוא דיבר אל הקירות.

            "זה בדיוק המצב שבו דרבי היה יכול להוכיח את עצמו!"

            "הסיכון היה גדול מדי. אי אפשר להכניס את הרובוט לפעילות באיזור הומה אדם כל כך."

            "הו, אבל זה בדיוק מה שאני מנסה להסביר לך! הוא תוכנן להתמודד עם מצבים כאלה. נפגעים רבים היו נחסכים אילו דרבי היה מעורב."

            "הרובוט שלך לא מוכן. עדיין לא. ואם תשאל אותי, הוא גם לא יהיה מוכן. לא ניתן לסמוך על מכונות בכל הקשור לעבודה משטרתית. דרושה יכולת קבלת החלטות אנושית כדי להתמודד עם הסיטואציות המורכבות שאנו מתמודדים איתן."

            "דרבי תמיד מסופח לשוטרים אנושיים ומציית להוראותיהם. זה אופן הפעולה שלו, ועד כה הביצועים שלו הציגו רק הצלחה. לא ניתן להכחיש את ההישגים שלו."

            "פרופסור, האם אתה יודע מדוע נחקק חוק דנקן-וונגר?"

הפרופסור עצם את עיניו, מנסה לבלום את העצבנות שהשתלטה עליו. הנה זה שוב מתחיל.

"מר בורדר, אין בכך כדי להוות בסיס מספק..."

"לא נולדתי אתמול. הרובוטים הרב-פונקציונליים האלה לא נחוצים לאנושות. הם יכולים להוות רק הסחת דעת מהצרכים האמיתיים שלנו. הם יהוו שעשוע נהדר למי שיהיה מוכן לשלם עבורם, אבל אתה ודאי לא חושב שיתאפשר ייצור סדרתי של הדברים האלה? אל תשלה את עצמך. יוזמי החוק לא היו מטומטמים. גם אם החוק לא יחודש, ההשקעה לא תשתלם. אני באמת מצטער שאני אומר את זה, אבל זו האמת."

"המפכ"ל לא חולק את הדעה שלך."

"רד אוהב מאוד חידושים טכנולוגיים. הוא סבור שהתחביב שלו מביא תועלת גדולה ללבנה. לעתים הוא צודק, ולעתים מבזבז משאבים לשווא. הוא סומך על תחושות בטן יותר מאשר על ניתוח עובדות. אני לא עובד כך; אבל כמובן שאני לא המפכ"ל. המילה האחרונה תמיד שלו."

מרמור מסויים נשמע בקולו של בורדר כאשר הוא סיים את דבריו. השיחה ודאי הייתה מתנהלת אחרת אילו רד היה כאן, אולם הוא לא נגיש כלל בימים אלו. הפרוייקט של גלוב כעת בדרגת חשיבות משנית, והוא הרגיש כאילו הוא כמעט נשכח. העובדה שסגן המפכ"ל לא ראה בו חשיבות כלל גרמה לו להרגיש חסר תועלת. המימון שלו לא נפסק; רק רד יכל להורות זאת. אבל בקצב הנוכחי, נראה שזה רק עניין של זמן. הוא לא רצה לחשוב על כך שהוא עלול לחזור לאותו מקום שהיה בו לפני שנתיים.

            "מר בורדר, הפרוייקט חייב להגיע לסיומו. דרבי חייב לעבור..."

            "השיחה הסתיימה, פרופסור. אדאג לעדכן אותך על החלטות או התפתחויות נוספות בקשר לפרוייקט שלך."

 
פרק ו' ==>