"רועי, לא יורי!" - הרהורים על משבר הזהות של ילדי עליית שנות ה-90

רועי / יורי, דמותו של מריאנו אידלמן בסדרה "ארץ נהדרת", הוא נער בן העלייה הרוסית, אשר מתעקש, בצורה המגוכחת ביותר האפשרית, לבנות תדמית של "צבר" מזרחי, אולי אף עם נטייה לתדמית של "ערס", כששפתו הספרותית ונטייתו, בהיחבא, לצרוך מוצרי תרבות "רוסיים" (ספרים של דוסטוייבסקי וכיו"ב), מכשילה את נסיונותיו הנואשים.   

הדמות שלו היא אמנם קיצונית ומגוכחת, אך למעשה משקפת היטב את המציאות שהתקיימה בארץ בשנות ה-90, ובעיקר את משבר הזהות של ילדי העולים מבריה"מ לשעבר בשנות התבגרותם בישראל. 

נתחיל מההתחלה: המשפחה שלי עלתה לישראל בשנת 1995. הייתה זו כבר אמצע שנות ה-90 כאשר רוב מי שרצה לעלות מדורם של הורי כבר עלה, והשאר, ביניהם הורי, עלו כתוצאה מהמשברים הפוליטיים, הכלכליים והחברתיים שהתרחשו בשנים אלו בכל המדינות החדשות שקמו מהגוש הסובייטי שקרס.

היו אלה שנים שבהם התרבות המזרחית הייתה דומיננטית בישראל. שנות ה-70, בהם נאבק הדור השני של עולי המזרח על זכויותיו במדינה נגמר מזמן וממהמחצית השנייה של שנות ה-80 אותו דור השתלט תרבותית על המדינה. ההשתלטות התרבותית לא התבטאה בתיאטרונים, בטלויזיה, או בכל האזורים האחרים שהיו מחוזותיהם של האשכנזים; אבל השליטה הייתה ברחובות, בחנויות, בשווקים, ברוב המרחב הציבורי למעשה בערים הגדולות ובעיירות הפיתוח.

לא הייתה חנות מכולת או אוטובוס בהם לא התנגנו שירי אייל גולן, זוהר ארגוב ושרית חדד. ה"באסטות" בשווקים היו עמוסות תמונותיהם של סמלי עדות המזרח, שחקני כדורגל לצד הרבנים כדורי ועובדיה יוסף.

קלטות עם דרשותיו של אמנון יצחק הגיעו כמעט על בסיס שבועי לתיבות הדואר וחולקו ברחובות. 

אתניקס וטיפקס הוקמו כלהקות ששילבו מוזיקת רוק עם אלמנטים ים-תיכוניים. 

בכל מחוזותיו של המעמד הבינוני-נמוך התרבות המזרחית שלטה כשאין לה מתחרים. האשכנזים בני המעמדות קיבלו זאת ואף עצמם חשו הערכה כלפי התרבות שהתפתחה.

"אבא שלי לא דוקטור! הוא מוכר אבטיחים בשוק בשקל וחצי! כל יום אדום-אדום!"

 התרבות המזרחית הייתה שונה מאוד מהתרבות של רוב עולי מדינות הגוש הסובייטי. התרבות ה"רוסית" התאפיינה בהתנהגות מופנמת בסדר ובשיח במרחב הציבורי. דור העולים שהתחנך על ערכים של משמעת וכבוד לצנעת הפרט חש מנוכר בתרבות המזרחית שהתפתחה בארץ מאז עליית המזרח, תרבות מוחצנת, קשוחה, וישירה שבה הפרטי והציבורי נתונים בערבוביה. 

כתוצאה מכך רבים מדור העולים פיתחו סלידה מהתרבות המזרחית, אותה תפסו כנחותה, "עממית", ואף פיתחו דעות קדומות ביחס לקהילות המזרח, זאת בניגוד לתרבות האשכנזית אותה העריצו וראו בה קרובה יותר לתרבותם. זאת ועוד, איפשהו במהלך השנים של השתלבות עולי המזרח במדינה נולד מודל ה"ערס", אשר כנראה בתחילה הייתה מילת גנאי ערבית (=סרסור, אדם המתנהג כסרסור או עבריין) שהפך לסטראוטיפ של בן עדות המזרח ממעמד הפועלים: אדם קשוח אך אגואיסטי, בעל השכלה נמוכה וחסר נימוסים, פעמים רבות רמאי וסקסיסט; ומקבילתו הנשית- ה"פרחה", אשה חסרת השכלה ונימוסים, חומרנית וכזו שמחליפה בני-זוג לעתים קרובות.

אולם ילדיהם של עולי שנות ה-90, אשר גדלו בתוך התרבות המזרחית ולא הכירו תרבות ישראלית אחרת, הגיעו למסקנה שהיא-היא הישראליות. מכאן, שהערס, העממי, החומרני והפשוט הוא הישראלי האמיתי, הצבר; ואילו הלמדנות, הנימוסים והאירופיות הם מאפייניהן של הגולה; והחלו לחוש סלידה מתרבותם (ושפתם) של הוריהם. הדרך היחידה להשתלב הייתה להיות "מזרחי" יותר: מוחצן יותר, חצוף יותר, עממי יותר ואוהד נלהב של כדורגל כמובן.

כאן נוצר משבר הזהות- הילדים התביישו בכך שהוריהם לא דיברו עברית היטב כמוהם וקינאו בהוריהם של חבריהם הצברים שנתפסו בעיניהם כקשוחים ועממיים יותר, אפילו כשאלו היו בני מעמד נמוך יותר. לפעמים הבושה נבעה גם מהבורות של רבים מהוריהם במסורת היהודית. ההשלמה עם תרבות ההורים, אם זו הגיעה, הגיעה בגיל מאוחר יותר, כאשר הילדים גיבשו תפיסה רחבה יותר של התרבות הישראלית וההיסטוריה של המדינה. יחד עם זאת, המשבר משך את הדור השנייה לעלייה לכיוונים שונים- חלקם חזרו בתשובה, חלקם שעלו בגיל מבוגר יותר נותרו צרכנים של תרבות רוסית, והרוב הצליחו לשלב בין הזהויות. סקירה מעניינת מוצגת בעמוד הנ"ל:

 http://www.tapuz.co.il/blog/net/viewentry.aspx?entryId=894912

דמותו של אידלמן היא דמות מקורית וטיפשית כאחד. אולם לדעתי היא תיארה בשנת 2005-2006 מצב שהתקיים כחמש שנים לפני-כן. אינני חושב שהדומיננטיות של תרבות המזרח אחרי שנות האלפיים נשמרה כפי שהייתה בשנות ה-90. אולי בעיירות הפיתוח, אולי בירוחם... ישראל של היום משתנה מהר מאי פעם, והיא רב-תרבותית ובינלאומית יותר מאי-פעם.